קרן אורה נזיר מא

בחיבורין וכיון דלא חל עליו איסור טומאה אין מתרין בו ג"כ משום יין ותגלחת ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

שם ת"ש מי שהיה טמא ונזר כו' תיובתא יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' ז"ל טעמיה דר"ל דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן ה"ה דאימעיט ממלקות והיינו לרבנן דר"א אבל לר"א דס"ל דלא מייתי קרבן אלא אם כבר יש ימים הראשונים וא"כ לא איצטריך קרא לטמא שנזר דלא מייתי קרבן דהא ליכא ימים הראשונים ולפ"ז לא שמעינן אליביה דאין לוקה על הטומאה וא"כ אמאי לא מוקי לה להאי ברייתא כר"א אבל לרבנן דאימעיט מקרבן שפיר אימעיט נמי ממלקות אבל אי נימא דר"ל מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי א"ש והא דלא משני דסופג את הארבעים בנטמא לר"ל הוא משום לאו דבל תאחר משום דמשמע ליה אפילו נטמא באותו יום שנזר בטומאה דבזה ליכא בל תאחר ועי' בריש נדרים שכתב הר"ן ז"ל דנזר והוא בביה"ק עובר בבל תאחר היינו דצריך לצאת מיד ולקבל עליו נזירות טהרה לישנא דמיד אינו מדוקדק דהא ביום שנזר ליכא בל תאחר אפי' אם ישהה בביה"ק. ואי לאו דבל תאחר הוי לאו שיש בו מעשה אי לא יתבאר לקמן:

תוס' בד"ה קרבן טומאה הוא דלא מייתי כו' שמבקש ליטהר כו' אין לשונם ז"ל מדוקדק ומאי בעו בזה דפשיטא דלקי אם חזר ונטמא כמו באמצע נזירות אע"ג דליכא נפקא מינה לנזירות טהרה היינו שחזר ונטמא תיכף אחר טומאה ראשונה וכמש"כ:

בד"ה אילימא דאמרי ליה לא תנזור כו' ולא הוי כלאו שאין בו מעשה דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר עכ"ל כוונתם אע"ג דקבלת הנזירות לאו מעשה הוא מ"מ מה, שאינו יוצא בשעת קבלה זה חשוב מעשה ולא בעינן הכא שהייה וכי מיבעי ליה בנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע את המעזיבה כי גמירי שהייה במקדש אבל אבראי לא גמירי שהייה ולוקה אפילו אם לא שהה או דילמא אבראי נמי גמירי שהייה ואינו לוקה אא"כ שהה כדי השתחוואה כן פירש רש"י ותוס' ז"ל כאן ובשבועות ולפ"ז משמע דהא דגמירי הלכה במקדש אם שהה חייב הוא לקולא דבעינן דוקא שישהה ואי לאו הלכתא היה חייב אפי' אם לא שהה ולכאורה משמע איפכא דאי לאו הלכתא לא היה חייב כלל אפילו שהה כיון דלא קעביד מעשה ובשבועות שם דף י"ז בעי רבא תרתי בעיי חדא אי צריך שהייה למלקות או אין צריך שהייה אלא לוקה אפילו לא שהה משמע נמי דמסברא לא בעינן שהייה ותו מיבעי ליה תלה עצמו באויר העזרה מאי כי גמירי שהייה היכא דבר השתחוואה הוא אבל היכא דלאו בר השתחוואה לא גמירי שהייה ואפילו שהה פטור משמע מזה איפכא דמסברא בלא הלכתא פטור לגמרי אפי' שהה:

והתוס' ז"ל שם בשבועות בד"ה או אין צריך כו' כתבו דהא דפשיטא ליה לענין מלקות דבשהה ודאי חייב לרב ביבי דס"ל במכות לענין כלאים דשהייה לא מיחייב היינו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא בבעיא דמלקות מיירי למ"ד לוקין עליו וא"כ בשיעור שהייה פשיטא דלוקה וכי מיבעי ליה אי צריך שיעור שהייה אבל לרב אשי דס"ל דגבי כלאים כל ששהה כדי לפשוט וללבוש חייב אתיא הכא ככ"ע דבשיעור שהייה ודאי לוקה ולענין מקדש נמי ע"כ כי גמירי הלכתא דבעינן שיעור שהייה דאי לאו הלכתא היה חייב אפי' בלא שיעור שהייה כל ששהה כדי יציאה וכניסה דלפרוש מן הטומאה חשיב מעשה כמו ליטמא בתחלה:

אלא דלפ"ז צ"ע אמאי קרינן לה התם בשבועות ובהוריות מצות עשה שבמקדש מקרא דוישלחו מן המחנה הא ל"ת גמורה היא כל שאינו פורש עצמו מן הטומאה ועיין תוס' שם בשבועות בד"ה אבל חייבים על עשה שבנדה מש"כ שם וע"ש בדף י"ח ע"ב בד"ה לא תעשה מנ"ל וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל בהוריות שכתב שם בפ"ג במשנה דאין חייבין על עשה כו' ומבואר הוא שעשה זה שבמקדש ועשה שבנדה אינם מצוות עשה גרידא אבל הוא מצוה מדרך הקבלה כמו שנצטוה עליו למי שיש עליו בגדי שעטנז פשוט זה הבגד שזה הציווי סיבתו מצות ל"ת עכ"ל. הרי דהרמב"ם ז"ל מדמה לפרישה דמקדש ונדה לפשיטה דכלאים דחשיב מעשה וא"כ ה"ה פרישה דנזיר מבית הקברות ג"כ כה"ג הוא ופשיטא דאית ביה מלקות אם שהה ולא יצא אלא דמיבעי ליה אי צריך שהייה כדי השתחוואה:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו הלכה ט' משמע דמפרש להאי בעיא אי גמירי בה שהייה ולוקה אם שהה או דלמא לא גמירי בה שהייה ואינו לוקה כלל אע"פ ששהה ופסק התם לקולא דאפילו שהה אינו לוקה וכמש"כ הכ"מ ז"ל התם דהכי מפרש לה הרמב"ם ז"ל ולפי הנ"ל קשה ע"ז מאיזה טעם יפטור אם שהה כיון דיכול לפרוש מן הטומאה ושם הלכה ח' כתב מי שנזר והוא בביה"ק כו' ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזור שם אינו מגלח שערו כו' וכבר הקשה הלח"מ ז"ל שם אמאי לוקה על שהייה כיון דמספקא לן אפי' אם שהה לפי שיטתו ועי' בכ"מ שהגיה שם בדברי הרמב"ם ז"ל ולוקה על שהייתו אלא אם התרו בו שלא יזור שם ול"נ דכצ"ל ולוקה על שהייתו שם אם התרו בו שלא יזור שם דלפי שיטתו דמיבעי ליה אי חייב ע"י שהייה היכא דאמרינן ליה לא תנזור פשיטא דחייב אבל ע"י שהייה דבלא שהה ליכא מלקות דמה שלא יצא בשעת קבלת נזירות לא ס"ל להרמב"ם ז"ל דחשיב מעשה אלא אם שהה אח"כ מהני בזה התראתו שלא יזור. וא"ש קושית הלח"מ ז"ל וגם אין צריך להוסיף בדברי הרמב"ם ז"ל תיבת אלא כמו שהגיה הכ"מ ז"ל אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת למה יפטר אם שהה ולא פירש אפילו אם נטמא באונס כיון דיכול לפרוש מן הטומאה והוי דומיא דפשיטת כלאים ועוד קשה דבפ"ה מהל' נזירות הלכה י"ט כתב נכנס לאוהל המת או לביה"ק בשגגה ונודע לו והתרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה. והוא ששהה כדי השתחוואה כמו בטומאת מקדש עכ"ל הרי שכתב דאם נכנס בשגגה לוקה על שהייה, ומ"ש היכא דנטמא באונס כגון שפרע עליו את המעזיבה אינו לוקה אפילו אם שהה ואם נטמא בשוגג ואח"כ נודע לו לוקה על שהייתו וכן הקשה הלח"מ ז"ל והיה נראה לומר דהתוס' ז"ל כתבו בשבועות שם דטעמא דרב אשי דמחייב בכלאים בכדי פשיטה ולבישה משום דתחלת הלבישה היה ע"י מעשה א"כ י"ל דהיכא דנכנס לביה"ק בשוגג דעשה מעשה בכניסה בטומאה מש"ה חייב ג"כ בכדי שהיה אבל הכא דמיירי בשחבירו פרע עליו את המעזיבה דהוא לא עשה מעשה מש"ה לא מחייב אשהייה ג"כ אבל אין זה מספיק דא"כ גבי מקדש ג"כ אמאי לא מיבעי ליה כה"ג אם לא עשה מעשה בתחלת הטומאה כגון שנכנס ואח"כ מת שם מת דנטמא באוהל ממילא ולא עשה מעשה אם יתחייב על השהייה ומאי קמיבעי ליה הכא אי אבראי גמירי שהייה ובלא"ה לענ"ד נראה דאין אנו צריכים לזה דתחלת הלבישה ע"י מעשה דאטו אם לבשו אחר באונס דהוא לא עשה מעשה אין מתרין בו אח"כ על הפשיטה אלא ודאי זה גופא חשיב מעשה מה שהוא לבוש כלאים ונושאן עליו ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות כלאים ובכ"מ שם ומש"כ הכ"מ שם דהא דלוקה על הכלאים אפילו הלבישו אחר היינו משום דהוא עצמו מסייע ללבישה לענ"ד אין צורך לזה דתחלת הלבישה ודאי חשיב מעשה אפילו על ידי אחר אם לא באונס הוא וכי קאמינא דליכא מעשה בתחלת הלבישה היינו היכא דהלבישו אחר באונס ועי' בזה בברכות בהא דהמוצא כלאים בבגדו ובמנחות ס"פ הקומץ רבה:

וכן נראה לענין טומאה דמה שעומד באוהל המת מעשה הוא וחייב לצאת וכבר נאמרו דברים אלו באורך בדברי הראשונים ז"ל. ועי' מל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש שהאריך קצת בזה וכתב שם לדברי התוס' דאפי' אם חבירו פרע עליו המעזיבה חשיב תחלתו ע"י מעשה דהכניסה לביה"ק מעשה היא אפילו אם היתה בהיתר. וע"ש שהביא ראיה לזה מדברי התוס' ז"ל שכתבו דאם התרו בו לא תנזור חשיב מעשה מה שאינו יוצא אע"ג דהכניסה לביה"ק היתה בהיתר ואין מזה ראיה דמה שאינו יוצא בשעת קבלה ודאי חשיב מעשה לכ"ע ואפילו שהייה לא בעינן לדברי התוס' ועי' בסוף דבריו שם שמסיק דאם נטמא באונס ע"י חבירו לכולי עלמא לא לקי כיון דתחלת הטומאה לא באה על ידי מעשה והמה סותרים תחלת דבריו ז"ל שכתב לדברי התוספות ז"ל דהכניסה חשיב מעשה אפילו היתה בהיתר:

ועוד קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל כיון דהוא ז"ל מפרש לבעיא דרב אשי אי לוקה על השהיה בנזיר בקבר או דלמא אינו לוקה כלל על השהייה א"כ נהי דמחלק בין היכא דנטמא באונס כמו הכא בפרע עליו המעזיבה ובין נטמא בשוגג ואח"כ נודע לו דלוקה על שהייתו מ"מ מנ"ל דבעינן שיעור השתחוואה כיון דלא הוזכר בעיא זו בש"ס א"כ מסתברא דלא הוזכר שיעור השתחוואה אלא לענין מקדש אבל לנזיר בקבר בשהה כדי כניסה ויציאה לחוד ליחייב כמו בכלאים דסגי כדי לפשוט וללבוש:

וראיתי להמשנה למלך ז"ל שם בפ"י מה"נ שכתב לדייק מדברי רש"י ז"ל בשבועות דלא מיבעי לן אי גמירי שהייה אלא אם נכנס בשידה כו' ואח"כ נטמא דנולדה הטומאה כשהוא בביה"ק ונכנס בהיתר אבל אם נכנס לביה"ק בלא שידה אפי' באונס בזה ודאי לא גמירי שהייה דבפנים גמירי שהייה בחוץ לא גמירי שהייה היינו אם נכנס באיסור במקדש אפילו שוגג כשנודע לו והתרו בו ודאי לוקה לאלתר. וה"ה בנזיר שנכנס לביה"ק אפילו אם נכנס בשוגג מ"מ כשנודע לו לוקה בלא שהייה ויפלא בעיני שלא הביא דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה שכתב להדיא איפכא דבכה"ג בעינן שהייה כדי השתחוואה גם אם תחלת כניסתו היה באיסור וכן לענין מקדש י"ל דעיקר הלכתא לנטמא בפנים נאמרה דלנטמא בחוץ ונכנס לא איצטריך הלכתא דהא חייב קרבן מיד ועיקרה לקרבן נאמרה אבל לבתר דמיבעי לן אי שייך שהייה למלקות לאו דוקא לנטמא בפנים