קרן אורה נזיר מה

קושייתם הא ר"י ס"ל דעולת מצורע מעכב כדאיתא בפסחים ובערכין אלמא דלדידיה לאו דורון הוא וכן משמע לקמן בגמ' דלר' ישמעאל לאו דורון הוא וצ"ל דמהכא יליף רבי ישמעאל מדאיצטריך קרא למעוטי אע"פ שלא הביא עולתו מינה שמעינן דלאו דורון הוא ובמצורע עולתו מעכבת ג"כ:

ומה שהקשו תוס' ז"ל מנ"ל אליבא דרבי דמיום שמיני מתחיל נזירות טהרה אע"פ שלא הביא קרבן כלל הדבר פשוט דתלמודין סברה דיום הבאת קרבנותיו דקאמר רבי משמע כיון שהגיע היום לחוד מתחיל נזירות טהרה אבל בירושלמי פרק שלשה מינים במתניתין דתגלחת הטומאה כיצד איתא להדיא דרבי ס"ל עד שיביא ממש ושיטתא אחריתא איתא התם דלר"י בר"י אם נטמא וחזר ונטמא מביא על כל אחד ואחד ולרבי אינו מביא אלא קרבן אחד דעדיין בנזירות טומאה הוא עומד ור' הילא אמר התם דלא פליגי אלא למנות נזירות טהרה אבל קרבן טומאה כ"ע מודו שמביא קרבן טומאה כן הוא הנוסחא לפנינו והוא דבר מחודש דבשמעתין משמע דאי לא חל נזירות טהרה ודאי לא מייתי קרבן טומאה וכן מסתבר כיון דלא יצא לנזירות טהרה עדיין אבל אם נגיה כ"ע מודו דמביא קרבן אחד אפילו לר"י בר"י וכן בדברי התוספתא דמייתי התם אינו מביא אלא קרבן אחד וכדאיתא נוסחא זו בדברי התוספתא אתיא מסקנת הירושלמי כשיטת הש"ס דילן וא"ש לפ"ז הא דמסיק התם ע"ד דר' זעירא כרבי דנדחה קרבן ראשון ומביא קרבן שני פירוש דהתוספתא אתיא כרבי אבל על דעתי' דר"י בר"י לא נדחה ומביא על כל או"א ע"ד דר' הילא ד"ה נדחה ומביא קרבן אחד כצ"ל דלכ"ע נדחה הראשון ומביא קרבן שני ומשמע עוד מדברי הירושלמי דבהרבה טומאות עיקר הקרבן בא על טומאה האחרונה דהראשונה נדחית וכמו שכתב בריש שמעתין לר' יוחנן דחגיגה ואיכא נפ"מ בזה דאם הפריש קרבן על טומאה הראשונה וחזר ונטמא דהוי הקרבן ראשון דחוי וצריך להפריש קרבן אחר ואין זה מוכרח כ"כ ודו"ק:

ובתוספתא פ"ד נראה ג"כ קצת דיש חילוק בין התחלת למנות נזירות טהרה דתני התם דבחטאת תלוי ולא באשם ולענין קרבן טומאה תני התם דר"ש אמר דבאשם תליא ולא בחטאת ע"ס. אבל נראה דחסר התם בבא דפליגי לענין מצורע ואהא הוא דאמר ר' שמעון עד שיביא אשמו וכדאיתא בתוספתא דכריתות כמו שהבאתי לעיל:

דף י"ט ע"ב גמ' מאן תנא כו' מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא כו' ופרש"י לחד פירושא דלרבנן לא איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף כיון דדורון בעלמא הוא ולאידך פירושא לרבנן דדורון בעלמא הוא אמאי לא תביא עולת העוף אבל לר"י דלאו דורון הוא אלא מחויב לנזירות כי הפר לה הבעל אינה צריכה להביא עולה וכן פי' התוס' ז"ל וכבר כתבתי לעיל דאין הדבר מוכרח דלר"י עולה לאו דורון הוא ולאידך לישנא ג"כ דלרבנן צריך להביא עולה ג"כ אינו מובן דחטאת מחויב להביא אבל עולה אינו מחויב להביא לפי מאי דמסיק דאליבא דמ"ד מיעקר עקר קיימינן וחטאת נמי מן הדין לא היה לו להביא אלא משום דצריך כפרה והיה נראה לפרש דהא דמביאה חטאת העוף אתיא כר"י דלרבנן דעיקר התחלת נזירות טהרה תלוי בחטאת א"כ עיקר חיובו כדי להכשירו לנזירות טהרה והיכא דליכא עוד נזירות כי הכא דהפר לה בעלה אינה צריכה להביא עוד חטאת ג"כ אבל לר"י דלאו חטאת לחוד מעכבו אלא אשם ג"כ מעכבו לא הוי עיקר חיובו בשביל הכשר נזירות טהרה ומש"ה מביאה חטאת אפילו ליכא עוד נזירות אלא דיש לפקפק בזה כיון דתרווייהו מעכבי א"כ תרווייהו אתו לנזירות טהרה ואפ"ה מביאה חטאת לר' ישמעאל א"כ לרבנן נמי הביא חטאת. והנה אשם לא הוזכר כאן ומשמע דאשם ודאי אינה מביאה כיון דמיעקר עקר ואפי' למ"ד מיגז גייז פרש"י ז"ל לקמן דף כ"ב דאינה מביאה אשם דלא בא אלא להכשיר להתחיל בנזירות טהרה. ואין זה מובן דהא חטאת ודאי בא להכשיר לנזירות טהרה ואפ"ה מביאה כיון דמיגז גייז וא"כ אשם אמאי לא תביא. והתוס' ז"ל כתבו כאן דאשם נמי מביאה למ"ד מיגז גייז:

ויש לדקדק עוד להך ברייתא דס"ל דמיעקר עקר וחטאת מביאה משום דסבר לה כר"א הקפר אי מביאה חטאת ונאכלת או אינה נאכלת כמו חטאת הבאה על הספק ומדברי התוס' ז"ל משמע דלא עדיף מחטאת הבאה על הספק דהכא נמי ליכא חיוב גמור להביא חטאת אלא בעלילה כל דהו מביאה חטאת כיון דבאה על הספק והכי נראה דאי נימא דנאכלת א"כ חיוב גמור הוא והיכן מצינו מה"ת שיהיה מחויב חטאת ולא עולה אלא ודאי משמע דלאו בתורת חיוב גמור מייתי להאי חטאת ובש"מ ראיתי שכתב דחטאת ג"כ לא מייתי אלא אם הפרישה קודם שהפר לה בעלה אבל אם לא הפרישה קודם הפרה חטאת נמי לא תביא ולא ידעתי מנ"ל ועוד דאם כבר הפרישה עולה ג"כ אמאי לא תקריב דהא לחולין אינה יוצאת וכיון דאינה יוצאת לחולין אמאי לא תקריב עולה כמו עולת יולדת דקרב אפילו לאחר מיתה וכן עולת נזיר דתנן לקמן דף כ"ד דתקריב עולה אפילו לאחר הפרה אם כבר הפרישה אבל אי נימא דהכא מביאה חטאת אפילו אם לא הפרישה תחלה א"ש והתוס' ז"ל לקמן דף כ"ד כתבו לחלק בין עולת נזיר טהור לעולת נזיר טמא דלר"י לאו דורון הוא אבל לא מצינו בשום מקום לעולה דאזלי למיתה ונהי דאין כאן נזירות דמיעקר עקר תיהוי עולת נדבה:

ועיין בירושלמי פרק ד' משנה דתגלחת הטומאה כו' דאיתא התם להדיא דאשם בא לאחר הפרה ודלא כמו שכתב רש"י ז"ל ועיין מש"כ בזה בנדרים דף פ"ב מה שנראה התם דאפילו למ"ד מיגז גייז מביאה חטאת ואינה מביאה עולה וכתבתי שם דהרמב"ם ז"ל סמך על סוגיא דילן דלמ"ד מיגז גייז צריכה להביא כל קרבנות וכתבתי שם עוד לחלק בין הפרת בעל להתרת חכם אפילו אי מיעקר עקר וכן משמע הכא דאינו דומה הפרת בעל להתרת חכם דהא בהתרת חכם ודאי יצא הכל לחולין אלא דאין מזה ראיה דהכא בהפרה היא גמר ואקדשיה וכדאיתא לקמן דף כ"ב ושם יתבאר יותר בס"ד:

וצ"ע במנחות דף ד' דאמר רב אשם נזיר ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשירו ופי' רש"י ז"ל שם שבא להכשיר למנות נזירות טהרה ואטו כר"י בנו של ריב"ב ס"ל דאשם מעכב ההכשר דהא לרבנן אין אשם מעכב ואינו בא להכשיר:

תוס' בד"ה לא נכנס כו' וצ"ע דלא סגי למיתני ונכנס משום פלוגתא דר"א ולפי' הרמב"ם ז"ל דמביא קרבן טומאה היא מלתא בפ"ע אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה א"ש דלא הוי ליה למיתני יצא ונכנס עולין לו מן המנין אלא יצא עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה אם נטמא טומאה גמורה אבל לפי' המשנה דהימים שהוא בביה"ק ג"כ עולין קשה מאי פריך אלא נכנס כו' הא זה הוא עיקר רבותא אבל הוא ז"ל חזר בו בחיבורו:

גמ' אמר עולא לא אמר ר' אליעזר אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד סותר והקשו התוס' ז"ל מנ"ל לחלק בזה אליבא דר"א וכי היכי דלרבנן דלא דרשי ימים אין חילוק בין נזיר טהור שנטמא לטמא שנזר ה"נ לר"א מנ"ל לחלק ומה טעם יש בדבר ובירושלמי בשמעתין נמי מייתי הא דעולא דלא אמר ר"א אלא בנזיר טמא אבל בטהור אפילו אין לו מהיכן ליפול שמואל בר אבא בעי יום אחד לנזירותו ויום אחד לנזירות בנו מהו שיצטרפו מה אנן קיימין אם בשנולד בנו היום ונכנס למחר הרי יש לנזירות בנו ב' ימים אם בשנולד בנו למחר ונכנס למחר הרי יש לנזירותו ב' ימים דכבר עברו ב' ימים לנזירותו היום ומקצת יום מחר וקאמר כגון שנולד ביה"ש דלא הוי אלא יום אחד לו ויום אחד לבנו מהו שיצטרפו אמר ר' אבין אפילו תימא בחצי היום פי' שנולד בחצי היום לא כן סברין מימר תחלת היום לו סוף היום לבנו וחשיב ב' ימים ומהו שיצטרפו וחשיב סתירה ב' ימים ומוכח מכאן דאם נטמא בנזירות בנו סותר את שלו דאל"ה מאי מיבעי ליה אמר ר' יוסי מה צריכא ליה בנזיר טהור אבל בנזיר טמא פשיטא ליה שהן מצטרפין אמר ר' מנא קומי ר' יוסי ולאו כל דכן הוא ומה ימים שאין עולין לא בנזירותו ולא בנזירות בנו מצטרפין ימים שהן עולין בנזירותו ונזירות בנו אינו דין שיצטרפו ודברים אלו צריכים ביאור דהא ע"כ מה שאמר דבטמא שנזר פשיטא ליה שהן מצטרפין היינו שקיבל עליו נזירות ונזירות לבנו הכל בשעת טומאה וקודם לידת הבן חל עליו נזירותו וכשנולד הבן חל עליו נזירות בנו והיכי שייך צירוף בזה דהא בלא"ה אינו מביא קרבן טומאה כשנטמא בשעת טומאתו. ואי מיירי כשיצא ונכנס א"כ מיד כשיצא חל עליו נזירות בנו לחוד וגם בזה ליכא צירוף ועוד דלאחר שיצא אמאי הוי ימים שאין עולין הא לאחר שיצא עולין לו ג"כ וע"כ צ"ל דלשיטת הירושלמי אם נטמא אפי' קודם שיצא מביא קרבן טומאה וכדמשמע לעיל נמי גבי שהייה וכמו שכתבתי שם בשיטת הירושלמי ולפ"ז שפיר מסתבר לחלק בין טמא שנזר דבעי ר"א ימים ראשונים דכיון דאין עולין בעינן שיהיה ימים להפיל אבל אם נזר בטהרה מודה ר"א דאפילו בו ביום אבל לפי סוגיא דשמעתין ודאי צ"ע מאיזה טעם יש חילוק בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא כיון דעיקר נזירות אינו מתחיל אלא לאחר שיטהר והרי הוא כנזיר טהור שנטמא:

ומאי דאמרינן תו בירושלמי שם דר' יוסי השיב לר' מנא אינו ראוי לקבל התראה ברם הכא ראוי לקבל התראה ופי' הפ"מ דבנזיר טמא אינו ראוי לקבל התראה אל תטמא דטמא ועומד הוא ג"כ צ"ע וכבר הארכנו בזה לעיל אי לוקה על הטומאה בעודנו שם בביה"ק:

ע"ב גמרא הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחלת מאה יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו עד שיהיו לו ימים ראשונים כו' יש לדקדק אמאי נקטה ברייתא להאי דינא בנזירות מרובה ולא בסתם נזירות דאם אין לו ימים ראשונים אינו סותר ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דהא דר"א בעי ימים ראשונים היינו לענין סתירה דכי ליכא ימים ראשונים אינו סותר אותו היום אבל