קרן אורה נזיר לט

שמעתין מילא מר"א הוון ידעין דר"י פליג עד שיביא כל קרבנותיו סברין מימר כרבנן ור"א כר"ש אנן קיימין ר' חיננא בשם ר' פנחס תפתר בנזירותו ובנזירות בנו בדא עלת לו שניה בראשונה עכ"ל. ועיין בפ"מ מה שפי' בהלכה זו והמעיין יראה רבות הדחוקים לפי' ולא רציתי להאריך ואענה אני חלקי השלים נזירות ראשונה ובא להשען על השניה היינו שיצא בקרבנות השניה על הראשונה ומצאו פתח לשניה עלת לו שניה ראשונה ויוצא בקרבנות שניה על הראשונה מה אנן קיימין אם באומר הריני נזיר שתים נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכבר כתבתי מזה בחידושי לנדרים דף י"ז דמש"ס דילן משמע דזה לא בא לכלל נדר שהותר מקצתו כו' והבאתי שם דברי התוס' ז"ל בשבועות שהקשו כנ"ל על הא דמוקמינן להא דנשאל על הראשונה כו' היינו שקיבל עליו ב' נזירות כאחת ולא הביאו דברי הירושלמי הנ"ל עיי"ש מש"כ בזה אם באומר שלשים יום אלו שלשים יום אלו לא בדא עלת לו שניה ראשונה כיון דנזירות חלוקות הן בזמנים מיוחדים לא שייך למימר דשניה נעשה ראשונה ונהי דלענין קרבנות קאמר מ"מ כיון דהאי נזירות לחוד והאי נזירות לחוד אפילו אם נשאל על השניה אין קרבנותיו ראוין לראשונה ומשני דמיירי באומר הריני נזיר ונזיר וכי נשאל על השניה אלו הימים יחשבו גם לראשונה ואמר עוד באומר אלו לנזירות אבל אמר אלו לנזירותי ואלו לנזירות אחרת לא בדא עלת לו שניה ראשונה פי' דגם בהפרשת הקרבנות צריך שיאמר סתם אלו לנזירות ומש"ה כי נשאל על השניה עולין לראשונה אבל אם אמר אלו לנזירותי ואלו לנזירות אחרת לא בדא עלת לו שניה ראשונה שפי' דלשני הפרושים ג"כ אין ראוין לראשונה אפי' כי נשאל על השניה אמר ר"א השלים נזירותו לראשונה מכיון שהביא קרבן וגילח עלת לו ראשונה שניה וקמ"ל ר"א דאפי' לא הביא אלא קרבן אחד מיד מתחלת נזירות שניה דס"ל כר"ש דאפילו לא הביא אלא קרבן אחד הותר בכל וחל נזירות שניה ור"י בר אחא מפקד כו' הוון ידעין דר"י פליג ע"ז וס"ל כרבנן עד שיקריב את כולם אבל קודם שהקריב את כולם לא חלה השניה הפריש את שתיהן כא' אין בידו אלא אחת היינו שהקריבן כאחת לאחר מנין ב' הנזירות וכדתניא בתוספתא והיינו משום דהשניה לא התחילה כלל קודם הבאת קרבנות הראשונה הפריש זו בפ"ע וזו בפ"ע והקריב של זו בזו לא יצא והכי איתא נמי בתוספתא דלא יצא בקרבן שהפריש על נזירות אחרת ומכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות שנראה מדבריו שם דאם הקריב חטאת שהפריש על חלב שאכל אמש על חלב שאכל היום דיצא ומדרבנן בעלמא הוא דלא יביא וכמש"כ שם הר"י קורקוס ז"ל והביא ראיה מהתוספתא ומ"ש מקרבן נזירות דלא יצא מנזירות על חבירו דהתם כתיב קרבנו על חטאו והכא כתיב קרבנו על נזרו ואי הכא דוקא נזירות זו התם נמי דוקא על חלב שהפרישו ועי' מש"כ לעיל דף י"ב בזה ופריך הא לקדש קדשה אפילו אם הפריש לשניה קרבנות קודם שהתחיל למנותה וכדאמר הקריב של זו בזו ושל זו בזו והתני ר"ח כו' ולא שיקדים קרבנו לנזרו ומשני שניא הכא שעומד הוא בנזירות דהא השניה ג"כ היה לה לחול באלו הימים אלא שהראשונה מעכבת עליו מש"ה לא חשיב מוקדם קרבנו לנזרו ופריך ניחא שניה ראשונה. ראשונה שניה ונראה דצ"ל איפכא ניחא ראשונה שניה דזה דבר שאפשר הוא דמהראשונה יעלה לו לשניה אם נשאל על הראשונה שניה ראשונה בתמיה היכי משכחת לה שתעשה מן השניה ראשונה הא כל זמן שהראשונה לא נגמרה עדיין לא חלה השנייה ומשני לא כן כו' ור"א כר"ש אנן קיימין דס"ל דנזירות שניה חלה מיד אחר קרבן אחד וא"כ שפיר מצינו שתעשה מקרבנות שניה על הראשונה היינו יתר הקרבנות שעדיין לא הביא בשביל הראשונה ר"ח בשם ר"פ תיפתר בנזירותו ונזירות בנו בדא עלת לו שניה ראשונה דבזה אשכחינן כפשוטו דראשונה התחיל למנות נזירותו ואח"כ בלידת בנו חזר למנות נזירות בנו ואם מצא פתח לנזירות בנו עלת לו שניה ראשונה והימים והקרבנות של שניה עלו לו לראשונה ומוכח כמו שהגהתי ומה שפירש הפ"מ בזה הוא תמוה ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:

ולפ"ז שמעינן מדברי הירושלמי דהא דאם נשאל על אחת עלתה לשניה היינו דוקא אם הפריש הקרבנות בסתם לנזירות אבל אם פרש דאילו לנזירות זו ואילו לנזירות זו אפילו ע"י שאלה אין ראוין לחברתה ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נזירות לא נתבאר כל זה אלא כתב סתמא ואפילו הביא כפרתו ואח"כ נשאל עלתה ראשונה בשניה וכתב שם הכ"מ דבירושלמי דפרקין משמע הכי ולפי מ"ש אין כאן שום משמעות מדברי הירושלמי דשמעתין אבל לא היה צריך לזה דבהדיא עסקינן הכי בש"ס דילן בשבועות דאפילו הביא כפרתו יכול לשאול וכבר כתבתי בזה בנדרים ואדרבה לשיטת הירושלמי נראה דאם הביא כפרתו כבר אפילו אם נשאל על הראשונה צריך להביא קרבנות לשניה כיון דכבר הקריבן לראשונה ולא גרע מאילו היה ההפרשה בתחלה בפירוש זו לנזירות זו וזו לנזירות זו דאין עולין לחברתה כ"ש הכא שהקריבן לשם ראשונה גם מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בהאי דינא בין שקיבל ב' נזירות בבת אחת בין שקיבל בזה אחר זה וכתב הכ"מ ז"ל דהכי משמע בירושלמי דפרקין. ג"כ אינו מדוקדק דהא בירושלמי אמר דאם קיבל בבת אחת הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא מש"ס דילן הוא דמוכח הכי דבתחלה מוקמינן לה בקיבל עליו בזה אחר זה ובתר הכי מוקמינן לה שקיבל בב"א כדאיתא בנדרים והאי דינא דאם הקריב של זו בזו דלא יצא ג"כ לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל וי"ל דהוא לשיטתיה בחטאת על חלב של אמש דאם הקריב על חלב שאכל היום יצא וכנ"ל:

וראיתי בתוספתא סוף פ"ד דתני התם פלוגתא דר' אלעזר ור' יוסי אם נטמא קודם הבאת קרבנות של הראשונה. דר"א אומר דצריך להביא קרבן טומאה דעדיין הוא בנזירות מפני השניה העומדת לחול ור"י אומר דיצא מן הראשונה ולשניה לא בא ע"ש משמע דלר"א צריך להביא קרבן טומאה אע"ג דאין כאן סתירה כלל ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד:

ע"ב מי שנזר בביה"ק כו' אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ופירש"י ותוס' ז"ל דקמ"ל ברישא דאינו מביא קרבן טומאה על מה שנזר בטומאת ביה"ק אבל אם יצא והזה ושנה וטבל וחזר ונכנס עולין לו מן המנין היינו מקצת יום השביעי עולה לו ומש"ה מביא קרבן טומאה על כניסתו לביה"ק ולפ"ז עולין לו מן המנין דסיפא לישנא דרבים קשה הא איום השביעי לחודיה קאי וגם אינו מאותו ענין של ואין עולין לו דרישא דהתם אימי טומאתו בביה"ק קאי ובסיפא עולין לו היינו לגלח ולהביא קרבן טומאה. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בפירוש המשנה דטומאת בית הקברות הוא מהטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וקמ"ל מתניתין דאפ"ה אין עולין אלו הימים לנזירות ואינו מביא קרבן טומאה היינו אם נטמא בעודו ביה"ק בטומאה גמורה אפ"ה אינו מביא קרבן טומאה כיון דאין עולין לו אלו הימים יצא ונכנס אחר שהזה ושנה וטבל אלו הימים שמנה בין יציאה לכניסה עולין לו דכניסת ביה"ק אינו סותר ומביא קרבן טומאה אם נטמא בטומאה גמורה כיון דכבר התחיל בנזירות ומדבריו בפירוש המשנה משמע דאם נכנס אחר שהזה ושנה עולין לו אפילו אלו הימים שעמד בביה"ק כל שהתחיל נזירותו בכמה ימי טהרה אבל בחבורו לא כתב כן וכ"כ הלח"מ ז"ל ג"כ וצריך לפרש לפי שיטתו הא דאמרינן לקמן וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר ולפטור את הנזיר בקבר. היינו לפוטרו אם נטמא בטומאה גמורה כיון דהוא טמא בתחלתו לענין זה דאין הימים עולין לו מש"ה פטור אפי' אם נטמא בטומאה גמורה אלא דהק"ו לקמן ומה טהור שנטמא כו' מי שהיה טמא מתחלה אינו דין שיהיה טעון כו' אינו מיושב לשיטתו דהא לאו על הטומאה שנטמא בתחלה היינו טומאת ביה"ק אנו דנין דזו בלא"ה אין מגלח עליה אלא אמה שנטמא אח"כ בטומאה גמורה והיכי קרי ליה טמא מתחלתו וצ"ל דמ"מ קרי ליה טמא מתחלתו משום דגם טומאת ביה"ק טומאה היא שלא יעלו לו ומשום הכי ס"ד למילף בקל וחומר:

ואכתי יש לדקדק מנ"ל למעוטי מקרא דוטמא ראש נזרו דאפי' אם נטמא אח"כ טומאה גמורה דלמא קרא לא אתי למעוטי אלא דהיה טמא בתחלתו טומאה גמורה אבל אם לא היה טמא בתחלתו אלא טומאה שאין הנזיר מגלח עליה כי נטמא אח"כ אימא דקרינן ביה וטמא ראש נזרו דהא כבר חל עליה נזירות ואח"כ נטמא וי"ל דלשיטתו לא איצטריך קרא כלל להיכא דנזר בשעת טומאה ולא צריך קרא אלא היכא דנטמא בתחלתו טומאה שאין הנזיר מגלח ואח"כ נטמא טומאה גמורה ושמעינן מדבריו ז"ל עוד דאם באמצע הנזירות נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח ואח"כ נטמא בטומאה שהנזיר מגלח סותר את הכל אע"ג דאין ימים אלו עולים למנין נזירות כמו הכא אם יצא ונכנס ונטמא שם טומאה גמורה דמייתי קרבן:

ויש לדקדק עוד לפי שיטתו מאי מיבעי ליה לרב אשי בגמרא אם נזר בקבר אם הוא מגלח והא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן משמע לקמן בפ' כה"ג במתניתין להדיא דאינו טעון תגלחת. ומאי קמיבעי ליה הכא בביה"ק ומבעיא דרב אשי דלא מיבעי ליה אלא משום דהוי טמא קודם שנזר ובהא אפשר לא נאמר תגלחת כמו קרבן אבל טומאת ביה"ק שפיר מגלח עליה. ועוד קשה דלקמן גבי הא דבעי למילף ימי חלוטו דאינן עולין מימי טומאתו ופריך מה לימי טומאה שכן סותר את הקודם ויליף מנזיר בקבר דאינן עולין אע"ג דאינו סותר ולדברי הרמב"ם אמאי לא קאמר כל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן יוכיחו שאין עולין ואפ"ל דמהא גופא שמעינן הא דאין עולין ימי הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן מדילפינן הכא מקרא דאם נטמא אח"כ בטומאה גמורה אינו מביא קרבן טומאה וע"כ היינו משום דהימים שהוא בביה"ק