קרן אורה נזיר לד

נזיר שמשון מותר בטומאה אבל בלא"ה לא שייך בזה ספק נזירות לקולא להתיר לו מספק תגלחת והבאת קרבן ואית לן למיזל לחומרא בזה שלא לגלח ושלא להקריב קרבן ומש"כ הא"מ דבבעיא דלא איפשטא לא אמרינן ספיקו לקולא הוא נגד דברי הרמב"ם ז"ל לעיל גבי שמע חבירו ואמר ואני ע"ש ויתר דבריו מש"כ בדברי הרמב"ם ז"ל אין להם ביאור כלל ודו"ק:

שם אמר כמשה בשבעה באדר מאי ופירש"י ותוס' ז"ל דמסתמא בשעה שמת משה הרבה נזירים היו ומספקא ליה אי ליום שמת נתכוין והוי נזיר או ליום שנולד ושמחה קיבל עליו וכתב בש"מ דמטעם יד לנזירות הוא דמיבעי ליה דהא אין במשמעות לשון הזה לשון נזירות וכתב עוד שם דאפילו לא היו נזירים שם מ"מ היו אוננים ופורשין מן היין וכ"ז דחוק הוא והיה נראה כיון דילפינן נזירות דשלשים יום מג"ש דימי ימי דכתיב גבי משה ויתמו ימי בכי אבל משה והיו שלשים יום כדאיתא בספרי וזאת הברכה ומסתמא כל שלשים יום אלו נזירים היו ומיבעי ליה אי הוי לשון נזירות אי לא (ועיין בירושלמי פ"ק דיליף מוהימים הראשונים יפלו שהתירן משה וב"ד ע"ש) ובעיקר סמיכות בעיא זו לכאן יגעתי ולא מצאתי טעם נכון לזה:

והתוס' ז"ל בד"ה אמר כמשה הקשו למ"ד נדרים ונדבות לא קריבין בבמה ג"כ אותן הנזירים לא היה להם תקנה דקרבן נזיר נידר ונידב הוא עכ"ל והוא תמוה דאדרבה נדרים ונדבות ודאי קריבין בבמה ובנזירות הוא דפליגי התם ואיכא למ"ד דלאו נידר ונידב הוא וגם אליבא דהאי מ"ד אין כאן קושיא כ"כ דכל שלשים ימי הבכי היו במקומן במדבר באהל מועד ואז קרבו אפילו חובות ואחר שלשים באו לגלגל כמבואר בקראי דיהושע גם מש"כ ולא היה להם היתר גם משילה לא ידעתי כוונתם בזה דבשילה וודאי דקרבי גם חובות ונאסרו הבמות ולענין נזירות דאבשלום עי' מש"כ לעיל בפ"ק בזה:

שם נטמא בימי בנו ר"ל אמר אינו סותר את שלו ור"י אמר סותר את שלו וכתבו התוס' דאסיפא דמתניתין קאי דמניח את שלו ומונה של בנו והיינו דאיכא נפ"מ במה שמניח את שלו ומונה של בנו אע"ג דאינו מגלח אחר נזירות בנו לשיטתם דלר"ל נפ"מ דאינו סותר את שלו ולר"י נמי נפ"מ דמהאי טעמא סותר נמי את שלו כיון דמפסיק באמצע המנין שלו אבל ברישא דמתני' דמונה את שלו ואח"כ מונה של בנו פשיטא דאפילו לשיטת רש"י ז"ל דאינו מגלח בנתים מ"מ אם נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו לכ"ע כיון דכבר גמר מנין שלו ומש"כ התוס' ז"ל דברישא אינו סותר את שלו לא ידעתי מאי קמ"ל בזה לשיטתם דמגלח בנתים. ובאמת דבריהם ז"ל במס' זו מעורבבים המה ונראה דאיזה הגהה היא זו דאזלי בשיטת רש"י ז"ל דאינו מגלח בנתים רק כיון דכבר נסתלק לגלח היינו שגמר מנינו מש"ה אינו סותר לכ"ע ובד"ה חדא נזירות כו' כ' דאם נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא את שלו ולא של בנו וגם בזה לא הוי צריכי אלא לשיטתם דאינו מגלח אחר של בנו אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דמגלח אחר של בנו לא הוי צריכי לזה ולשיטה זו ע"כ צ"ל דפלוגתא דר"י ור"ל הוא בנזירות מרובה דאי בסתם נזירות ליכא נפ"מ כלל אם סותר את שלו דהא בלא"ה צריך לחזור ולמנות שלשים כדי גידול שער וזה שכתב רש"י בשם המורה דלשיטתיה אזיל כמש"כ במתני' אלא דאכתי אפילו בנזירות מועטת איכא נפ"מ בפלוגתייהו לפי מה שפי' התוספות ז"ל לקמן דנטמא ביום גידול שער אינו סותר דלר"ל דאמר דאינו סותר ונהי דצריך למנות שלשים משום גידול שער מ"מ אם נטמא בימי גידול שער אינו סותר ולר"י דאמר סותר א"כ בהני שלשים בתראי ג"כ סותר הכל אם נטמא אבל לשמואל לקמן ע"כ צריך לאוקמי פלוגתייהו בנזירות מרובה דהא ס"ל דנטמא ביום גידול שער נמי סותר ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה חדא נזירות כו' דאם נטמא בימי השלמה שלו אינו סותר אלא שלו כו' לא נתבאר בד' ז"ל אם כוונתם שלו לבד היינו ימי ההשלמה אבל לא מה שקדם לנזירות בנו או דלמא סותר את כל המנין שלו והרמב"ם והראב"ד ז"ל פליגי בזה להרמב"ם ז"ל אינו סותר אלא עד נזירות בנו ולהראב"ד ז"ל סותר הכל ונראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דמגלח אחר נזירות בנו א"כ כבר איסתליק נזירות שמנה כבר אפילו שלו ולהכי אינו סותר את מנין שלו שקדם לנזירות בנו ואע"ג דבהשלמה שאחר ימי צרעתו נראה ודאי דסותר הכל אפילו מנין שקודם צרעתו אף ע"ג דגילח בנתים. דהתם תגלחת אחריתי היא תגלחת צרעת אבל הכא דתגלחת נזירות היא שפיר מפסיק שלא יסתור הקודמים אבל לשיטת התוס' ז"ל דליכא תגלחת בנתים נראה דסותר הכל גם מה שקדם לנזירות בנו כיון דהכל מנין אחד הוא. והכ"מ ז"ל שכ' בדעת התוס' כד' הרמב"ם ז"ל אינו נראה ולדברי הרמב"ם ז"ל נראה לצדד עוד דבאמת יוצא בקרבנות שהוא מקריב על נזירות בנו גם על הימים שקדמו במנין נזירות שלו ונתחלקה נזירות שלו וכך היה דעתו בשעת נדרו להפסיק באמצע בנזירות בנו:

ואמרינן בירושלמי א"ר יוחנן נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום שלו לוקה הפריש קרבנותיו קדשו ולא חייש להא דתני ר"ח קרבנו על נזרו ולא נזרו על קרבנו והוא צריך ביאור דמה שאמר ר"י אם התרו בו משום נזירות שלו לוקה משמע דלטעמיה אזיל דחדא נזירות אריכתא היא וסותר בטומאתו את שלו ג"כ אבל באמת אין צריך לזה דבלא"ה לוקה משום טומאה וכל איסורי נזיר כ"ז שלא גילח וכדתניא בברייתא לקמן גם מ"ש הפריש קרבנותיו קדשו צ"ע ומאי קמ"ל בזה כיון דעומד הוא באמצע נזירות שלו וי"ל דר"י קאי ארישא דמתניתין דמונה שלו ואח"כ של בנו וקמ"ל ר"י דאפ"ה אם התרו בו משום שלו לוקה כיון דהוי קודם תגלחת ואם הפריש קרבנותיו היינו על נזירות בנו אע"ג דלא התחיל במנינו מ"מ קדשו כיון דכבר נולד הבן. ומשמע מהא דעד שלא נולד הבן ודאי לא קדשו ודלא כמ"ש המל"מ ז"ל לעיל בבעיא דהפילה וחזרה וילדה עיי"ש ועיין בדברי הירושלמי ריש פ"ג ע"ש:

שם נטמא ביום גידול שער פלוגתא דרב ושמואל ופרש"י דיום גידול שער היינו יום השלמת נזירות מאה שהפסיק בנתים בתגלחת צרעת ומשמע מדבריו דבתוך השלשים ודאי סותר את הכל גם השבעים שלפני הצרעת אלא דביום שלשים הוא דפליגי ולא ניחא ליה לפרש דפלוגתייהו קאי היכא דהפסיק בנזירות בנו דמגלח ג"כ לנזירות בנו ואח"כ מונה שלשים להשלים את שלו כמו שפי' במתניתין לקמן ופליגי אם נטמא ביום שלשים אי סותר הכל גם השבעים שלפני נזירות בנו די"ל דס"ל בזה דאפילו בתוך למ"ד אינו סותר מה שלפני נזירות בנו וכד' הרמב"ם ז"ל ומ"מ פי' זה אינו מובן דהיכן מצינו לחלק בין יום שלשים או תוך שלשים וכיון דבתוך שלשים סותר הכל ה"ה ביום שלשים דסותר מה"ת. דסותר הכל וגם מה ענין זה לפלוגתא דר"י ור"ל כיון דעיקר טעמא הוא משום דהוי יומא דמישלם ביה נזירות ומה שפי' עוד דיום גידול שער היינו אחר שנטמא אחר עשרים יום דצריך לחזור ולמנות שלשים ואם נטמא אחר עשרה ימים פליגי אי סותר להני עשרה גם זה תמוה מאד וכמו שהקשה הוא ז"ל בעצמו דאמאי קרו ליה מישלם נזירות הא הטומאה סתרה הכל וצריך לחזור כל הנזירות:

והעיקר נראה כשיטת התוספות ז"ל דמיירי היכא דנסתר ע"י תגלחת כגון שגילחוהו לסטים וה"ה אם נתגלח ע"י צרעת דבזה לא נסתרו ימים הראשונים לגמרי ומה שצריך לחזור ולמנות שלשים הוא משום גידול שער לחוד ופליגי בזה אם סותר או לאו וכן בהפסיק בנזירות בנו בנזירות מועטת דצריך לחזור ולמנות שלשים לנזירות שלו משום גידול שער לד' הרמב"ם ז"ל שייכא גם פלוגתייהו:

והרמב"ם ז"ל פי' נטמא ביום גידול שער היינו יום שהוא ראוי לגדל שער כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מהלכות נזירות ולא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' ז"ל בגילחוהו לסטים משום דהוא ז"ל פסק דתגלחת סותר למ"ד לגמרי אפילו בנזירות מרובה ולאו משום גידול שער לחוד וא"כ הני עשרים שמנה קודם גילוח בטלו לגמרי וכל השלשים שמונה אח"כ כולם הן עיקר נזירות ופשיטא דסותר הכל ומ"מ הוי מצי לפרושי באלו השלשים שמונה אחר נזירות בנו דבזה גם אליביה אינו מונה אלא משום גידול שער אבל הימים הראשונים לא נסתרו ואחר העיון נ"ל דהדברים מבוארים בירושלמי כפי' התוס' ז"ל והכי איתא התם במתניתין דלקמן נולד ביום תשעים סותר עשרים דצריך להשלים לנזירות שלו עשרים יתירים דאין תגלחת פחות משלשים השלים נזירותו ובא להשלים נזירות בנו נטמא בתוך עשרה ימים הראשונים סותר הכל בתוך כ' ימים האחרונים רב ור"י דאמרין תרויהון סותר שלשים ר' שמואל אמר אינו סותר אלא שבע שמואל בר בא בעי קומי ר' יסא מיסבר סבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש אמר ר' זעירא אין יסבור סתירת תער כסתירת ממש למה ליה למימר סותר שלשים ויסתור הכל א"ר אבין בר חייא קומי ר"ז תיפתר שנולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן. עכ"ל הירושלמי ולפי נוסחא זו אין שום פירוש לזה חדא דאחר השלמת נזירותו לא שייכא סתירה כלל וכמבואר בשמעתין ג"כ ועוד בנזירות בנו היכי שייך לחלק בין עשרה ימים הראשונים לעשרים ימים האחרונים. ובמאי עדיפא עשרה הראשונים מן האחרונים ועוד מאי קאמר מיסבר סבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש ופי' הפ"מ דתגלחת ס"ל דסותר הכל כמו טומאה והוא דבר שאינו כדתנן לקמן במשנה מפורשת ובלא"ה פירושו דחוק ע"כ נראה דאיפכא גרסינן השלים נזירות בנו ובא להשלים נזירותו וקאי אמאי דקאי ביה היינו שנולד ביום תשעים דעשרה ראשונים משלימים מנין נזירות ועשרים אחרונים הוא משום גידול שער מש"ה קאמר נטמא בעשרה ראשונים סותר הכל בתוך כ' ימים האחרונים רב ור"י תרויהון אמרין סותר שלשים ושמואל אמר אינו סותר אלא שבעה ופריך מאי קסבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש פי' דהסתירה בימי גידול שער לתער היא כסתירת ממש כמו בימי הנזירות ממש ואמר ר"ז אין יסבור ר"י