קרן אורה נזיר לה

סתירת תער כסתירת ממש יסתור הכל כמו בעשרה ימים הראשונים דסותר הכל ואמאי קאמר ר' יוחנן דאינו סותר אלא שלשים אמר ר' אבין תיפתר הא דר' יוחנן שנולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן היינו אם נולד הבן ביום דמישלם נזירות שלו דאין צריך להשלים אלא יום אחד לנזירותו ומשום גידול שער צריך למנות שלשים באלו הימים אם נטמא אינו סותר אלא שלשים כמו נטמא ביום מלאת כן נראה לי לפרש דברי הירושלמי עכ"פ שמעינן מינה דיש לחלק בין נטמא בימי נזירות עצמן ובין ימי גידול שער היינו סתירת תער דהירושלמי וכשיטת התוס' ז"ל. ועוד שמעינן מינה דאם נטמא בעשרה ימים הראשונים דסותר הכל אפילו הימים שמנה קודם נזירות בנו. וכדעת הראב"ד ז"ל ובש"ס דילן ג"כ פליגי בזה רב ושמואל ואיפכא אמרינן דשמואל אמר סותר והיינו שמואל בר בא דס"ל סתירת תער כסתירת ממש והוא סתם שמואל שמואל בר אבא אבוה דשמואל והדברים ברורים לענ"ד בכוונת הירושלמי ועל פי' הרמב"ם ז"ל בגידול שער כבר הקשיתי לעיל מהא דרב מתנא ובר פדא דמשמע דאפילו ביום ל"א אינו סותר אלא מדרבנן והדברים עמוקים ועוד צ"ע:

ומוכח עוד לפי' הנ"ל מדברי הירושלמי כשיטת הרמב"ם ז"ל דמגלח אחר נזירות בנו ואח"כ משלים את שלו ודלא כשיטת התוס' ז"ל לעיל דאינו מגלח בנתים אם לא נשאר מנזירותו כדי גידול שער אך עוד זאת ראיתי בדברי הירושלמי דאמרינן התם השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן מגלח תגלחת אחת לשתיהן הפריש קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן תמן אמרין מגלח תגלחת אחת לשניהם ור' יוחנן אמר מגלח וחוזר ומגלח ופריך עליה מהא דרשב"י אומר דדוקא נזיר ומצורע אינו מגלח תגלחת אחת לשניהם שאינן שוין אבל נזיר ונזיר מגלח תגלחת אחת לשניהם ומשני דר' יוחנן ס"ל דחלוקים חכמים על רשב"י אבל אם נולד קודם הפרשת קרבנותיו לכ"ע מגלח תגלחת אחת לשניהם ומ"ש דאחר נזירות בנו מגלח וחוזר ומגלח אחר השלמת נזירות שלו. צ"ל דדוקא אחר נזירות בנו הוא דמגלח כיון דקיבל עליו תחלה נזירות בנו צריך למנותו ולגלח עליו אבל אם השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן בזה יוצא בתגלחת אחת דכיון שנולד הבן שוב אינו יכול לגלח על שלו דנזירות בנו חלה עליו מיד וברישא דקיבל עליו שלו תחלה התם נמי מגלח על שלו וחוזר ומגלח על של בנו ולפ"ז ליתא למש"כ לעיל לפרש הא דאמר ר"י נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום שלו לוקה דקאי ארישא דמתניתין דז"א דכיון דכבר גילח על נזירות שלו וכן מבואר בירושלמי בשמעתין דנזירות בנו אינו מתחיל אלא אחר הבאת קרבנותיו של נזירות שלו הארכתי קצת בהלכה זו כי הלכות חמורות הם ועדיין לא עמדתי על בירורן. השי"ת יאיר עיני במאור תורתו:

שם אמר רב חסדא הכל מודים שאם קידש שערו בדם שאין לו תקנה ופי' ז"ל שאם נטמא אחר שהביא קרבנותיו קודם גילוח אין לו תקנה ופריך אי לר"א כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת היא לסתור ופי' התוס' ז"ל דל"ד סתירה ממש אלא לר"א כל אחר מלאת שבעה סותר אלא לסתור היינו הקרבנות וכדאמרינן לקמן וא"כ יש לו תקנה להביא קרבנות ולגלח אלא אליבא דרבנן האמרי תגלחת לא מעכבא ומסיק דלעולם אליבא דרבנן ואין לו תקנה למצות גילוח ולפי מה שפי' הרמב"ם ז"ל יום גידול שער היינו יום שאחר יום הבאת קרבנותיו דראוי הוא לגדל שער א"ש הא דהכל מודים שאם קידש כו' דלאחר שנזרק הדם לכ"ע אינו סותר אבל לפי' התוס' ז"ל לא שייכא פלוגתייהו דרב ושמואל להא כלל ועיין מש"כ התוס' ז"ל ולדידי קשיא מאי קמ"ל רב חסדא הא מתניתין היא לקמן בפ' ג' מינים פלוגתא דר"א ורבנן בנזרק עליה אחד מן הדמים דלר"א סותר שבעה וצריך לחזור ולהביא כל הקרבנות ולגלח עליהם ולרבנן יצא בקרבן ראשון אלא דיטהר ויביא שאר קרבנותיו וא"כ היכי מיירי הכא אי דלא נזרק עליו אלא אחד מן הדמים אמאי אין לו תקנה למצות גילוח לרבנן הא יכול להביא שאר קרבנתיו ויגלח ועוד מאי איריא לר"א משום דתגלחת מעכבת הא לר"א כל הקרבנות מעכבים דבעי אחר מעשה כולם ואי מיירי שנטמא אחר כל הקרבנות הא לר"א ג"כ אינו סותר כלום וכדמשמע במתניתין דלקמן סוף פ' ג' מינים וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם והיה נראה לפרש דרב חסדא קאי אפלוגתא דר"י ור"ל בנטמא בימי נזירות בנו אי סותר ואמר רב חסדא דהכל מודים אם קידש שערו בדם לנזירות בנו ונטמא דאין לו תקנה. ופריך אי לר"א דאמר תגלחת מעכבת הוי כתוך מלאת ויסתור הכל דאע"ג דלענין נזירות בנו הוי אחר מלאת לענין לסתור את שלו הוי כתוך מלאת אלא אליבא דרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת ולהכי אינו סותר עוד גם את שלו שמנה כבר א"כ אמאי אין לו תקנה ומשני דאין לו תקנה למצות גילוח דאינו יכול לגלח עוד על נזירות בנו כיון דכבר הביא קרבנותיו ונטמא אינו יכול לגלח גם אחר שיטהר דיחול עליו נזירות שלו וגם בזה לא נחה דעתי עד יבוא ויורה צדק:

שם אמר ריב"ח נזיר שכלו ימיו לוקה על הטומאה ואינו לוקה על היין והתגלחת נראה דמלקות הוא דליכא אבל איסורא לכ"ע איכא מקרא דואחר ישתה לר"א אחר כל המעשים ולרבנן אחר מעשה יחידי ומסיק דטומאה שאני משום דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו ונראה מדברי התוס' ז"ל דלר"א דאמר תגלחת מעכבת לוקה על הטומאה אפילו אחר הבאת קרבנותיו קודם תגלחת. ולדידי צ"ע דא"כ קודם תנופה נמי לוקה לר"א וז"א דתנופה נמי מעכבא וזה לא תלוי עוד בראשו וכ"ת דמוקדש את ראשו ילפינן דקודם תגלחת הוא דלקי ולא קודם תנופה הא משמע לקמן סוף פ' ג' מינים דאין חילוק בין תגלחת לתנופה אליבא דר"א ע"כ נראה דגם לר"א קודם תגלחת ליכא אלא עשה דואחר ישתה וה"ה לטומאה ואע"ג דבתוספתא תניא הביא קרבנותיו ולא גילח אסור לשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים לוקה. ע"כ זה קאי ארישא בלא הביא קרבנותיו אבל אחר הבאת קרבנותיו ליכא מלקות אלא דאכתי י"ל דאיכא מלקות בטומאה קודם תגלחת משום דעובר בבל תאחר תגלחתו דבטומאה אינו יכול לגלח וכדאיתא בריש נדרים. וכן הוי מצי למימר דהא דלוקה על הטומאה לאחר מלאת משום בל תאחר קרבנותיו למאן דס"ל התם דמיד עובר בבל תאחר. ועיין מש"כ שם בריש נדרים בזה עיי"ש:

תוס' בד"ה נטמא בימי כו' אמר הריני נזיר מאה יום והתחיל כו' כצ"ל:

בד"ה התם שני נזירות כו' וכן נטמא ביום שהוא טהור חדא נזירות הוא. עכ"ל התוס' אין לדברים אלו הבנה:

בד"ה לוקה על הטומאה כו' או ביום ל"א אינו סותר עיין מש"כ ז"ל לעיל בפלוגתא דרב מתנא ובר פדא ודו"ק:

דף טו גמ' אמר רב יום שבעים עולה לכאן ולכאן תנן נולד כו' ואי ס"ד עולה איתגורי מיתגר התוס' ז"ל האריכו לפרש כאן לפי שיטתן דלא הפסיד כלום היינו דמנין אחד עולה לשניהם וא"כ ליכא נפ"מ כלל בהא דעולה לכאן ולכאן דהא צריך להשלים מאה לנזירותו וגם מאי קאמר איתגורי מיתגר ומה הרויח בזה דעולה לכאן ולכאן ונראה לפרש דעולה לכאן ולכאן היינו דיום שבעים מקצתו לנזירות בנו ומקצתו לנזירות שלו וכיון דנחשב מקצתו לנזירות בנו חשבינן ליה לב' ימים ג"כ לנזירות שלו ויכול לגלח ביום מאה שהוא יום ל"א לנזירות בנו אע"ג דבלא"ה אסור לגלח עד יום ק"א הכא כיון דלנזירות בנו הוי אחר מלאת ה"ה לנזירות שלו וטעמא משום דמה"ת אפילו בלא נזירות בנו מותר לגלח ביום מאה דמקצת היום ככולו אלא דרבנן גזרו אטו היכא דאמר שלימים והכא אגב נזירות בנו מגלח גם אנזירות שלו ולא גזרו בכה"ג ולפ"ז רב תרתי מילי אשמעינן וחדא לא שייכא בחברתה הכא במתניתין אתי לאשמעינן דביום ל"א לנזירות בנו אע"ג דהוא יום מאה לנזירותו יכול לגלח והא מלתא הוי מצי לאשמעינן אפילו אי לא הוה אמר דעולה לכאן ולכאן וכגון שנולד הבן ביום ס"ט דמתחיל מנינו מיום שבעים ויום מאה לנזירות שלו הוי ל"א לנזירות בנו ויכול לגלח והא דעולה לכאן ולכאן הכא בדינא דמתניתין לא הוי רבותא כ"כ דאפילו אי נימא דאינו עולה אלא לנזירות בנו א"ש דינא דמתניתין דממילא כל ימי נזירות בנו עולין למנין נזירות שלו אלא דנפ"מ לענין מציעתא דלעיל מניח את שלו ומונה של בנו ואי אמרינן דיום הלידה עולה לכאן ולכאן הרויח יום אחד וא"צ למנות לנזירות בנו אלא עוד כ"ט ימים וכן בהשלמת שלו נחשב מקצת מיום הלידה לנזירות שלו ג"כ ומד' רב משמע דאמתניתין קאי דעולה לכאן ולכאן ועוד לד' ז"ל התינח אי ס"ל לרב כרב מתנא דמקצת היום ככולו אבל לבר פדא הא צריך להשלים מאה שלמים ולא הותר לגלח אלא ביום ק"א וא"כ ליתא להא דרב וי"ל דלרב ע"כ ס"ל כרב מתנא דלבר פדא לא ס"ל מקצת היום ככולו כלל אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטיה דעולה לכאן ולכאן דאותו היום נחשב מקצתו לנזירות שלו ומקצתו לנזירות בנו ועוד יתבאר בזה לקמן:

שם גמ' ת"ש מסיפא נולד אחר שבעים סותר ואי נימא דעולה לכאן ולכאן הא לא סתר כלום ולשיטת התוס' ז"ל אכתי נזירות בנו מובלע בתוך נזירות שלו וביום מאה נשלמו שתי הנזירות ובש"מ הקשה כיון דלרב נחשב יום הלידה לשני ימים לנזירות שלו א"כ נשלם נזירות שלו ביום צ"ט ונזירות בנו לא נשלם אלא עד יום מאה וא"כ נזירות בנו אינו מובלע בתוך נזירות שלו ואיני מבין קושיא זו דהא הוא ז"ל כתב שם בעצמו בשם הרא"ש ז"ל דלא אמרינן הכי אלא לגלח ביום ק' דמה"ת מותר לגלח ביום ק' בלא"ה אבל למנותו לב' ימים לגמרי שישלם נזירותו ביום צ"ט זה ודאי לא אמרינן ומשמע בגמרא דעיקר רבותא דרב הוא דעולה גם לנזירות בנו ודייק מסיפא דאינו עולה לנזירות בנו מדסתר אחר ע' היינו דאחר ע' אינו מובלע עוד משום דנזירות הבן נשלם ביום ק"א ונזירותו נשלם ביום מאה ויש להקשות לשיטתם אכתי תיקשי לבר פדא דאמר דסתם נזירות אינה אלא כ"ט ימים א"כ אפילו נולד ביום ע"א אכתי מובלע נזירות בנו בתוכם דהא נשארו כ"ט ימים מנזירות שלו במנין נזירות בנו וכ"ת דאכתי אסור לגלח ביום ק"א משום דהוי יום שלשים לנזירות בנו ולבר פדא נמי מדרבנן אסור לגלח ביום שלשים.