קרן אורה נזיר מז

ג"כ לא יטהר בבואו לארץ דהא הזאה ג' וז' בעי ואנו אין לנו אפר פרה ומה יועיל ביאתו לארץ גם מש"כ שם דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית לא ידענא איזה חילוק יש בין נזירות ח"ל שכתב דאין נזירות נוהג בח"ל וע"כ היינו דאין עולין לו מפני טומאת ארץ העמים. שלא בפני הבית נמי אפילו בא"י לא יעלו לו מפני דהוו טמאי מתים. וע"כ צ"ל דמיירי במי שלא נטמא למת מעולם אע"פ שהוא דבר שאינו מצוי ע"כ לא נתבררו לי עדיין דברי הרמב"ם ז"ל ועוד צ"ע דחיובו לעלות לארץ למה לי משום קנסא הא בלא"ה מחויב הוא לעלות משום דבכל עת שהוא מיטמא בארץ העמים עביד איסורא דנהי דאינו מגלח על טומאה זו מ"מ איסורא איכא בכל טומאות אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהן ודו"ק:

גמ' לימא בהא קמיפלגי ב"ש סברי משום גושא כו'. עי' תוס' ז"ל שם דגרסי איפכא עיי"ש ולפירושם קשה הא תחלה גזרו על גושא לחוד ובשביל דחזרו וגזרו על אוירא יהיה מזה קולא וגם אטו סוריא דלא גזרו על אוירא יהיה חמור מארץ העמים ולפי פירש"י ז"ל דמונבז המלך היה מזרע חשמונאים כמו שפירש בפ"ק דב"ב אם כן קשה מה הביאו ראיה ממעשה דהילני המלכה הא היא היתה קודם פ' שנה לפני החורבן ואז גזרו על אויר ארץ העמים כדאיתא בפ"ק דשבת ולפרש"י קשה אמאי הורוה ב"ה להיות נזירה ז' שנים כיון דאז לא נגזר אלא על גושא. ולהתוס' ז"ל תיקשי הא ב"ש נמי מודו בזמן ההוא כיון דלא גזרו על אוירא עדיין אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית וכן כתב מהרש"א ז"ל שם בב"ב בח"א. וא"ש נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים וא"ש נמי קבלתה נזירות בח"ל אע"ג דאיכא איסורא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע"פ החכמים וכשבאה לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה:

דף כ כשנטמאת ואליבא דב"ש כו' ופשיט ליה דאליבא דב"ה קאמר דאי אליבא דב"ש י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה ופי' התוס' ז"ל דמסתמא מיירי שנטמאת בסוף ל' יום של הקנס כמו לת"ק דנטמאת בסוף שבע שנים ומ"מ סותרת הכל גם אליבא דב"ש משום דנזירות של א"י וח"ל הכל אחד הוא אבל אין טעם ברור לזה כיון דהשלשים לא הוי אלא משום קנסא למה יסתור הכל ועיין מ"ש הש"מ בזה ועוד קשיא לי בין לת"ק בין לר"י הא דנסתרו הימים הראשונים הוא מדרבנן בעלמא דהא מה"ת יצתה בז' ימים הראשונים וא"כ הוי טומאה שאחר מלאת ולא סתר כלום ולא היתה יכולה להביא קרבן טומאה וא"כ היכי התחילה בנזירות טהרה בלא קרבן וי"ל כיון שחייבוה חכמים להיות נזיר בא"י למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוי נזיר גמור וכי נטמאה סתרי וצריכה להביא קרבן טומאה וכן פי' רש"י ז"ל בל"ק כפי' התוס' ז"ל אלא דמש"כ א"כ ז' שנים ושלשים יום היה לה למנות אינו מובן דלא צריכה למנות אלא ז' שנים ולפ"ז לא גרסינן תניא נמי הכי כו' אבל לפי האמת תיקשי להאי פירושא היכי ס"ד דבנטמאת ואליבא דב"ש הא ר"י ס"ל בתוספתא דאינו סותר אלא ל' יום אם נטמא ביום מלאת וכר"א ואמאי סתר כל הז' שנים ובש"מ הביא נוסחא אחת דבאמת הכי פריך ז' ושלשים מיבעי ליה לר"י מהאי טעמא דאינו סותר אלא ל' יום ורש"י ז"ל בל"ב כתב ג"כ לקיים הא דתניא נמי הכי דמיירי שנטמאה ב' פעמים א' בסוף ז' של ח"ל ולא ביום מלאת ממש אלא ב' או ג' ימים קודם ובא"י מנתה ז' שנים אחרים מן הדין ובסוף ז' נטמאה שנית ומש"ה פריך א"כ י"ד ושלשים יום מיבעי ליה משום דביום מלאת סותרת שלשים וגם זה אינו מובן דשני טומאות מאן דכר שמה כיון דת"ק נמי לא איירי בהכי והרמב"ם ז"ל בפיה"מ כתב דר"י מיירי נמי בנטמאת בסוף ז' שנים של א"י כת"ק ואפ"ה קאמר דלא היתה נזירה אלא י"ד שנה גם אליבא דב"ה משום דר"י לטעמיה דס"ל דביום מלאת אינו סותר אלא ל' יום והוי צריך למימר י"ד שנים ושלשים יום אלא דחדשים לא חשיב וא"ש תניא נמי הכי והפירוש הזה נכון הוא אבל ע"כ גירסא אחרת היתה לו בש"ס ובירושלמי נמי אמרינן דשלשים יום לא קחשיב. אלא דמשמע התם כפירוש התוס' ז"ל דר"י אליבא דב"ש קאמר ובנטמאת. עיי"ש:

תוס' בד"ה ת"ש כו' וי"ל כו' ונמצאת נזירה כ"א שנה ושלשים יום עכ"ל ואין זה מובן ושלשים יום אלו מיותרים הם ונראה דטעות סופר הוא וק"ל:

משנה מי שהיו ב' כיתי עדים כו' עי' תוס' בד"ה מי שהיו כו' וכבר הארכתי בזה בחידושי ליבמות פרק האשה רבה בענין זה וכתבתי שם מה שיש לדקדק בדברי התוס' ז"ל והא דלא מחייבינן ליה בכל החמש מספק למ"ד ספק נזירות להחמיר י"ל דעדות בהכחשה לא מחזקינן ליה בספק כלל וכמאן דליתיה לעדות דמי ומה אילו כת אחת אמרה נזרת וכת אחת אמרה לא נזרת דודאי אינו מחויב בנזירות אפילו מספק וה"נ דכוותה דבג' ד' וה' כת אחת אומרת לא נזרת אבל אם כת אחת אומרת נזרת ב' שנים נזירות מרובה וכת אחת אומרת חמש שנים יש להסתפק אי מותר לגלח סוף ב' שנים או צריך לחוש מספיקא לאלו שאומרים חמש נזרת ואינו יכול לגלח סוף ב' שנים ומדברי רש"י ז"ל נראה דמפרש למתני' הכי דאלו אומרים שתי שנים ואלו אומרים חמש שנים נזירות מרובה. ולא ידענא מי הכריחו לזה וגם הא דאמרינן יש בכלל חמש שתים נראה דליכא למימר הכי בנזירות מרובה דלאלו שאומרים חמש אסור לגלח סוף שתים. ודו"ק:

אמר רב הכל מודים במונה ופריך אילו אחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש הא מכחשי אהדדי אלא אחד אומר א' ב' ואחד אומר ג' ד' ה' ופי' התוס' ז"ל דקאי אר"י בשריב"ב דבכת אחת פליגי והכי משמע לישנא דהש"ס אחד אומר כו' משמע דבב' כיתי עדים לתנא דמתניתין ליכא נפ"מ אי כולל אי מונה ואפילו אחת אומרת שתים ולא חמש כו' ג"כ חייב וא"ש בזה הא דלא כתב הרמב"ם ז"ל אם אחת אומרת שתים ולא חמש כו' דהוי הכחשה משום דבב' כיתי עדים אפילו בהכחשה גמורה מיחייב בפחות שבשניהם אבל בירושלמי בשמעתין משמע דהא דאמר רב הכל מודים במונה על מתניתין אמר למילתיה דאמתניתין פליגי התם ר"י ורב בהא מלתא דר"י אמר לא פליגין אלא בפורט אבל בכולל ד"ה מודים דהוי נזיר שתים ורב אמר מחלוקת בכולל אבל בפורט ד"ה מודים דלא הוי עדות וכמו שהביא רש"י ז"ל בשמעתין וכבר הארכתי בזה ביבמות פרק האשה שלום ובישוב דברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב דבכת אחת נמי הוי נזיר וכר"י בשריב"ב כי היכי דפסק ג"כ כרשב"א גבי מנה ומאתים דאפילו בכת אחת יש בכלל מאתים מנה וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל וכתבתי שם בזה דברי טעם עיי"ש:

ובהא נמי דקאמר הש"ס הא מכחשי אהדדי דמשמע דמלתא דפשיטא הוא היכא דמכחשי אהדדי בטלה העדות וכבר דקדק הרא"ש ז"ל בש"מ אי לענין ממון ג"כ דינא הכי דאם אחד אומר מנה ולא מאתים כו' אי בטלה העדות ועיין מזה בטור וש"ע בח"מ סי' ל' וגם בזה כתבתי שם בארוכה:

ע"ב תוס' בד"ה אמרי במערבא כו' דודאי כו' ובירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה טפי כאילו אמר אחת ושתים ולא שלש וארבע כצ"ל וכוונתם דאמרי במערבא היינו שיטת הירושלמי אין הכחשה במונה ולפ"ז מונה לא חשיב הכחשה טפי מכולל וכמו שכתבו דודאי כי אמר כו' וזה כפי הנוסחא בירושלמי בשמעתין וביבמות פרק האשה שלום דכולל חשיב הכחשה יותר ממונה ולזה כתבו דבירושלמי בסנהדרין משמע דמונה חשיב הכחשה טפי דהתם גרסינן איפכא וכמו שהעתקתי לעיל כפי הנוסחא בסנהדרין ועיין בא"מ ודו"ק:

פרק רביעי מי שאמר כו' עיין תוס' ד"ה הריני נזירה ואתה שכתבו ה"ג ר"ת ושמע בעלה ואמרה אמן כו' אתו לאפוקי נוסחת הירושלמי דשמע בעלה ואמר ואני עיי"ש:

יתיב ר"ל כו' וקאמר והוא שהתפיסו כולן תכ"ד כו' א"ל תוב לא שבקת רווחא לתלמידא ופרש"י ז"ל דאינן יכולין להתפיס אלא שנים וכל השלשה צריך שיהיה כ"ד והכריחו לזה הא דתנן במתניתין ב' פעמים ואני ומ"מ לא נראה כן אלא כ"ד שאמרו הוא אחר כל דבריו של ראשון ויכולין ג' להתפיס תכ"ד וכמו שכתבו התוס' ז"ל ור"י נשיאה דאמר לר"ל תוב כו' לא פליג על ר"ל לפרש"י:

והתוס' ז"ל פרשו דר"ל ור"י פליגי בהא דלר"ל לא הוי התפסה אלא כולן בתכ"ד ואין יכולין להתפיס אלא ג' ואמר ליה רב יהודה נשיאה לא שבקת רווחא לתלמידא דתלמיד שהפסיק בנתינת שלום לרבו תו לא יכול להתפיס אלא ס"ל דרביעי ג"כ יכול להתפיס כיון שהוא סמוך לכ"ד מיד אבל החמישי אינו יכול להתפיס וסברתם ז"ל בזה הוא דטעמא דבעינן כ"ד משום דאז משמעות דבריו דואני נזיר קאמר אבל אחר תכ"ד אין במשמעות ואני דאנזירות קאמר והיינו היכא דהפסיק בנתים ולא אמר מיד כששמע אבל היכא דנאנס כגון אם היה צריך לשאול בשלום רבו לא מסתבר שלא יועיל ואני שאמר מיד אחר האונס כיון שלא היה יכול לומר קודם ומש"ה תיקנו בכל אדם שיועיל תיכף אחר כדי דיבור ונראה דלאו תקנת חכמים היא דא"כ לא הוי נזיר דאורייתא והיכי מביא קרבן אלא כן הוא דרך כל אדם לשהות מעט היינו כ"ד שמא יצטרך לשאול בשלום רבו אבל תכ"ד ממש פשיטא דלאו תקנת חכמים היא אלא סברא מה"ת הוא בין לענין הך דינא דשמעתין בין לענין חזרה בכל מילי דתכ"ד יכול לחזור בו ולר"י נשיאה דאמר מיד אחר כ"ד יכול להתפיס נראה דה"ה לענין חזרה דיכול לחזור בו מיד אחר כ"ד והר"ן ז"ל בפ"ג דנדרים כתב בשם ר"ת ז"ל דעיקר תכ"ד הוא תקנת חכמים