קרן אורה נזיר כט

היא וא"כ צ"ל דה"ה לשם חטאת נזיר דאסור והש"ך ז"ל כתב לשם קרבנות נזיר ועיין תוספות יו"ט שם ועי' ברמב"ם ז"ל שלא כתב להך דשמא נזר בצינעא ואין כאן מקומו בזה וצריך לעיין שם בד' האחרונים עכ"פ סברא זו מצד עצמה הוא פלאי דאיך מפריש קרבן לנזרו והוא עדיין אינו נזיר וכש"כ בגוונא דרש ז"ל דהנזירות תלויה בלידת הבן א"כ הוי דבר שלא בא לעולם שמא לא היה לו בן ובחטאת פשיטא דלא אשכחן כה"ג להפרישו קודם שנתחייב:

וראיתי בש"מ שכתב וז"ל מאי קדיש אי לא קדיש מי אמרינן כיון דבשעת הפרשה הוי ספק לידה ולא קדיש ה"נ לא קדיש בתר הכי אע"פ דאכתי איתיה בשעת לידה גמורה או דלמא סוף סוף כיון דהשתא ילדה בן מעליא קדיש למאי נפ"מ אי קדיש אי לא הא לא מתכפר בהאי לטעמיה דר' יהודה אלא באידך דמייתי כשחזרה וילדה וקאמר דנפ"מ לגיזה ועבודה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל דמפרש לבעיא דר' אבא דמיבעי ליה אי חלה עליה קדושה לאחר לידה השניה אי לא אבל קודם לידה ודאי לא קדיש רק כיון דהשתא ילדה בן מעליא שמא חלה עליה קדושה הראשונה ממילא וגם סברא זו לא זכיתי להבין מאיזה טעם תחול עליו הקדושה ממילא ועוד אמאי לא מתכפר בהאי אלא באידך דמייתי כשחזרה וילדה ולמה לא יתכפר בהאי כיון דלא חלה עליה קדושה אלא כשחזרה וילדה וי"ל דה"ק דעל קדושה זו לבד ודאי אינו מתכפר אלא צריך לחזור ולהקדיש לשם נזירות או להביא קרבן אחר וא"כ ליכא נפ"מ לענין להתכפר בו וכי קמיבעי ליה לגיזה ועבודה דשמא כשחזרה וילדה חלה עליה קדושה הראשונה ממילא לאסור בגיזה ועבודה אבל לר"ש ליכא למיבעי הכי דהא קדיש בשעת הפרשה מספק וכשחזרה וילדה בלא"ה צריך לחזור ולקדושי ונראה דפי' זה מד' הר"ר עזריאל ז"ל. וד' הש"מ כם מעורבבין ע"ש אבל גם זה אינו מיושב וכנ"ל:

והתוס' ז"ל פירשו דחזרה וילדה היינו בו ביום שהפילה ומיבעי ליה כיון דאיכא הוכחה דהראשון ג"כ בן קיימא היה דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטיפה אחת היא ונחלקת לשנים ומדהא בן קיימא האי נמי בן קיימא ואפילו לר"י דס"ל דלא מחית נפשיה לספיקא הכא דאיכא הוכחה קדיש מספק או דלמא כה"ג נמי לא מחית לספיקא דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד. ומקצת לאחר ב' או ביום ג' ולא כלו לו חדשיו ושיטה זו ג"כ צ"ע דהא ע"כ לענין חיוב נזירות לא מספקא ליה ופשיטא ליה אינו חייב בנזירות מחמת הוכחה זו מדלא מיבעי ליה לנזירות אי הוי נזיר בכה"ג וכגון שילדה בת דהא פלוגתייהו קאי נמי ארישא כשיהיה לי בן אלא ודאי משמע דלענין נזירות לא מיבעי ליה וכיון דלאו נזיר הוא מהיכי תיתי למימר דחל הקדש על הקרבנות כיון דלאו נזיר הוא ומש"כ דחיישינן שמא הטיפה נחלקה לשנים וא' נקלטה ג"כ אחר ב' ימים צ"ע ג"כ דא"כ הא דבעינן בעלמא כלו לו חדשיו היינו דוקא רע"ג ימים. ולא מצאתי כעת מבואר הדבר בדברי הפוסקים ז"ל וכבר כתבתי בזה בחי' ליבמות פ' החולץ:

ובש"מ כתב דספיקא הוא כגון שנולדו לשבעה וחיישינן שמא זה נגמרה צורתו לז' וזה לט' ולא כלו לו חדשיו ולפ"ז ג"כ תיקשי דא"כ אין כאן הוכחה דהא שכיחא מלתא שזה נגמר לז' והשני לט' כדאיתא בנדה ביהודה וחזקיה בני ר' חייא ועיין ביו"ד סי' שע"ד שכתב המחבר בדין תאומים שמת אחד מהם בתוך למ"ד והשני חי דאין מתאבלין על הראשון לפי מש"כ שם הט"ז והש"ך ז"ל אלמא דלא חשבינן ליה להוכחה גמורה וכ"כ בש"מ דלענין פדיון הבן ואבילות לא מיבעי ליה דודאי אין מתאבלין עליו ואינו חייב בפדיונו. ומ"ש דלענין קרבן מיבעי ליה ומש"כ הש"מ הך ספיקא לענין פדיון אינו מובן דהא לענין פדיון הבן אפילו אם כלו לו חדשיו ומת תוך למ"ד אינו חייב בפדיונו וליכא למיבעי לענין פדיון כלל:

עוד יש לדקדק בד' התוס' ז"ל דע"י מה נתברר דהשני בן קיימא אי משום דאחד הפילה מת והשני נולד חי אכתי לא נתברר דהשני בן קיימא הוא כל שלא חי למ"ד יום וא"כ ליכא הוכחה על הראשון שיחול הקדושה עליו וי"ל דס"ל להתוס' ז"ל דכל שנולד חי לא חיישינן לומר דלא כלו לו חדשיו מחמת ימי הקליטה כ"ז שהוא חי דחזקה דנקלטה מיד ובנפל הוא דחיישינן להכי כיון שהפילה ועוד י"ל דבאמת לאחר שחי השני למ"ד יום מיבעי ליה אי חל קדושה ראשונה למפרע מחמת הוכחה זו מדהאי בן קיימא כנ"ל עוד יש לדקדק דהא אליבא דר' יהודה הוא דמיבעי לן הכא ור"י ס"ל בנדה היולדת לט' יולדת למקוטעין וא"כ אפילו נקלט אחר ב' ימים לאו נפל הוא והא כלו לו חדשיו וחייב קרבן על הראשון וי"ל דאפילו למ"ד יולדת למקוטעין אפ"ה כל שיצא נפל מחזקינן ליה דנגמר לט' שלמים ויצא קודם זמנו ולא כלו לו חדשיו ולפ"ז יקשה על הרמ"א ז"ל באה"ע סי' קנ"ו שכתב דהאידנא נשתנה הטבע ויולדת לט' יולדת למקוטעין וכשנולד בתוך ט' חשיב כלו לו חדשיו אפילו לפטור מיבום ואמאי לא ניחוש כנ"ל שזה נגמר לט' שלמים וכמו שכ' אליבא דר"י אבל באמת נראה דתשעה אליבא דר' יהודה הוי כשבעה אליבא דכ"ע דיולדת למקוטעין ולא חיישינן שמא נגמר לז' שלמים וה"נ בתשעה לר"י ודברי הרמ"א ז"ל ברורים דהשתא דנשתנה הטבע ט' וז' שוים הן אלא דקשה למה לא כתב כן גם לענין אבילות ועיין בספר תפארת למשה על יו"ד ובד' התוס' כאן צ"ל דאליבא דר"י בספק נזירות הוא דמיבעי ליה ולמאי דקיי"ל דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין או דמיירי שנולדו בתחלת ט' והשני הוא בן קיימא דנקלט מיד ונולד בתוך ט' והראשון שמא לא נקלט עד אחר ב' ימים והוי בן שמונה עכ"פ עיקר שיטה זו לא נתברר אצלי וכש"כ כיון דאין כאן נזירות א"כ אין כאן קדושה על הקרבן ג"כ:

והיה נראה לפרש בעיא דר' אבא בדרך זה דמה שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דטעמיה דר' יהודה הוא משום דלא מחית נפשיה לספיקא ולאו נזיר הוא בודאי כבר כתבתי לעיל במכילתין ובנדרים דאין הדבר פשוט כ"כ והרי הרמב"ם ז"ל לא הביא הך טעמא אלא מסברא בעלמא הוא דס"ל דספקו לקולא והשתא מיבעי ליה היכא דהפילה והפריש קרבן וחזרה וילדה מאי קדיש למפרע כיון דהשתא נתחייב בנזירות ממ"נ א"כ י"ל דחל עליה קדושה מעיקרא מחמת הנפל דעכ"פ ספיקא הוי אלא דאי לא חזרה וילדה אזלינן לקולא וליכא נזירות ולא קדושה על הקרבן אבל השתא דחזרה וילדה ונתחייב בנזירות א"כ אין כאן חזקה לפטור ודומה קצת להא דמודה ר"' היכא דכבר נחית לנזירות וה"נ כיון דנחית השתא לנזירות אפשר מחמרינן עליה למפרע מספיקא לחול קדושה על הקרבן אי לא קדיש למפרע כיון דספיקא הוי ואזלינן לקולא ואין עליו נזירות לא חלה קדושה ג"כ וגם לפ"ז אכתי תיקשי הא דאמר דנפ"מ לגיזתו ועבודתו ובשלמא בגיזה איכא למימר לאסור מה שגזז קודם שחזרה וילדה דכיון שחזרה וילדה חלה קדושה למפרע אבל לעבוד בו קשה מאי נפ"מ הא קודם שחזרה וילדה מותר היה לעבוד בו דלא היה עליו קדושה וכשחזרה וילדה מאי נפ"מ לענין עבודה אי חל עליה קדושה למפרע הא כבר עבד בו וי"ל דמיבעי ליה נמי איסור עבודה לאחר לידה שניה כ"ז שלא חזר וקדשה אם אסור בעבודה מחמת קדושה הראשונה אי לא:

ודברי הרמב"ם ז"ל בבעיא זו ג"כ נפלאים המה שכתב ז"ל בפ"ט הלכה י"ג האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן והפריש קרבן והפילה אשתו וחזרה וילדה הרי הקרבנות ספק ואסורים בגיזה ועבודה ודבריו ז"ל צ"ע גדול ואין להעמיס בדבריו ז"ל כל הני פירושי דלעיל בבעיא זו כיון דהוא ז"ל כתב דהפרשת קרבן היה קודם שהפילה. א"כ ממה נפשך אי ס"ל דיכול להפריש בכה"ג אפילו קודם שיהיה לו בן אם כן הא איכא קדושה גמורה על הקרבנות כיון שהפריש על הנזירות העתידה לכשיהיה לו בן והרי יש לו בן ואי ס"ל דאינו יכול להפריש קודם שיהיה לו בן א"כ הפרשתו לאו כלום היא ואין כאן קדושה כלל ומה הוא הספק בזה ועוד דמשמע מדבריו ז"ל דהקרבנות הם ספק לעולם ולא חזיין להקרבה ואמאי לא חזו להקרבה לאחר שחזרה וילדה ואולי ס"ל כיון דחלה עליהם קדושה מספק בשעה שהפילה תו לא חזיא להקרבה אפילו כי חזרה וילדה דכבר קדשי קדושה דחויה אלא דא"כ מאי אריא שהפריש ואח"כ הפילה ה"ה בהפילה ואח"כ הפריש איכא למיבעי בעיא זו אי חייל עליה קדושה מספק ועוד כיון דלא מיבעי לן אלא אי חייל עלייהו קדושת ספק א"כ הוי לן למיזל לקולא בבעיא זו דהוי כעין ס"ס ובעניותי לא עמדתי על בירור דבריו ז"ל. ונושאי כליו לא דברו בזה כלל והדבר פלא השי"ת יאיר עיני בתוה"ק להבין תעלומות:

שם גמ' בעי מיניה רב רחומי מאביי הריני נזיר כשיהיה לי בן כו' גירסת רש"י ותוס' ז"ל באלו האבעיות אחת היא ותרתי בעיי קמייתא הכל באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן אלא דבעיא קמייתא היכא דהשני אמר ועלי ומיבעי ליה אי אדיבוריה משמע שגם הוא יהיה נזיר כשיהיה לראשון בן או אגופיה משמע שגם הוא יהיה נזיר כשיהיה לעצמו בן וקאמר את"ל דעלי אגופיה משמע שיהיה נזיר כשיהיה לו בן אמר השני ואני מאי מי אמרינן נמי דאנפשיה משמע או דלמא כי אמר ואני משמע רחימנא לך כוותך וקיבל עליו נזירות כשיהיה לראשון בן ואמר עוד את"ל כל באנפיה כסיפא ליה מלתא בזה נראה דנחלקו רש"י ותוס' דרש"י ז"ל פי' דקאי אתרתי בעיי קמייתא ואפילו היכא דאמר ועלי כסיפא ליה מלתא לקבל עליו נזירות כשיהיה לו בן אלא אבן חבירו קאמר ודקדק כן מלישנא דהש"ס כל באנפיה אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דאת"ל בתרא לא קאי אלא היכא דאמר ואני דשייך למימר רחימנא לך כוותך אבל בעיא קמייתא קאי כאת"ל קמא דאגופיה משמע. ותו מיבעי ליה אם אמר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני ולרש"י ה"ה בעלי מי אמרינן הכא דאנפשיה משמע כשיהיה לו בן או דלמא הכא נמי רחימנא לך כוותך קאמר ואבן פלוני קאמר וסלקא בתיקו וקצת יש לדקדק בשלמא בבעיא קמייתא יש לפרש לשון ואני בתרי אנפי דהראשון קאמר כשיהיה לי בן והשני דאמר ואני