קרן אורה נזיר ל

י"ל דגם אני אהיה נזיר כשיהיה לך בן וי"ל ג"כ דכוונתו שאהיה נזיר כשיהיה לי בן והיינו דקאמר ואני ג"כ כמו שאמרת משא"כ הכא בבעיא זו אי נימא דואני נזיר כשיהיה לפלוני בן א"ש לישנא דואני אבל אם נאמר שנתכוון כשיהיה לו בן א"כ אין זה דומה לזה ולישנא דואני משמע שהוא דומה לו בקבלתו ויש ליישב:

אבל הרמב"ם והראב"ד ז"ל היה להם נוסחא אחרת באלו האיבעיות:

מיבעי ליה היכא דאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני ואידך כשאמר כשיהיה לך בן וחבירו אמר ואני ובתרייתא כשאמר כשיהיה לפלוני בן וחבירו אמר ואני אבל בין ואני לועלי לא הוזכר שום חילוק כן הוא נוסחת הרמב"ם והראב"ד ז"ל וכ"א מפרש להו בשיטתא אחריתא:

שיטת הראב"ד ז"ל לפי גירסתו הוא ג"כ ע"ד שיטת רש"י ותוס' ז"ל דקמייתא מיבעי ליה כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני אי אדיבוריה משמע כשיהיה בן או אגופיה משמע וכשיטת רש"י ותוס' ז"ל ואידך מיבעי ליה כשאמר כשיהיה לך בן מי אמרי' ה"נ השני אנפשיה קאמר שיהיה נזיר כשיהיה לו בן או דלמא רחימנא לך כוותיך וכוונתו שיהיה נזיר כשיהיה לראשון בן דכשם שהראשון אוהב לשני ומקבל עליו נזירות כשיהיה לשני בן ה"נ מקבל עליו השני כשיהיה לראשון בן וקאמר את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מלתא ומסתמא רחימנא לך כוותיך קאמר וכשיהיה לראשון בן קאמר תו מיבעי ליה היכא דאמר הראשון כשיהיה לפלוני בן מאי הכא שלא בפניו אנפשיה קאמר וכשיהיה לו לשני בן קאמר או דלמא ה"נ רחימנא ליה כוותיך קאמר וכשיהיה בן לפלוני מכוין זו היא שיטת הראב"ד ז"ל ולשיטתו צ"ל ג"כ דאת"ל בתרא קאי גם אבעיא קמייתא דכל באנפיה רחימנא לך כוותיך קאמר דאין לומר דהיכא דאמר הראשון כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני אנפשיה קאמר ודוקא היכא דזה שמח בטובת חבירו חבירו שמח בטובתו כמו בבעיא מציעתא דא"כ מאי מיבעי ליה היכא דאמר כשיהיה לפלוני בן וחבירו אמר ואני אי רחימנא לך כוותיך קאמר השתא בבעיא קמייתא דהוי בפניו של הנודר לא אמרינן דרחימנא ליה כוותיך קאמר כל שכן הכא דשלא בפניו הוא דלאו רחימנא ליה כוותיך קאמר אלא נראה דשיטתו כשיטת רש"י ז"ל דכל באנפיה כו' קאי אתרתי בעיא קמייתא:

והרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה דבעיא קמייתא הוא אי אדיבוריה משמע היינו אכל דיבוריה וגם לא יהיה נזיר אלא כשיהיה לו בן או דלמא אגופיה משמע היינו שיהיה נזיר מיד ואיפשטא בעיא זו באת"ל דאגופיה משמע והוי נזיר מיד ואידך בעיא כשאמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר היינו שגם הוא יהיה נזיר ונחלקו בזה הכ"מ והמל"מ ז"ל הכ"מ ז"ל כתב דהכא להאי צד הוי נזיר כשיהיה לו בן והמל"מ ז"ל כתב דה"נ הוי נזיר מיד כמו בבעיא קמייתא והכי מסתבר אלא די"ל כיון דהכא נזר ראובן כשיהיה בן לשמעון וענה שמעון ואני י"ל דגם הוא על נזירות כשיהיה לו לעצמו בן קאמר אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לבעיא זו בהאי גוונא דראובן אמר לשמעון הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו היינו לוי ואמר ואני מהו אנפשיה משמע או רחימנא ליה כוותיך וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל דהכי מפרש להאי בעיא וגרסי בגמרא א"ד ה"ק רחימנא ליה כוותיך דלוי אומר דרחים לשמעון כמו ראובן ולפ"ז לא תיקשי נמי מבעיא קמייתא דלא אמרינן רחימנא לך כוותיך דדוקא בכהאי גוונא ששניהם הנודר והמתפיס מדברים על שלישי הוא דשייך לומר רחימנא ליה כוותיך. אבל אם אמר כשיהיה לי בן וחבירו אמר ואני לא שייך למימר רחימנא לך כוותיך דמה לו לומר כן ונראה דה"ה כשאמר ראובן לשמעון הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמעון אמר ואני דלא שייך למימר רחימנא לך כוותיך וכ"כ המל"מ ז"ל וי"ל דאדרבה בהא ודאי שייך רחימנא לך כוותיך כמו שאתה אוהב אותי כמו כן אני אוהב אותך ומ"מ קשה לפ"ז אמאי לא הוזכר בעיא זו בש"ס ומשמע להו לפרושי הכי כי היכי דליהוי תרתי בעיא בתראי בחד גוונא ואין חילוק ביניהם אלא שזה היה בפני השלישי וזה שלא בפניו ובבעיא בתרייתא ע"כ שמע חבירו היינו לוי השלישי וכמו שפי' התוס' ז"ל ג"כ ולא משמע להו לפרש ושמע חבירו היינו אותו הפלוני דהא משמע דחבירו גביה קאי הדרן לשיטת הרמב"ם ז"ל או דלמא רחימנא ליה כוותיך ולא נתכוין לנזירות כלל אלא שאוהב הוא את חבירו כמו זה וכן פסק להלכה בבעיא קמייתא הוי נזיר מיד ובבעיא אחריתי לא הוי נזיר כלל ולשיטתו לכאורה הא דאמרינן ואת"ל אגופיה משמע ה"נ הוי מצי למימר אדיבוריה משמע אפ"ה מצי למיבעי אינך בעיא דלמא לא הוי נזיר כלל ולא נתכוין לנזירות כלל וי"ל דאשכחן כה"ג והש"ס הוא דקאמר הכי משום דסבירא ליה להלכה כן וכמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי:

ובעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל דאגופיה משמע היינו שהוא נזיר מיד לכאורה יש להביא סעד לדבריו מהירושלמי שהבאתי לעיל הריני נזיר מאה יום ושמע חבירו ואמר ואני לא הוי נזיר אלא ל' יום וה"נ דכוותיה אלא דיש לדקדק הא השני מתפיס הוא בראשון וכיון דהראשון לא חל עליו נזירות עדיין היכי מצי השני להתפיס בו נזירות לאלתר ומה אילו אמר על ככר הרי זה הקדש לאחר ל' ואמר על השני וזה אטו השני קדוש מיד וי"ל דאה"נ. והיכא דאמר זה כזה ודאי דלא חל עליו הקדש אלא לאחר ל'. וה"ה בנזיר היכא דאמר השני ואני כמותך וכמבואר לעיל בירושלמי שהבאתי אבל היכא דאמר וזה או ואני לחוד הככר השני קדוש לאלתר וכן השני הוי נזיר מיד וא"כ ה"ה בקדושין היכא דקידש לאחת על תנאי ואמר להשניה ואת דהוי קדושין מטעם יד השניה מקודשת בלא תנאי ואפשר לחלק דדוקא הכא דהשני הוא דמתפיס בראשון י"ל דהשני נתכוין לנזירות מיד אבל הני דלעיל דהנודר עצמו הוא שהתפיס עוד דבר אחד מסתמא דעתו בהתפסה כמו בעיקר הנדר ולדברי הרמב"ם ז"ל הא דתנן לקמן האשה שאמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר דכבר קיים לה כשאמר ואני ולדבריו ז"ל אשכחן גוונא דמצי מיפר כגון שהיא אמרה הריני נזירה כשיהיה לה בן והבעל אמר ואני דהוי נזיר מיד שפיר יכול להפר לה דהא הקיום שלו הוי עד שלא חל הנדר ויתבאר עוד בזה בהלכות לקמן בס"ד:

ולענין מש"כ הרמב"ם ז"ל בזה דבעיא דלא איפשטא הוי ספק נזירות להקל כתב הראב"ד ז"ל לשיטתו דהכא לא אמרינן הכי כיון דמ"מ חייב בנזירות או בלידת בן לחבירו או לעצמו וכיון דלא פליט מחד נזירות לא נפיק ידי חובתו עד דמני חד לנזירות בן חבירו וחד לבן עצמו כן השכל מורה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהיכי מצי למימני תרי נזירות מספק אם כוונתו שימנה שני נזירות ע"פ תנאי כמו אליבא דר"ש דמתניתין בהפילה גם זה לא אבין למה ליה כולי האי דממ"נ אם כבר נולדו שני הבנים לחבירו ולעצמו הוי נזיר ודאי ונוהג נזירות אחת ויוצא בזה ואם לא נולד עדיין אלא אחד הוי ספק נזירות ולהקל ואיזה חומרא יש בזה משום דיש עליו נזירות בלידת בן כיון דלא זה הוא הבן שנתכוין לו דאם נולד לחבירו בן שמא לעצמו נתכוין וכן איפכא והוי כמו הפילה דמתניתין דאע"ג דקיבל עליו נזירות כשיהיה לו בן מ"מ כיון דספק הוא אם בן קיימא פטור וה"נ דכוותיה ומה שהקשה המל"מ ז"ל עליו מהא דלא מחית נפשיה לספיקא אין כאן קושיא דע"כ בתנאי קאמר וכמש"כ ועיין תוס' ז"ל לעיל בפ"ק מ"מ דברי הראב"ד ז"ל צ"ע ודו"ק:

ע"ב משנה הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן כו'. ראיתי לבאר שיטת המפרשים ז"ל בהני תרי בבי דמתני' ובבבא תליתאה מתניתין דלקמן הריני נזיר כשיהיה כו' ונזיר מאה כו' כי רבו בזה השיטות כאשר אבאר בעז"ה:

שיטת רש"י ז"ל בבבא דרישא הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן והתחיל למנות את שלו ואח"כ נולד לו בן מונה את שלו ואח"כ מונה של בנו. היינו שאינו מגלח בנתים דכיון שחל עליו נזירות בנו עד שלא השלים נזירות שלו נעשה כנזירות אחת ולכך אינו יכול לגלח ודוקא כשקיבל עליו ב' נזירות הוא דמגלח בנתים משום דהשניה לא חלה עד אחר תגלחת הראשונה אבל הכא דקיבל הנזירות השניה כשיהיה לו בן א"כ מיד שנולד לו בן חלה עליו הנזירות ונהי דימי הנזירות הראשונה אין עולים לנזירות שניה מ"מ אינו יכול לגלח על הראשונה מפני השניה דכבר חלה עליו ומ"מ אין זה מובן דהא לא עדיף הא מהיכא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דקיבל השניה ג"כ מיד אפ"ה צריך לנהוג ב' נזירות בתגלחת בנתים ומ"ש הכא דאינו יכול לגלח בנתים וידעתי שיש לחלק בזה דהתם מיד בקבלת השניה לא חלה אלא אחר גמר הראשונה וכדילפינן התם מקרא ובטלו דבריו מה שקיבל השניה ג"כ היום אבל הכא לא בטלו דבריו שקיבל כשיהיה לו בן דאפשר יהיה לידת הבן אחר השלמת נזירות שלו וכיון דלא יצאו דבריו לבטלה כי נולד הבן בתוך נזירות שלו חלה היא מיד לאסור תגלחת על הראשונה ומ"מ דבריו ז"ל נפלאים המה והיכן מצינו ב' נזירות בתגלחת אחת. אלא דהוכרח מסיפא דמתניתין הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מתחיל את שלו וכשיולד לו בן מפסיק את שלו מפני שקבלת נזירות בנו היתה ראשונה להכי מיד כשנולד צריך למנותה ואח"כ משלים את שלו ובבא זו ע"כ צ"ל דאינו מגלח אחר נזירות בנו דאל"כ היכי מצי להשלים את שלו הא אין גידול שער פחות מל' יום אלא ע"כ אינו מגלח אחר נזירות בנו ומוכרח לומר דבכה"ג נוהג ב' נזירות על תגלחת אחת וברישא נזירות בנו אוסרת לגלח על נזירות שלו ובסיפא נזירות שלו אוסרת לגלח על נזירות בנו כיון דכבר התחיל למנותה קודם לידת בנו ואכתי קשה לשיטה זו מאי נפ"מ אם מפסיק נזירות שלו ומונה של בנו כיון דהכל מנין אחד הוא ואין תגלחת בנתים ומה לי אם ימנה בשביל בנו או אם ימנה לשם שלו ואח"כ של בנו. וי"ל דנפ"מ לענין סתירה ובפלוגתא דר"י ור"ל לקמן בגמרא וכמש"כ ג"כ הש"מ לשיטתיה כמו שיתבאר: