קרן אורה נזיר מג

לא שייכא חיובא דשהייה דהא לא מאחר בשהייתו נזירות טהרה ומ"ט לוקה משום בל תאחר אלא ע"כ מה שאינו יוצא בהתחלת הטומאה חשוב מעשה ולוקה על כל האזהרות וכי היכי דלוקה על טומאה וביאה אפילו אם חבירו פרע עליו את המעזיבה מדעתו וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הלכה י"ח ע"ש אע"ג דהוא לא עביד מעשה ועיין תוס' ז"ל לקמן דף מ"ג ודו"ק בכל הנ"ל:

ועוד יש מקום עיון בענין זה בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים פ"ה שכתב הרמב"ם ז"ל דמותר לירד למצרים לסחורה ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה דבשעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה. אלמא דלא חשיב מעשה מה שאינו יוצא ומ"ש דלענין יציאה מן הטומאה חשיב מעשה ונראה דיש לחלק דעל יציאתו ממצרים בלא"ה לא שייך מלקות דהוי התראת ספק שיכול לומר דיצא משם ולא ישתקע כיון דאין איסור בשהייה שם ומש"כ דאם יחשוב להשתקע הוי אין בו מעשה היינו אפילו אם אומר בשעת כניסתו לשם דנכנס ע"מ להשתקע שם מ"מ אין בו מלקות כיון דבכניסה עצמה אין כאן איסור ומה שאומר דכניסתו היא להשתקע זה אין בו מעשה וי"ל עוד דהתם במצרים דאינו מצווה על הפרישה משם וליכא איסורא אלא השקיעה שם זה חשוב שפיר אין בו מעשה כיון דאין שיעור לזה אבל בלא"ה נראה דהתראת ספק הוא ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שם דממה שכתב דלא הותר לחזור למצרים אלא לסחורה ולפרקמטיא משמע דלטיול בעלמא אסור וא"כ מצינו מלקות בלאו זה כשיורד רק לטיול בעלמא ואמאי כתב דאין אסור אלא להשתקע וי"ל דלאו דוקא לסחורה אלא היינו ירידה ע"מ לחזור דזה מצוי הוא בסחורה ובפרקמטיא ואין אסור אלא הישיבה שם וכמבואר בירושלמי הביאו הכ"מ ז"ל שם לישיבה אי אתה חוזר וגם בזה צ"ע בדברי הראשונים ז"ל ועיין בפ"ג מהל' אבל בדברי הרמב"ם ז"ל ובדברי הכ"מ ז"ל שם ובלח"מ ובדין התראת ספק לדעת הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו בזה במקום אחר:

ע"ב בעי רב אשי נזר והוא בביה"ק טעון גילוח או לא. יש לדקדק אמאי לא פשיט ליה מהא דתנן ואין עולין לו מן המנין ואי נימא דטעון תגלחת פשיטא דאין עולין למנין דהא תגלחת סותרת וי"ל דנפ"מ לענין נזירות מרובה דנשאר עדיין שלשים יום כדי גידול שער וקמ"ל דאין עולין וכדמוקי לה הש"ס לקמן להא דימי חלוטו וימי ספורו דאינו סותר את הקודמין היינו בנזירות מרובה עיין לקמן דף נ"ו וה"ה דאיכא נפ"מ גם בנזירות מועטת. דאי נימא דעולין ואין צריך למנות שלשים אלא משום גידול שער א"כ אי נטמא בימי גידול שער אינו סותר אבל אם אינן עולין כי נטמא סותר הכל ובעיקר דין סתירת תגלחת אי דוקא בנזירות מועטת או גם בנזירות מרובה ודעת הרמב"ם ז"ל בזה יתבאר לקמן בפרק ג מינים בס"ד:

דף י"ח ומה טהור שנטמא כו' מי שהיה טמא מתחלתו אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרים. לכאורה אי דרשינן ק"ו כה"ג הוי לן למידרש שלא יחול כלל נזירות בטומאה דמה אם היה טהור ונטמא סותר את הקודמים כש"כ אם הוא טמא מעיקרא שלא יחול נזירות כלל ומצינו ק"ו כה"ג לענין הפרה קודם הנדר כדאיתא בנדרים וי"ל דהא דסותר את הקודמים לאו משום דמבטל הנזירות שמנה כבר אלא דגזה"כ הוא שלא יהיה טומאה מפסקת בנזירות וליכא למילף בק"ו שלא יחול כלל וק"ל:

מאי רבי כו' דתניא וקדש את ראשו כו' תחלה צריך לבאר מחלוקת התנאים בזה ואח"כ אכתוב מה שיש לדקדק בשמעתין. הנה עיקר פלוגתא דתנאי בזה הוא מאימתי מתחיל למנות נזירות טהרה ואיכא בזה ד' תנאי ר"י בר"י ס"ל דמתחיל למנות בשביעי מיד לאחר הזאה ותגלחת ודריש וקדש את ראשו ביום ההוא קאי אשביעי ורבי ס"ל דאינו מתחיל אלא ביום הבאת קרבנות תחלת שמיני אע"פ שלא הביא עדיין שום קרבן כיון שהוא ראוי להביא קרבן מתחיל למנות מיד בשמיני ודריש ביום ההוא אע"פ שלא הביא קרבנותיו והיינו דקאמר ביום הבאת קרבנותיו וביומא תליא ולא בקרבנות ור' אליעזר לקמן בברייתא לפרש"י ז"ל ס"ל כרבי דמתחיל בשמיני ולפי' התוס' ז"ל ס"ל כר"י בר"י ורבנן דברייתא ס"ל דאין מתחיל למנות אלא אחר הבאת קרבן היינו חטאת אע"פ שלא הביא אשמו ור"י בנו של ריב"ב ס"ל דאשם ג"כ מעכב ואינו מונה עד אחר שיביא גם אשמו אע"פ שלא הביא עולתו ובכריתות תנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד משמע דאע"פ דטומאות הרבה הם ולאו חדא טומאה אריכתא מ"מ אינו מביא אלא קרבן אחד ואמר רב חסדא דלא אתיא מתניתין אלא כר"י בר"י דמתחיל נזירות טהרה בשביעי מש"ה כי חזר ונטמא בשביעי חשיבא טומאה אחריתא ואפ"ה קמ"ל מתניתין דאינו מביא אלא קרבן אחד אבל לרבי אם נטמא בשביעי הוי טומאה אריכתא כיון דלא התחיל בנזירות טהרה עדיין ואם נטמא בשמיני דכבר התחיל נזירות טהרה ויצא לשעה הראויה להביא קרבן חייב להביא על כל או"א. ובעי הש"ס אמאי לא אוקים רב חסדא כרבי ובנטמא בליל שמיני דנזירות טהרה כבר התחיל והוי טומאות הרבה ומ"מ אינו מביא אלא אחת משום דלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן ומשני דהא בהא תליא דאי לילה מחוסר זמן נזירות ג"כ לא מתחלי אלא ביום שראוי להביא קרבנותיו היינו ביום השמיני ואי לילה אינו מחוסר זמן הרי זה בכלל שעה הראויה להביא קרבן וחייב על כאו"א והא דלא מוקי הש"ס למתניתין דכריתות כרבנן דנזירות אינו מתחיל אלא לאחר הבאת חטאת ואם נטמא קודם הבאת קרבנותיו אינו מביא אלא אחת. משום דלדידהו דנזירות לא חייל עדיין חשיב ג"כ כטומאה אריכתא ולא מיקרי טומאות הרבה כללא דמלתא לא מיקרי טומאות הרבה אלא אם נטמא בשעה שחל נזירות טהרה ולא אשכחן אלא לר"י בר"י אם נטמא בשביעי דכבר התחיל נזירות טהרה ואפ"ה אינו מביא אלא אחת כיון דלא יצא עדיין לשעה הראויה להביא קרבן ובפ"ק דחגיגה פליגי בזה חזקיה ור' יוחנן דר"י אמר דנטמא בליל ח' נמי מביא קרבן אחר ופריך התם מדידיה אדידיה דאמר התם כיון דלא חזי בראשון אין לו תשלומין ואילו הכא אע"ג דקרבן ראשון לא יצא לשעה הראוי' דהא נטמא בלילה ואפ"ה יש לו תשלומין ומביא ב' קרבנות ומשני שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני ולפ"ז קשה כיון דס"ל השתא אליביה דר' יוחנן דלילה מחוסר זמן א"כ נזירות טהרה ג"כ לא התחיל עדיין וא"כ אמאי מביא הא הוי כטומאה אריכתא וכדאמר רב חסדא הכא ואין לומר דר' יוחנן ס"ל כר"י בר"י דנזירות טהרה משביעי חיילא וכי נטמא בשביעי הוא דאינו מביא אלא קרבן אחד אבל אם נטמא בליל שמיני מביא על כ"א דז"א כיון דס"ל השתא דלילה מחוסר זמן א"כ מה בין שביעי לליל שמיני:

ועוד יש לדקדק דמשמע התם דפריך עליה דר"י אמאי מייתי קרבן על טומאה הראשונה כיון דלא חזי בזמנה היינו בשמיני תו לא תיהוי לה תשלומין ואטומאה שניה נמי לא בעי לאתויי קרבן כיון דלא חל נזירות טהרה עדיין וא"כ אטו לא בעי לאתויי קרבן כלל וזה לא שמענו ואפילו אליבא דרבי אם נטמא בשביעי עכ"פ קרבן אחד מייתי ובהא ליכא לשנויי חד מהני תירוצי דשני הש"ס בחגיגה דשאני טומאה כו' ליכא למימר דהא רבי ס"ל דשני רגל בפ"ע הוא ושביעי ודאי מחוסר זמן הוא וא"כ אמאי מייתי קרבן כלל וי"ל כיון דטומאה אריכתא היא ודאי חד קרבן בעי אתויי ולא פריך אלא אהא דמייתי אטומאה ראשונה לבדה וכיון שנדחית בזמנה אין לה תשלומין ואכתי קשה למאי דמשני שאני טומאה הואיל ויש לה תשלומין כו' מש"ה אפילו לא יצא לשעה הראויה להביא קרבן מביא על כ"א. א"כ מאי טעמא דמתניתין בנזיר שנטמא טומאות הרבה היינו שנטמא בשביעי לר"י בר"י אמאי לא יביא על כאו"א אם לא שנאמר דנטמא בשביעי כיון דלא נטהר לגמרי וצריך הערב שמש מודה ר"י דאינו מביא אלא אחת אבל בליל ח' כיון דנטהר לגמרי מראשונה חייב להביא עכאו"א כיון דטומאה יש לה תשלומין ור"י אליבא דר"י בר"י קאמר דנזירות טהרה משביעי חיילא ועיין רש"י ז"ל שם בחגיגה בד"ה ור' יוחנן כו' וד' התוספות ז"ל שם בד"ה נטמא ביום אינן מובנים ועיין מהרש"א ז"ל שם:

אבל בכריתות דף ח' לא משמע כן בהא דאמרינן התם דוקא אם ראה בליל ח' לזב בעל ב' ראיות הוא דמביא אבל ראה ביום ז' אינו מביא דכל ראיה הסותרת אינה מביאה לידי קרבן משמע דוקא משום דסותרת אבל אי לא סתרה מביאה לידי קרבן אפילו ביום ז' וא"כ אמאי אינו מביא גבי נזיר אם נטמא בשביעי דהא ליכא סתירה בזה ושעה הראויה לקרבן לא בעינן ועוד קשיא לי באותו ענין הא דאמר ר"י התם ראה אחת בלילה ושתים ביום מביא משמע דוקא ראה אחת בלילה אבל ראה אחת בז' ושתים בח' אינו מביא ואמאי הא ר' יוחנן ס"ל לעיל כר' יוסי דביום ז' אינו סותר וכדאיתא לעיל סוף פרק שני וא"כ אפילו ראה אחת בז' ושתים בח' נמי יביא ולר"י גופא דס"ל לילה אינו מחוסר זמן אפילו ראה אחת בז' ושתים בליל ח' יביא וע"כ צ"ל דהא דאיצטריך למימר דמש"ה אינו מביא אם ראה בז' משום דסותרת היינו דוקא בזב בעל שתי ראיית דליכא קרבן ואי לא הוי סתרה היה מביא לידי קרבן אבל היכא דאיכא קרבן לכ"ע הראיה או הטומאה בשביעי אינו מביא לידי קרבן:

והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזירות פסק כרבנן לענין טומאה דאינו חוזר ומביא אלא אם נטמא לאחר הבאת קרבן. ולענין חלות נזירות טהרה כתב שם הלכה ז' דמשמיני הוא מתחיל ולא הזכיר שם דיוקא אחר הבאת קרבנותיו אבל אם לא הביא קרבנו אינו מתחיל למנות נזירות טהרה והוא פלא דהא עיקר דברי חכמים הוא לענין חלות נזירות טהרה ומ"ט לא כתב הכא לדברי חכמים דאין נזירות טהרה חלה עד שיביא קרבנותיו וגבי קרבן טומאה כתבה. וכדילפי מקרא דוקדש את ראשו ומקרא דהזיר לה' כו' דנזירות לא