קרן אורה נזיר מב

אלא אפי' נכנס בשוגג בטומאה ואח"כ נודע לו ג"כ אינו לוקה אלא בשהה כדי השתחוואה אע"ג דלישנא דהש"ס שם בשבועות לא משמע הכי בהא דקאמר או דלמא בפנים גמירי שהייה ל"ש לקרבן כו'. ובש"מ בשמעתין ראיתי שכ' דלא הוי מצי לאוקמי בעיא דרבא כגון שנכנס לביה"ק בשוגג והתרו בו לצאת משום דאמרינן בשבועות דבאונס גמירי שהייה משמע מדבריו ז"ל דיש חילוק בין אונס לשוגג ולא מצאתי מקום לחילוק זה ובין מזיד לאונס הוא דס"ל להש"ס בשבועות לחלק וכמו שכ' התוס' ז"ל:

עוד ראיתי שם במשנה למלך ז"ל שדקדק במש"כ רש"י הכא שנזר בביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובשבועות פי' רש"י שהיה נזיר מכבר ונכנס לביה"ק בשידה כו' ובאמת אין דברי רש"י ז"ל כאן מובנים דמאי נפ"מ במה שנזר כשהוא בשידה כו' הא זה הוא ממש כמו שנזר עד שלא נכנס לביה"ק ואח"כ נכנס דפריעת המעזיבה זו היא כניסתו ומה לי אם נזר קודם כניסה או לאחר כניסה כ"ז שהוא בשידה כו' הרי הוא כאילו לא נכנס וגם אינו מובן מש"כ בד"ה בעי רבא דלר' יוחנן בעי לה דאמר דלוקה על הטומאה ולפי המסקנא לכ"ע לוקה דכשנזר בשידה חלה עליו נזירות גמורה לכ"ע וכי שהה לאחר כך ודאי לוקה לכ"ע:

הדרן לקמייתא עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל נפלאים המה כנ"ל. והיה נראה דמקור של דברי הרמב"ם ז"ל הוא מהני תרתי בעיי דאיבעי לן בנזיר בביה"ק חדא בשבועות וחדא בשמעתין. ושם בשבועות לא איתמר כל הני שקלי וטריי דאתמר הכא ומש"ה מפרש לבעיא דשבועות בנזיר שנכנס לביה"ק בשוגג אי בעי שהייה כדי השתחוואה או לאו ככל אינך בעיי דהתם והיינו הך דכתב בפ"ה דבעינן דוקא כדי השתחואה ולקולא והך דהכא מפרש לה דמיבעי ליה אי מחייב בשהייה כלל וכש"כ לפי מה שהגהתי בדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אם אמרו לו לא תנזור אינו לוקה אלא אם שהה א"כ ע"כ הא דמיבעי ליה בנכנס בשידה כו' היינו אי מחייב בשהייה ופסק לקולא דאינו לוקה כלל אפילו אם שהה ועדיין לא מצאתי טעם מספיק לדבר דלא ילקה על השהייה אפילו בכה"ג. וגם מאי איריא דכתב להאי דינא בנזיר בביה"ק הא איתיה להאי אפי' אם היה נזיר כבר ונכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל:

והנה עוד עלה בדעתי לומר דמש"כ הרמב"ם ז"ל דאע"פ ששהה שם אינו לוקה לאו משום דלא גמירי בה שהייה לחיובא אלא משום דהוי טומאה בחיבורין ואפילו אם נטמא בטומאה אחרת בעודו בביה"ק אינו לוקה דמחולל ועומד הוא ושהייתו בביה"ק לא חמיר מאילו נגע בטומאה וכבר הקשו כן התוס' ז"ל בשבועות שם מאי מיבעי ליה בשהייה הא הוי טומאה בחיבורין. ומה שתירצו שם דהא דפטור בטומאה בחיבורין היינו דוקא בלא הספיק להשליכו מעליו ע"ש מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי מדלא ביאר לחלק כנ"ל. וגם מה שתירץ בשם ר"ת דמיירי שנטמא סמוך לחשיכה דמוסיף יום אחד בשהייתו היינו דבעיין ע"כ צריך לאוקמי בהכי אבל לשון הרמב"ם ז"ל אפשר לפרש בהכי דמש"ה לא לקי על השהייה משום דהוי טומאה בחיבורין אלא דדבריו ז"ל בפ"ה לא נראין הכי דא"כ אמאי לוקה התם על שהייתו הא הוי טומאה בחיבורין וע"כ צ"ל לשיטתו דטומאה בחיבורין שאני דכ"ז שהוא נוגע בטומאה אינו חייב אם נוגע בטומאה אחרת דאינו מוסיף חילול על חילולו אבל כשמתרין אותו לפרוש מן הטומאה שפיר לוקה משום דחייב הוא בכל שעה לפרוש מן הטומאה וכ"כ בש"מ לקמן אבל למאן דמיקל אפילו בטומאה שלא בחיבורין והוא דעת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' הנ"ל ודאי קשה אמאי לוקה על השהייה הכא דהא לא עדיף שהייה זו מאילו יצא וחזר ונכנס דפטור והוא ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל שכתב כאן דאע"פ ששהה אינו לוקה עיי"ש ולקמן בהלכה זו דטומאה בחיבורין יתבאר יותר בזה. יזכני ה' ברחמיו:

שוב ראיתי דהלכה זו מבוארת בירושלמי בשמעתין דפליגי התם ר"י ור"א. עודנו שם בביה"ק ר' יוחנן אמר מתרין על כל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה ור"א אמר אינו מקבל עד שיפרוש ויחזור הרי דר"י מחייב על כל שהייה כדי פרישה ואמר ר' הילא מהשתחואה למד ר' יוחנן כי היכי דחייב התם בשהה כדי השתחואה ה"נ חייב אם שהה כדי פרישה ומשמע התם דהכא לא בעינן שיעור השתחואה אלא כדי פרישה אלא דלמד מהתם כי היכי דהתם חייב בשהה ה"נ חייב בשהה האנן סברין מימר מה פליגין במכות הא קרבן לא מן מה דמר ר' הילא מהשתחואה למד הדא אמרה היא בקרבן היא במכות ופי' הפ"מ דר"י קרבן נמי מחייב אשהייה והא דתנן ואינו מביא קרבן טומאה היינו אם לא שהה והוא תמוה לכאורה דהא קרבן ודאי לא מייתי כיון דכבר טמא הוא וכדתנן לקמן נטמא וחזר ונטמא אינו מביא על טומאה השניה דכטומאה אריכתא היא ואולי דוקא היכא דבר קרבן הוא על הטומאה ראשונה אבל הכא דאינו מביא קרבן על הטומאה ראשונה כי חזר ונטמא מביא קרבן והוי כמו יצא ונכנס דמביא קרבן טומאה על הכניסה וכמ"ד התם אפילו נכנס קודם הזאת ג' וז' ומ"מ צ"ע דיצא ונכנס דעולין לו מן המנין שפיר מביא קרבן טומאה כי חזר ונכנס אבל הכא דאין עולין לו מן המנין למה יביא קרבן טומאה על השהייה וכן כתב רש"י ז"ל בשבועות דקרבן לא שייך הכא דנזיר לא מייתי קרבן אלא למיחל עליה נזירות טהרה ע"ש וצ"ע עכ"פ שמעינן מינה דר"י ור"א פליגי בהא אי חייב על השהייה אי לא ופריך עליה דר"י ממתניתין דהיה שותה יין כל היום כו' אינו חייב אלא אחת ולר' יוחנן משמע דהתראה אחת חל על כל פרישה ופרישה ומשני דאין בית הבליעה פנוי דלא הוי שום הפסק בנתים ומש"ה אינו חייב אלא אחת. ופריך מהיה מטמא למתים כל היום כו' פתר לה בשוהה על כל פרישה והוא לוקה ע"כ צריך לפרש דמוקי למתניתין בלא שהה כדי פרישה והוא מיירי בשוהה על כל פרישה ופריך עוד מהא דתני כהן שהוא עומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר דאינו חייב שנאמר להחלו מי שמוסיף חילול וא"כ אמאי לוקה הכא על השהייה הא אינו מוסיף חילול והיינו קושית התוס' ז"ל בשבועות ומשני דר' יוחנן דריש לה להיכא דנטמא לאביו בהיתר דבעת שהוא לוקט עצמות אביו אם נטמא לאחר אינו לוקה. אבל בסתם נטמא למת כל ששהה כדי פרישה לוקה והעולה משיטת הירושלמי דהאי דינא דשהייה תליא בהך דינא דטומאה בחיבורין. ונראה דבהכי מפרש התם נמי הך פלוגתא דלהחלו בשעת מיתה ר' אומר אף במותן היינו דרבי מחייב אפילו לאחר מיתה אם שהה כדי פרישה. והיינו דאמר שמעון בר ווא הא נפיקא מן כא כו' ע"ש דצריך לצאת מיד ולא לשהות ומאי דמחייב ר' יוחנן על כל פרישה בהתראה אחת כן הוא שיטת הירושלמי לקמן במתניתין דהיה מטמא למתים כו':

ובאותו ענין יש לי מקום עיון בדברי הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן שע"ב בכהן ששוכב ערום באוהל עם המת דצריך להקיצו ונלמד דין זה מהא דהמוצא כלאים בבגד חבירו פושטו אפי' בשוק דכל מקום שיש חילול כו' ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דנזיר כה"ג אינו לוקה על השהייה אלא מכין אותו מכת מרדות משמע דליכא אלא איסור דרבנן בשהייתו ופשיטא דכהן ונזיר דין אחד להם בזה וכדמוכח בירושלמי הנ"ל ג"כ וא"כ היכי ילפינן לה מכלאים דהתם לוקה על כל כדי פשיטה ולבישה ומש"ה אינו עומד כבוד הבריות לנגדו. אבל בכהן דאינו לוקה על שהייתו או משום דהוי טומאה בחיבורין או משום דלא חשיב מעשה וכמו שכתבתי לעיל מאיזה טעם שיהיה גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ובאמת יפלא בעיני מדוע לא אשכחן לבעיא דרבא בנזיר בביה"ק גם בכהן בביה"ק ובכה"ג שנכנס בשידה תיבה ומגדל והרמב"ם ז"ל כתב להאי דינא ג"כ בהל' אבל לענין כהן:

ותו אמרינן התם בירושלמי יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. אמר לו ר' טרפון וכי מה הוסיף על חילולו כו' וכן פליגי ר' טרפון ור' עקיבא במסכת שמחות בפ"ד בנטמא בו ביום לאחר שפירש אלא דהתם גרסינן איפכא ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. ולמאן דפוטר אפילו שלא בחיבורין היינו משום דבאותו יום אינו מוסיף חילול ומאן דמחייב היינו משום דמוסיף לענין הנוגע בו וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה הכא בשהייה מאי תוספת איכא ואכתי אמאי חייב אשהייתו דאי מלקין אותו משום דחייב לפרוש מן הטומאה א"כ למה בעינן תוספת חילול בפירש וחזר ונגע וצ"ל דהא דמלקין אותו לפרוש מן הטומאה הוא ג"כ כדי למעט חילולו והדברים ארוכים וצריכים עיון גדול בדברי הראשונים ז"ל:

ועוד צל"ע בדברי הרמ"א ז"ל בסי' שע"ג בהגהה סעיף ז' שכתב דבזמן שהוא עוסק במתו מותר להטמאות לאחרים הן אמת דהכי איתא במסכת שמחות פרק הנ"ל הלכה ט"ו ע"ש אבל בירושלמי בשמעתין מבואר להדיא דבחיבורין ג"כ איכא איסורא ואפילו נטמא לאביו אסור להטמאות לאחרים ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם ועוד יתבארו ענינים אלו במקומן בס"ד:

עוד ראיתי שם במסכת שמחות פרק הנ"ל הלכה כ"א כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג את הארבעים ושאין הנזיר מגלח עליה אינו סופג את הארבעים והרי בנזיר עצמו ג"כ לוקה על כל טומאה ומ"ש כהן מנזיר וגם בזה אנופף ידי שם בדיני טומאה לבאר יותר בזה אי"ה:

ומדברי הירושלמי נראה דטומאת ביה"ק הוא טומאה שהנזיר מגלח עליה ומביא קרבן עליה ודלא כדברי הרמב"ם ז"ל במתניתין:

ויש לי עוד דברים באותו ענין במה שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ה דאם נזר בביה"ק לוקה גם משום בל תאחר. והרא"ש ז"ל בריש נדרים כתב דהוי לאו שאין בו מעשה והלח"מ ז"ל כתב דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם וכמו שכתבו התוס' ז"ל וזה דלא כמו שכתבתי להגיה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו דאפילו אם התרו בו לא תנזור אינו לוקה אלא א"כ שהה שפ א"כ בבל תאחר