קרן אורה נזיר מו

קרבן טומאה מייתי ע"כ ליכא לאוקמי הא דר"א אלא בנזירות מרובה דבנזירות מועטת ליכא נפ"מ בהאי סתירה דבלא"ה נסתר יום ראשון כיון דמביא קרבן טומאה וצריך לגלח ע"כ צריך למנות אח"כ עוד ל' יום דאין תגלחת פחות מל' יום אבל בנזירות מרובה א"ש דיום ראשון עולה לו ומשלים עליו את מנינו אח"כ אבל לשיטת התוס' ז"ל דלר"א אם אין ימים ראשונים אינו מגלח ואינו מביא קרבן אלא מזה בשלישי ושביעי א"כ אפילו בנזירות מועטת איתא להאי דינא ולמה תניא בנזירות מרובה וי"ל משום סיפא מכלל דאיכא אחרונים דלא ילפינן אלא דאינו סותר הכל אבל ל' מיהא סותר גם לר"א וכמו שכתבו התוס' ז"ל והא ליתא אלא בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת הא סתר הכל אלא דהכא לר"א קיימינן ור"א ס"ל נטמא ביום ל' אינו סותר אלא שבעה וא"כ גם בנזירות מועטת יש חילוק היכא דאיכא ימים אחרונים אי לא אבל ז"א דהא דאינו סותר אלא ז' לר"א הוא משום דס"ל מקצת היום ככולו והוי כאחר מלאת וכדאמרינן לעיל בפ"ק לרב מתנא ולבר פדא משום דסתם נזירות אינה אלא כ"ט יום:

והנה התוס' ז"ל בריש פירקין במתניתין בהא דאמר ר"א נטמא ביום מאה סותר שלשים הקשו אמאי לא נימא מקצת היום ככולו לרב מתנא כמו ביום ל' בסתם נזירות וכן הקשו בפ"ק גבי פלוגתא דרב מתנא ובר פדא וכתבו שם לחד תירוצא דמיירי באומר שלמים ולפ"ז הכא נמי צ"ל דמיירי באומר שלמים דאל"ה לא אצטריך קרא מכלל דאיכא אחרונים ולחד תירוצא כתבו דבנזירות מרובה ילפינן מקרא דוזאת תורת דלא אמרינן מקצת היום ככולו וכמו שהאריכו בזה לעיל בפ"ק דקרא דוזאת תורת לא מיירי בסתם נזירות אלא בנזירות מפורשת ע"ש וא"כ קשה אמאי קאמר הכא בברייתא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר אדרבה אי לאו קרא ה"א דלא סתר כלל משום דמקצת היום ככולו ומקרא דזאת תורת ילפינן לחומרא דבנזירות מפורשת לא אמרינן מקצת היום ככולו וגם ל"ל קרא דמכלל דאיכא אחרונים ומש"כ התוס' ז"ל דה"א דקרא דזאת תורת קאי איום ק"א אינו מובן דמהיכי תיתי לומר כן כיון דאיצטריך ליום ק' דלא נימא מקצת היום ככולו והתוס' ז"ל לעיל דף ו' ע"ב בד"ה קסבר ר"א כו' הקשו הא דפריך התם נסתור כולהו הא אין לו אחרונים ותירצו דזה לא מהני אלא דלא לסתור הכל אבל ל' מיהא סותר וגם זה אינו מובן דהא אכתי לא ידעינן התם מקרא דזאת תורת הנזיר ואמאי לא נימא כיון דאין לו אחרונים לא לסתור כלל כמו אם אין לו ראשונים ובירושלמי נמי אמרינן דלר"א בעינן נמי אחרונים ופריך מהא דאמר ר"א נטמא ביום ק"א סותר שבעה. אלמא דסותר אע"פ דליכא אחרונים ומשני שמענו שסותר שמענו שמביא קרבן משמע לשיטתו דעיקר מיעוטא דראשונים ואחרונים לענין קרבן הוא דמיירי ואפילו אי סותר מ"מ אינו מביא קרבן אבל מה דפריך מנטמא ביום ק"א קצת קשה אמאי לא פריך מנטמא ביום מאה דסותר ל' לר"א ואין לו אחרונים וכדאמרינן בשמעתין וי"ל דס"ל דיום מאה יש לו אחרונים מקצת יום ק"א דע"כ ס"ל דסותר שבעה היינו סתירה גמורה דאי משום הזאת ג' וז' לבד וכמש"כ התוס' ז"ל לא הוי פריך מהא דסותר ז' אבל הש"ס דילן סבירא ליה דיום מאה אין לו אחרונים משום דיום ק"א אינו בחשבון הנזירות:

והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל דר"א לא אמר דבעינן ראשונים אלא לענין סתירה אבל קרבן טומאה בעי אתויי אם כן הא דממעטינן אם אין לו אחרונים ע"כ לא דלא לסתור כלל דהא ל' ודאי סתר כיון דמגלח תגלחת טומאה אלא דלא לסתור כולו וא"כ לשיטתו תיקשי למה לי קרא דזאת תורת הנזיר וי"ל דקרא דזאת תורת ר' יהודה היא דאמר לה משום ר"א ואפשר לא ס"ל דרשא דמכל דאיכא אחרונים ונראה לי עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דרבנן נמי ס"ל דרשא דזאת תורת הנזיר ביום מלאת אלא דלרבנן דלא ס"ל מקצת היום ככולו דרשינן ליה על יום ק"א דהוא יום מלאת מש"ה פסק דצריך להביא קרבן וסותר ל' מה"ת וכמבואר בדבריו כמו שכתבתי לעיל אבל ביום מאה סותר הכל אבל ר"א דס"ל מקצת היום ככולו הוי יום מאה יום מלאת ודריש לזאת תורת איום ק' וא"ש נמי בזה דלא חש הרמב"ם ז"ל לדרשא דמכלל דאיכא אחרונים אף על גב דבראשונים פסק כר"א משום דלרבנן איכא אחרונים גם ביום ק' כיון דלא ס"ל מקצת היום ככולו ביום ק' א"כ יש עוד מקצת יום ק"א. ועדיין לא נתבררו הדברים ככל הצורך:

שם נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר כו' יש לדקדק אמאי לא קאמר הכי בתחלת מאה יכול אם נטמא ביום שני לא יהא סותר ולגירסת הרמב"ם ז"ל לקמן דרבא פשיט לרב פפא דבעינן מימל תלת א"ש דביום שני בתחלתו באמת אינו סותר ג"כ ומש"ה קאמר יכול בסוף ג"כ אפילו נטמא ביום צ"ט לא יסתור ת"ל והימים כו' וזה יש לו ראשונים כו' והיינו דבתחלה בעינן דימים ראשונים יפלו לבד יום הטומאה דיפלו כתיב אבל באחרונים כיון דאיכא ב' ימים עם יום הטומאה נמי איכא אחרונים אבל לגירסת התוס' ז"ל דפשיט ליה דנפק חד ומיעל תרין ודאי קשה מהיכי תיתי למימר דנטמא ביום צ"ט אינו סותר ומ"ש מתחלתו דביום שני סותר ולדברי התוספות ז"ל בד"ה אמר ליה כו' ימים אחרונים עדיפי מראשונים דבאחרונים ודאי איכא יום אחד שלם כל יום המאה ובראשונים ליכא יום שלם וי"ל משום דס"ל לר"א דמקצת היום ככולו והוי ס"ד דיום מאה לחוד לא הוי אחרונים קמ"ל דחשיב אחרונים והתוס' ז"ל בד"ה וזה יש לו אחרונים כתבו דיום מאה נחשב כולו ממנין הנזירות ולשיטתייהו אזלי וכמו שכתבו בד"ה אמר ליה כו' דבאחרונים ודאי איכא יום שלם משמע מדבריהם ז"ל דמה"ת מצוה עליו להשלים ואין זה מוכרח:

ולדברי הרמב"ם ז"ל דר"א נמי מודה דמביא קרבן אפילו אי ליכא ראשונים א"ש קושית התוס' ז"ל מהא דלעיל דאם נטמא בשמיני מביא קרבן בפשיטות כיון דלא בעינן ימים ראשונים לענין קרבן אבל לשון המשנה לא משמע כדבריו דת"ק אמר דמביא קרבן טומאה ועלה פליג ר"א ואמר לא בו ביום היינו דבו ביום אינו מביא קרבן והכי משמע בירושלמי כמו שהבאתי לעיל ועוד דלדבריו לא אשכחן מאן דפליג עליה דר"א בהא דאינו סותר דת"ק לא איירי בזה כלל:

משנה מי שנזר נזירות הרבה כו' וכתבו התוס' ז"ל הרבה מל' יום עכ"ל ואין כוונתם שנזר הרבה נזירות של למ"ד יום דמתני' לא איירי בהכי ובכה"ג ודאי היה צריך לנהוג כל נזירותיו בארץ דכיון דלא גילח בנתים כוליה חד נזירות הוא ולא השלים אלא חד נזירות אלא מתני' מיירי בנזירות מרובה שקיבל עליו חד נזירות מרובה והשלים נזירותו בח"ל ואח"כ בא לארץ ופליגי ב"ש וב"ה ב"ש אמרי דאינו בארץ אלא נזיר שלשים משום קנסא אבל כל ימי הנזירות שמנה בח"ל עלו לו וב"ה אמרי דנזיר בתחלה ולא עלו לו כלל הימים של חוץ לארץ והוא ג"כ משום קנסא ויש לדקדק למה לי טעמא דקנסא הא בלא"ה טומאת ארץ העמים הוא מן הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וגם אין עולין לו בימי הנזירות כדתנן לקמן וא"כ לב"ה למה לי משום קנסא ולב"ש אמאי עלו לו אטו משום דתחלת נזירותו היתה בארץ העמים עדיף מאילו נכנס לתוכו באמצע הנזירות ומה אילו נזר בבית הפרס דהוי נמי טומאה דרבנן מי אמרי נמי ב"ש דעלו לו ואינו מונה לכשיטהר אלא ל' יום וצ"ל דשאני היכא דנטמא בארץ העמים באמצע נזירותו ודאי חשיב כמטמא עצמו בטומאה דרבנן ולא עלו לו הימים אבל הכא במתני' דמיירי במי שיושב בח"ל מ"מ איכא קצת מצוה לקבל עליו נזירות וכדתניא בתוספתא דנזירות נוהג בח"ל והיינו משום דלא החמירו כ"כ בטומאת ארץ העמים לבטל מצות נזירות מהם ומש"ה ס"ל לב"ש דלא קנסו אותו בביאתו לארץ אלא ל' יום והקנס הוא משום דהיה לו לבוא לארץ קודם השלמת נזירותו וב"ה סברי דקנסינן ליה להיות נזיר בתחלה ועי' בש"מ:

אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפיה"מ נראה דס"ל דאין נזירות נוהג בח"ל כלל והא דתניא בתוספתא דנזירות נוהג בח"ל היינו אם קיבל עליו נזירות בח"ל מחויב הוא לעלות לארץ לנהוג נזירות ופליגי ב"ש וב"ה ב"ש ס"ל דאינו מחויב אלא לעלות לארץ ולמנות נזירות ל' וב"ה ס"ל דמחויב למנות כבתחלה וכ"ז מצד הקנס בעלמא וכבר הקשה על דבריו הכ"מ בפ"ב מהלכות נזירות הא לא גרע מנזיר והוא בביה"ק דהוי נזיר וכ"ש הכא דאין זה אלא טומאה דרבנן ועוד דמהא דתנן במתניתין והשלים נזירותו. ומשמע דוקא אם השלים נזירותו אבל אם לא השלים לכ"ע מחויב להשלים בארץ אלמא דלכ"ע קבלה גמורה היא ובחיבורו כתב דהקנס הוא דמחויב לעלות לארץ ולנהוג נזירות וזה הוא הקנס שמחייבין אותו לעלות לארץ וגם בזה תמה הכ"מ ז"ל מנ"ל האי חיובא ובמתניתין תנן ואח"כ בא לארץ משמע דמדעתו בא לארץ וי"ל דאם אינו מחויב לעלות א"כ אמאי קנסוהו למנות נזירות בארץ כיון דאם רצה אינו עולה לארץ אלא ודאי מחויב הוא לעלות לארץ ולמנות נזירות שם וכתב עוד שם לפיכך מי שנזר בזה"ז בח"ל חייב לעלות לארץ ולמנות נזירות לעולם או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו וכבר הקשה הראב"ד ז"ל ע"ז למה כופין אותו בזה"ז לעלות לארץ הא בארץ ג"כ כולנו טמאי מתים ואין שם טהרה וקושיא גדולה היא וסיים עוד ואסור להזיר בכל מקום וכתב הכ"מ ז"ל ואיני יודע למה אסור להזיר אע"פ שאנו טמאי מתים אם לא יגע במת אחר כך ודברי הראב"ד ז"ל נכונים דודאי איכא איסורא להזיר בטומאה וכדאמרינן לעיל אילימא דאמרי ליה לא תנזור ונהי דזה חשיב אין בו מעשה כיון דא"א לי לפרוש מ"מ איסורא איכא ועוד דמביא עצמו לידי בל תאחר כיון דלא יוכל להביא קרבנותיו ולזה י"ל דבזמן שאין בית ליכא בל תאחר מ"מ דברי הרמב"ם ז"ל קשיין מאוד דהא גם אם יעלה לארץ לא יעלה לו הנזירות כיון דטמא מת הוא וכשיבנה המקדש יצטרך למנות מחדש וא"כ למה יכפוהו לעלות ועוד דהא מטומאת ארץ העמים