קרן אורה נזיר לז

לנזירות שלו וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל והכא ביארו התוס' ז"ל דהא דרבנן מטמאין למפרע הוא משום דחשו זה היום כולו טמא כיום של אתמול. וכתב כן ליישב הנ"ל דכמו למתניתין שדינן להאי יומא אחרי הימים שכבר עברו ואינו עולה אלא לנזירות שלו ה"נ מסתברא להחשיבו כולו טמא כיום אתמול והיינו טעמא דרבנן ור' יוסי ס"ל דעולה לכאן ולכאן ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דבשלמא התם שפיר מסתברא למימר דשדינן ליה בתר מנין שכבר התחיל ולא הפסיקו במנין אחר אבל הכא מהיכי תיתי למימר דשדינן ליה בתר יום ראשון ולטמא למפרע אדרבה נימא דכבר הפסיק טהרה ביניהם מקצת היום בטהרה ולא יטמא אלא מכאן ולהבא וע"כ טעם פלוגתייהו כמש"כ דכיון דאמר רחמנא דטבילת זבה ביום שביעי ס"ל לר"י דמקצת שביעי ככולו ונגמר ספירתה ותו לא מטמא אלא מכאן ולהבא וה"ה בספירת זבה קטנה ורבנן ס"ל דנהי דאישתרי לטבול ביום ה"מ היכא דלא ראתה טהורה היא למפרע ממקצת יום ז' ואילך אבל אם ראתה אח"כ סותרת דבעינן שיהיו כל הז' שלמים בטהרה וה"ה יום אחד דזבה קטנה ועי' במגילה דף ח' דילפינן מוכבס בגדיו וטהר לטהר כלי חרס בהיסט דאע"ג דראה ביום השביעי סותר מ"מ כלי חרס שהסיט טהורים הם וי"ל דרבי יוסי דריש לה לטהרו לגמרי לאחר טבילה דלא יסתור כלל וא"כ אי נימא דדינא דרב תליא בפלוגתא דרבנן ור"י משמע דמקצת תחלת היום תליא בפלוגתא זו אי הוה מקצתו ככולו לעלות לחשבון נזירותו אי לא וכבר כתבתי לעיל משמעותא דהירושלמי בהלכה זו דהכי ס"ל:

ומדחי הש"ס דר' יוסי נמי ס"ל דלמפרע הוא מטמא ולא אמרינן מקצת היום ככולו והא דפטור מפסח שני משום דטומאת התהום דזיבה ג"כ הותרה בפסח ומייתי מהא דר' אושעיא דס"ל נמי אליבא דר' יוסי דמכאן ולהבא הוא מטמא ולמפרע אינו מטמא אלא מדרבנן ולפ"ז פריך הש"ס מכדי ר' יוסי סבר מקצת היום ככולו זבה גמורה היכי משכחת לה ופרש"י ז"ל הכא לשיטתו דהא דדחי הש"ס דלמא ס"ל מכאן ולהבא הוא מטמא שינויא דחיקא הוא משמע מדבריו דאי מכאן ולהבא הוא מטמא לא קשיא מזבה גמורה והרי בפסחים דף פ"א מסיק הש"ס לטעמיה דר"י משום דמכאן ולהבא הוא דמטמא ופריך התם נמי להך קושיא דזבה גדולה היכי משכחת לה אלא ודאי כוליה חד מלתא היא דמ"ט מטמא מכאן ולהבא משום דמקצת היום ככולו ונגמר הספירה והשניה כראיה ראשונה היא דאין לומר דבין להאי טעמא דמקצת היום ככולו ובין לטעמא דמכאן ולהבא הוא דמטמא פריך הש"ס זבה גמורה היכי משכחת לה והכא פריך הש"ס לטעמא דמקצת היום ככולו והתם בפסחים פריך הש"ס לטעמא דמכאן ולהבא הוא דמטמא דאם כן לכ"ע ליפרוך הש"ס בזב דמטמא בימים היכי משכחת זב גמור כיון דאינו מטמא למפרע וכדאיתא בנדה משכבות ומושבות שבין ראיה ראשונה לשניה ב"ה מטהרין וכן פסק הרמב"ם ז"ל אלא ודאי זב דלא בעי ספירה אע"ג דמכאן ולהבא מטמא מ"מ ע"י ג' ראיות הוי זב גמור אבל הכא בזבה דבעיא ספירה וכיון דעולה לה ספירתה במקצת היום ככולו כי הדר חזיא הוי כראיה ראשונה:

אלא דיש לדקדק דמנא לן דזב מטמא בימים משום דכתיב לזכר ולנקבה ואיתקש להדדי וכדאיתא בב"ק פ"ב א"כ לר"י דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמו דזבה אינה מטמאה בימים אלא בשופעת הכי נמי בזב אבל גם הא לא קשיא דעיקר טעמא דבעינן גבי זבה שופעת משום דאל"ה הא עבדי לה שימור וספירה והיכי מצטרפי ראיות אהדדי אבל בזב דלא בעי ספירה ליכא למימר הכי ומטמא בכל גוונא בג' ימים וי"ל עוד דרך פלפול דלר' יוסי לא בעינן למילף מהיקשא דלזכר ולנקבה אלא בק"ו ימים מראיות דלדידיה ימים עדיפי והכי ס"ל גבי מועד שם אבל אין צורך לזה דבלא"ה א"ש כנ"ל ועיין בזבחים דף כ"ג ע"א בתוס' בד"ה טומאת התהום דזיבה דנראה מדבריהם ז"ל דבזב ג"כ לר' יוסי אין מצטרפין ב' ראיות בב' ימים ונראה שם מד' דגם בזב איכא טומאה למפרע ולענ"ד הדבר ברור כמו שכתבתי דבזב לא שייכא פלוגתא כלל ולכ"ע אינו מטמא למפרע ואפילו הכי מצטרפי וכי פליגי בזב היינו בראה בשביעי שלו דלרבנן סתר הכל ולר"י לא סתר כלל ובהדיא איפלגו בה ב"ש וב"ה בריש זבים ומייתי לה בסוף נדה דלב"ש זב נמי מטמא למפרע כשראה ראיה שניה וב"ה מטהרין דאינו אלא כבעל קרי והר"ש ז"ל שם בריש זבים הביא דברי התוספתא דאמרי להו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שהוא טובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי ולא הוי כשומרת יום דטמאה היא ביום ראשון ואינה יכולה לאכול לערב אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים שאם תראה למחר שהוא טמא הרי הוא כשומרת יום שאם תראה למחר שהיא טמאה. משמע דב"ש מהאי טעמא ס"ל דזב נמי מטמא למפרע מדהוא טמא בראיה שניה ואם לא היה טמא למפרע לא היה בדין שיצטרפו ראיות אהדדי שוב ראיתי בבה"ז שם בזבחים שכתב לפרש סוף דבריהם שם בזבה עי"ש:

דף טז זבה גמורה היכי משכחת לה כיון דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק ליה ופי' ז"ל דאידך פלגא היינו תחלת יום שני כי היכי דאמר ר' יוסי דתחלת יום שני או שביעי הוי מקצת היום ככולו ולפ"ז קשיא להו להתוס' ז"ל אמאי לא מוקי דחזיא בלילה דלא היתה תחלת יום שני בטהרה כלל ופרש"י ז"ל בפסחים דתחלת לילה נמי סלקא לשימור והקשו התוס' ז"ל ע"ז ממתניתין דנדה ושוין ברואה כו' ועוד הקשו בפסחים כו' מהא דתנן במגילה דלא תטבול שומרת יום עד שתנץ החמה ע"כ פירשו בשם ר"ת כי היכי דלר' יוסי הוי שימור מקצת יום שני ה"נ הוי שימור מקצת אותו היום שראתה בו אם נגמר היום בטהרה ואע"ג דבזבה גדולה אין סוף יום ראייתה עולה לספירה היינו משום דתחלת ספירה היא אבל בשומרת יום דסוף ספירתה היא עולה לה מקצת היום וכ' עוד דהא דילפינן בר"ה בק"ו מנדה דאם תחלת היום עולה לה בסופה כ"ש דסוף היום יעלה בתחלתה הוא דלא כר' יוסי דלדידיה זבה תוכיח דתחלת היום עולה לה בסופה ואין סוף היום עולה לה בתחלתה. ולפי' רש"י ז"ל ניחא והיינו דלפרש"י לא אשכחן כלל דליהוי סוף היום שימור ונקיים בעינן לגמרי אבל לד' ר"ת דבזבה קטנה הוי סוף היום שימור ובזבה אינו עולה שפיר איכא למימר זבה תוכיח. ועיין תוס' ר"ה בזה באורך ושם הקשו עוד לפרש"י מהא דאמרינן בפסחים כגון דחזיא שני ביה"ש ולשיטת רש"י ז"ל הא גם ראיה שלישית צריכה להיות ביה"ש דאל"ה מקצת ליל שלישי הוי שימור אבל לשיטתם ניחא דלילה לא הוי שימור אלא דגם לשיטתם קשה דליהוי סוף יום שני שימור לראיה שניה ואכתי ע"כ צריך לומר דראיה שלישית ג"כ היתה ביה"ש ואם תפרש דב' ימים חזיא סמוך לשקיעת החמה דליכא סוף היום אכתי תיקשי דליהוי תחלת יום שני שימור לראיה ראשונה דתחלת היום ודאי הוי שימור לר' יוסי וכן הקשה המהרש"א ז"ל שם בפסחים ומה שכתב שם המהרש"א ז"ל ליישב דהא דאמרינן בפסחים דחזיא ב' ביה"ש היינו ג' ראיות בתחלת ביה"ש ובסופו עיי"ש. א"כ לרש"י נמי א"ש ומה הקשו בזה לשיטת רש"י ז"ל שם בר"ה שם דהל"ל שלש ביה"ש וכנ"ל ובש"מ פי' הא דחזיא ב' ביה"ש כפי' מהרש"א ז"ל והיינו הך דסוגיין אבל מד' בר"ה לא משמע הכי דא"כ לרש"י נמי לא תיקשי שוב ראיתי במהרש"א ז"ל בר"ה שהרגיש בזה עיי"ש ועיין בא"מ מש"כ בזה:

אך בעיקר דבריהם ז"ל שכתבו דסוף היום הוי שימור לר' יוסי קשיא לי טובא דהא רבנן ור"י לא פליגי בעיקר דין מקצת היום ככולו דלרבנן נמי הוי מקצת היום ככולו ומותרת לטבול ביום ז' לזבה גדולה וביום ב' לזבה קטנה אלא דס"ל דאם ראתה אח"כ סותרת וטמאה למפרע וא"כ אי נימא דשימור דסוף היום הוי שימור א"כ לרבנן נמי אמאי לא תטבול בערב יום שני דכבר עבדי לה שימור ואם לא תראה אח"כ תהיה מותרת מטבילתה אלא ודאי לרבנן סוף היום לא הוי שימור ומנ"ל דלר' יוסי הוי שימור ועוד דא"כ מאי מרבי קרא דיהיה לה ששומרת אחד לאחד ואי סוף היום די לשימור הא בלא"ה היא טמאה כל היום אפי' אם לא היתה צריכה שימור. כמו ראיה ראשונה של זב ופשטיה דקרא מיירי בזבה דיממא כדאיתא בהוריות. ומהא דאמרינן התם דשומרת יום כנגד יום הוי דבר שהצדוקים מודים בה משמע דאפי' לפי דבריהם דמונין בזבה גדולה סוף היום ככותאי מ"מ בזבה קטנה לאו ספירה היא ובעינן דוקא יום שני דאלת"ה א"כ שפיר הוי שומרת יום כנגד יום דבר שאין הצדוקים מודים דלדבריהם מותרת בלילה אחר יום שראתה דסוף יום הוי שימור אלא בזבה קטנה לא הוי שימור דמיהיה לה איתרבי שתשמור אחד לאחד והיינו יום שני ועוד דא"כ מאי אריא דאמר ר' יוסי ששחטו עליה בשני שלה הרי זו פטורה מפסח שני אפילו בראשון שלה אשכחן דעבדי שימור סוף היום אלא דהא לא קשיא דהא לא טבלה אלא בליל שני וא"כ אכתי לא היה הערב שמש וכדאמרינן שם בפסחים לענין נדה ומ"מ דבריהם ז"ל צ"ע ועיין בש"מ שתירץ בזה דקרא מיירי בזבה דיממא ועלה קפריך היכי משכחת לה:

ואחר כל הנ"ל בהא סלקי שמעתא דרב דאמר יום שבעים עולה לכאן ולכאן סבר כר' יוסי דאמר בזבה קטנה בשני שלה ובזבה גדולה בשביעי מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא הוא מטמא ויש כאן מקום עיון בד' הרמב"ם ז"ל דהכא בהל' נזירות משמע מדבריו ז"ל דפסק כסתם מתניתין דאינו עולה לכאן ולכאן ולענין פסח פסק כר' יוסי דאפי' ראתה אח"כ פטורה מפסח שני ועוד דהא גופא קשיא היכי פסק כר' יוסי כיון דפסק בכמה דוכתי דלמפרע הוא מטמא וכן הקשה הלח"מ ז"ל בפ"ד מהל' נזירות אלא דסוף דבריו שם מש"כ בשם התוס' ז"ל אינן מובנים עיי"ש ובאמת איכא כמה סתמי דלא כר' יוסי עד דקשיא לי מה שהביא הש"ס להא דזב שראה בז' שלו סותר את שלפניו בשם ר' אושעיא ומשמע דמימרא בעלמא הוא וכמו שהגי' מהרי"ף בפסחים דלא מצינו ר' אושעיא בלישנא דתנאי. והרי משנה מפורשת היא בפ"א דזבים אבל אם ראה זוב אפילו יום שביעי סותר את שלפניו ור"י ג"כ אמאי לא