קרן אורה נזיר לא

ולפי שיטה זו לא אתיא שפיר בבא תליתאה הריני נזיר כשיהיה כו' ונזיר מאה דלכאורה ליכא שום חידוש בזה וה"נ דין א' עם מציעתא מפסיק את שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו והכל בלי תגלחת. ומ"ט תנינן התם לחלק בין נולד תוך שבעים דלא הפסיד כלום ואם נולד לאחר שבעים סותר הכל לזה כתב רש"י שם לחלק בין סתם נזירות לנזירות מרובה דבנזירות מרובה צריך לגלח אחר נזירות בנו ולהכי אם נולד תוך שבעים לא הפסיד כלום דנשאר לו מנזירות שלו עדיין כדי גידול שער אבל אם נולד לאחר שבעים דלא נשאר כדי גידול שער מנזירות שלו סותר הכל וצריך למנות כל המאה ודבריו נפלאים המה חדא דמה טעם יש בדבר דבסתם נזירות ליכא תגלחת בנתים ובנזירות מרובה צריך לגלח בנתים ועוד הא דסותר הכל הוא ג"כ מלתא בלא טעמא דתגלחת אינה סותרת בכל מקום אלא ל' יום ומ"ש הכא דסותר הכל זו היא שיטת רש"י ז"ל דיוצא בגילוח א' וקרבן אחד לשניהם:

ושיטת הגליון ברש"י ז"ל היא פשוטה יותר דברישא דמתניתין מגלח אחר נזירות שלו ואחר כך מונה של בנו ככל שני נזירות ומציעתא דמשלים את שלו היינו ג"כ אחר גילוח של נזירות בנו ומיירי בנזירות מרובה כמו הסיפא וסיפא קמ"ל החילוק בין נולד תוך שבעים לאחר שבעים:

ובש"מ כתב עוד ד"א במציעתא לפי שיטה זו דהא דתנן משלים את שלו היינו שצריך למנות ל' יום אחר גילוח של נזירות בנו והא דתני ומשלים את שלו היינו שאם נטמא בתוך הימים של גידול שער אינו סותר לרב לקמן וכפי שיטתו שם ולפי שיטה זו אתי סיפא דמתניתין בנזירות מרובה כפשטיה דנולד עד שבעים אינו סותר כלום דאחר גילוח של בנו מונה עוד שלשים שנשאר לו מנזירות בנו אבל אם נולד אחר שבעים סותר דלא נשאר לו מנזירות בנו עוד שלשים יום ועל כרחך צריך למנות שלשים משום גידול שער וכללא דמלתא לשיטה זו צריך גילוח וקרבנות לנזירות שלו לחוד ולנזירות בנו לחוד ובין לשיטת רש"י ובין לשיטת הגליון מתניתין דלקמן דוקא תני הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה דאיפכא ודאי מונה את שלו ואח"כ של בנו:

והתוס' ז"ל פירשו רישא דמתניתין כפי' הגליון דמונה את שלו ומגלח ואח"כ מונה של בנו. אבל במציעתא יצאו לידון בדבר החדש משום דקשיא להו כנ"ל היכי מצי להשלים נזירות שלו אחר גילוח של נזירות בנו הא ליכא כדי גידול שער ומש"ה פירשו דבמציעתא אינו מגלח אחר נזירות בנו כיון דלא יוכל לקיים מצות גילוח על שלו דהא לא נשאר לו כדי גילוח ומש"ה לא יגלח אלא אחר השלמת נזירות בנו ומביא שני קרבנות אחד על נזירות שלו ואחד על נזירות בנו ולפי שיטה זו תיקשי בסיפא מאי נפ"מ אם נולד תוך שבעים או אחר שבעים כיון דאינו מגלח בנתים. להכי חידשו עוד דבר בזה דסיפא הכי פירושה נולד תוך שבעים אינו סותר היינו דמנין הנשאר עולה לכאן ולכאן כיון דנזירות בנו מובלע בתוך מנין שלו אבל נולד לאחר שבעים כיון דאינו מובלע כולו בתוך נזירות שלו צריך למנות לזה לעצמו ולזה לעצמו והיינו סותר המנין שאין עולה לו לשתיהם אלא מונה של בנו ואח"כ משלים שלו כיון דאין גילוח בנתים וכתבו לשיטתם ז"ל דה"ה כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר אם נולד הבן ביום א' למנינו עולה מנין אחד לשניהם כיון דהוא מובלע במנין הראשון ולפ"ז לכאורה ה"ה אם אמר איפכא הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד ביום א' דיעלה מנין אחד לשניהם וכ"כ בש"מ אבל התוס' ז"ל כתבו דז"א דכל שקיבל נזירות שלו תחלה מונה את שלו ואח"כ של בנו דלא חייל כלל נזירות בנו עד אחר השלמת נזירות שלו ודוקא היכא דקיבל עליו תחלה נזירות בנו ואח"כ שלו והתחיל למנות שלו ונולד לו בן בהא הוא דהוי מנין אחד לשניהם ואין אחד מדחה את חבירו דנזירות שלו אינו דוחה של בנו דהא קיבל תחלה של בנו. ומיד כשנולד צריך להתחיל ולמנות ושל בנו אינו דוחה שלו משום דכבר התחיל למנות את שלו ומנין אחד עולה לכאן ולכאן היכא דמובלע המנין זה בזה ומביא נמי ב' קרבנות:

ושיטתם ז"ל ג"כ צ"ע חדא דלדידהו ג"כ יקשה מאי נפקא מינה בהפסקה זו דמפסיק ומונה של בנו ואח"כ משלים שלו כיון דליכא תגלחת בנתים ולזה י"ל דהא גופא קמ"ל דמפסיק בשל בנו ומשלים את שלו ואינו מגלח בינתים דאם היה משלים שלו ואח"כ ימנה של בנו היה צריך לגלח בינתים כמו ברישא אבל השתא דמפסיק בשל בנו ולא נשאר כדי גילוח משלו אינו מגלח בינתים. וכ"כ בש"מ ומ"מ אכתי קשה במה ניכר הפסקה זו אם הוא מונה לשל בנו או לשלו כיון דליכא תגלחת אטו בעינן כוונה לשמה במנין לשם איזה נזירות הוא מונה ועוד דהיכן מצינו שיביא ב' קרבנות על תגלחת אחת וכ"ש דתיקשי בסיפא בנזירות מרובה דמנין אחד עולה לשניהם ועל מנין אחד יביא ב' קרבנות דאי לא מייתי אלא קרבן אחד א"כ ליכא אלא חדא נזירות והוא קיבל עליו ב' נזירות אלא ע"כ ב' קרבנות הוא מביא על מנין אחד א"כ בעלמא דילפינן דנזירות חל על נזירות מנ"ל דימנה ב' נזירות דלמא אתי לאשמעינן דיביא ב' קרבנות ומה שרצו להביא ראיה מהירושלמי דאפי' נולד אחר שבעים עולה מנין של בנו לנזירות ק' הוא פלא ג"כ דבירושלמי מבואר דאפילו יושבת על המשבר וילדה מיד אין עולין זה לזה. ועדיפא ליה הא מהריני נזיר היום הריני נזיר היום דמיבעי ליה התם אי חייב ב' נזירות ואע"ג די"ל דזה קאי ארישא דאמר תחלה הריני נזיר דמודו התוס' ז"ל בזה דאין עולין זה לזה מ"מ כוונת הירושלמי ברור דה"ק נולד ביום שמונים סותר עשרה היינו שהוא מפסיד עשרה דלא נשאר לו מנזירות שלו אלא כ' ימים והוא צריך למנות ל' יום אחר נזירות בנו כדי גידול שער ובגמרא יתבאר יותר בשיטת הירושלמי בזה:

והרמב"ם ז"ל שיטתו בפירושא דמתניתין כשיטת הגליון ברש"י ז"ל דהא דמשלים את שלו היינו בנזירות מרובה וסיפא פירושא דמציעתא היא משלים את שלו כיצד כו' נולד תוך שבעים כו' ועיין ברמב"ם ז"ל וכן פירש הרע"ב ז"ל ולא הבנתי דברי התוי"ט ז"ל שכתב דאין להכריע בדברי הרע"ב ז"ל אם הוא סובר כמו הרמב"ם ז"ל אי כרש"י ותוספות והרי דבריו מבוארים כדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש דלתוס' ליכא תגלחת כלל בין נזירות בנו להשלמת נזירות שלו ורש"י ס"ל דסותר הכל והרע"ב ז"ל כתב דאין מפסיד אלא אותן הימים שמנה יותר על שבעים וכשיטת הרמב"ם ז"ל. ומש"כ התוס' ז"ל דבנזירות מרובה היה יכול לגלח אחר נזירות בנו ולהשלים את שלו לא לפי האמת כתבו כן דלמסקנא מנין אחד עולה לשתיהן ולא כתבו כן אלא להכריח פירושם במציעתא דישלים את שלו בלא תגלחת ודו"ק:

שם בעי רבא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו ק' יום מהו. כיון דהלין ק' בעשרים לא שלמין לא חיילין או דלמא כיון דאיכא גידול שער חיילין. ופירש"י ותוס' ז"ל דמיבעי ליה אנזירות של ק' אי חיילין בתוך העשרים או דלמא לא חיילין כלל בתוך הכ' כיון דלא שלמין וצריך להניחן עד אחר נזירות של כ' יום ולמנותן יחד וביארו התוס' ז"ל אע"ג דאמר מעכשיו ק' יום אמדינן דעתיה דלא נתכוין שיתחיל מעכשיו כיון דלא שלמין ויצטרך להפסיקן מפני נזירות של כ' יום דנזירות זו ודאי אינה נדחית כיון דהיתה ראשונה בקבלה אלא מעכשיו ק' יום דקאמר היינו דמקבל עכשיו ק' יום למנותן לאחר נזירות של כ' יום ומדברי הש"מ נראה דמפרש דלא אמר בפירוש מעכשיו ק' יום אלא סתמא קיבל עליו נזירות ק' יום ומיבעי ליה אי חלין מיד אי לא ולענ"ד לא הוו צריכי לזה דבתר אומדן דעתו וכוונת דבריו אזלינן אלא אפילו נתכוין דהמאה יום יתחילו מעכשיו שפיר מיבעי ליה מי נימא דלא הוי קבלה להפסיק הנזירות ונהי דמצינן דכוותיה במתניתין מניח את שלו ומונה של בנו היינו משום דהתם בתחלת קבלתו לא נתברר שיצטרך להפסיק וכמש"כ התוס' ז"ל אבל אם הדבר ברור שיצטרך להפסיק לאו קבלה היא ומ"מ מחוייב למנות נזירות מאה אחר שישלים נזירות לאחר עשרים יום משום דקיי"ל דנזירות חל על נזירות אפילו אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או דלמא בהפסקה נמי חשיב קבלה כיון דאיכא גידול שער לבסוף:

והתוס' ז"ל בד"ה או דלמא הקשו בזה לפי שיטתן דאם נזירות בנו מובלע בתוך נזירות מאה מנין אחד עולה לכאן ולכאן א"כ ה"נ אמאי לא יעלה מנין אחד לזה ולזה דהא נזירות שאחר כ' מובלעות בתוך נזירות מאה ותירץ דשאני התם בדינא דמתניתין דלא נזר נזירות לבנו אלא אם יוולד לאחר שבעים אבל אם יוולד תוך שבעים אין דעתו למנות לבנו נזירות בפ"ע אלא ל' האחרונים יעלה לשניהם ומה שלא אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ומעכשיו ע' יום כיון דאין דעתו אלא שיהיה בין הכל מאה ז"א משום דבאמת דעתו שאפילו אם לא יהיה לו בן יהיה נזיר ק' אלא דאם יהיה של בנו מובלע בתוך הק' יעלה של בנו בחשבון המאה. משא"כ הכא דתלה נזירות ראשונה בזמן לאחר כ' יום ואח"כ אמר ומעכשיו ק' אם איתא שדעתו שאותן הנזירות של אחר כ' יעלה לחשבון הק' א"כ הול"ל הריני נזיר לאחר כ' ומעכשיו שבעים ויהיה בין הכל ק' כן נראה להגיה בדברי התוס' אלא ש"מ דק' יום לבד נזירות שאחר כ' יום והשתא לפי מש"כ גם בזה דאחר דעתו אזלינן וכשנתכוין שיהיה מנין אחד לשניהם יצא ידי שני הנזירות וכמש"כ ג"כ בהריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דאם נולד הבן ביום א' יצא שניהם משום דדעתו נמי אם יוכל להבליע נזירות הבן בסתם נזירות יהיה יוצא במנין אחד א"כ ודאי תיקשי היכא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דאמר בפירוש שיצא במנין אחד אמאי לא יצא במנין אחד הן אמת דהתוס' ז"ל כתבו דאם אמר הריני נזיר והריני נזיר כשיהיה לי בן לא מהני הבלעה משום דלא חל נזירות בנו עד אחר השלמת נזירות שלו ואם כן ה"נ בהריני נזיר ונזיר לא חיילא השניה עד אחר השלמת הראשונה אלא דהא גופא תיקשי טעמא מאי