קרן אורה נזיר כח

מפרש לה בטעמא אחריתא דלר"מ הוי כמו חצי ראש וחצי אנזיר קאי ולרבנן הוי כמו חצי חובה דחצי קרבנות נזיר קאמר ובשמעתין מפרש לה לר"מ משום תפוס לשון ראשון ולרבנן משום דהוי נדר ופתחו עמו הוא ואפ"ל דבשמעתין נמי היינו טעמא דר"מ מדאמר הרי עלי לגלח משמע כוליה ומש"ה כי אמר חצי נזיר לאו כלום הוא דחצי אנזיר קאי והוי כמו חצי ראש ולרבנן נדר ופתחו הוא דחצי אקרבנות קאי ואיתא שם עוד אמר ר' יודן אשכח אמר קולת וחומרת דר"מ דאמר חצי ראש מביא קרבן אחד שכן הנזיר מגלח על קרבן שלם על דעתיה דרבנן דאינון אמרין חצי חובה מביא קרבן ומחצה חצי חובת יחיד ופי' המפרשים ז"ל דלר"מ מביא קרבן אחד שלם ויכול הנזיר לגלח עליו ולרבנן דאמרי חצי חובה מביא קרבן ומחצה היינו דהנזיר צריך להביא קרבנותיו משלם ואינו משלים על החצי של זה וזה מביא המחנה והוא פלא דהמחצה הזה מה יעשה בה וע"כ צ"ל דנדבה מייתי לה וע"ד רש"י ז"ל בפי' הב':

וכבר כתבתי דהיכי שייכא נדבה בזה דהאיכא חטאת ועוד אטו אם נדר קרבן אחד מקרבנות נזירות כגון עולה או שלמים או חטאת של נזיר פלוני עלי מי לא יצא בו הנזיר ואידך קרבנות מייתי מדידיה:

וכי אמר חצי חובה אמאי לא ישלים הנזיר החצי השני לחצי של זה ורציתי לפרש בא"א דלר"מ הוי קולא דיצא בקרבן אחד דאם גילח על אחת משלשתן יצא ולרבנן צריך להביא קרבן ומחצה דחצי חובת נזיר קאמר אבל גם זה אינו דמשמע היכא דאמר הרי עלי לגלח נזיר דחייב להביא כל קרבנותיו ועיין תוי"ט ז"ל שכתב להני תרי לישני דרש"י ז"ל בחד והדבר ברור דתרי לישני הם עיי"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה ושמע חבירו ואמר ואני בכדי נקט דבראשון נמי פליגי עכ"ל ובש"מ כתב דהוי רבותא לר"מ דאפילו השני מייתי נזיר שלם. וסד"א דלהשלים לראשון מכוין ולעיל בגמרא אמרינן דעלי לגלח חצי נזיר דשני אגב רישא נקט דבואני לחוד סגי ולכאורה למאי דמפרשינן דחצי נזיר חזרה היא ותרי לישני קאמר דראשון הרי עלי לגלח משמע כוליה וחזר בו ואמר חצי נזיר א"כ כי אמר השני ואני לחוד אמאי לא נימא דארישא דדיבורא קאי וחייב בנזיר שלם אפי' לרבנן וצ"ל דנהי דדיינינן ליה בחזרה מ"מ חד דיבורא חשיבא:

שם משנה הריני נזיר כשיהיה לי בן וילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ובגמ' פריך פשיטא:

משמע דאם אמר כשיהיה לי בן ונולד לו טומטום ואנדרוגינוס אין כאן רבותא כלל דלא הוי נזיר דפשיטא דלבן ודאי איכוין ולא לאלו שהם ספיקות וכ"ש למ"ד דאנדרוגינוס ברי' בפ"ע היא וא"כ נראה דה"ה אם אמר כשיהיה לי בן או בת ונולד לו טומטום ג"כ לא הוי נזיר כיון דבחדא לא מחזקינן ליה בספיקא ה"ה כי אמר תרווייהו לא הוי טומטום ואנדרוגינוס בכלל ועיין משל"מ ז"ל בפ"א שנסתפק בזה וכנ"ל נראה עיקר אלא דיש לדקדק מהא דאיתא בפ' מי שמת אם ילדה זכר יטול מנה נקבה תטול מאתים וילדה טומטום ואנדרוגינוס נוטל כפחות שבשניהם לת"ק דרשב"ג בתמורה לענין הקדש עובר דס"ל נמי אם אמר ילדה זכר עולה ונקבה שלמים דאם ילדה טומטום ואנדרוגינוס. חלה עליהם קדושה ומ"ש הכא דלא חיישינן ליה כלל לכ"ע ועי' תוס' ז"ל שם באורך וצ"ל דהתם אמדינן דעתיה כיון דגרעי הוא שיהיה עכ"פ כפחות שבשניהם אבל הכא דאומר כן דרך הודאה וכמו שכ' התוס' ז"ל ודאי אין דעתו אלא לבן או לבת ודאין ולא לאלו שאינן חשובים כלל וכדאמרינן בגמ' דאפילו בלשון ולד ס"ד דלא הוי דוולד דמיחשיב ביני אינשי בעינן ועיין רש"י ותוס' ז"ל שפי' דאבת נמי קאי ואינו מוכרח אלא אטומטום ואנדרוגינוס לחוד קאי וכן מבואר בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ובירושלמי אמרינן דטומטום ואנדרוגינוס ג"כ צריכה דקמ"ל דלא חיישינן לספיקא דשמא זכר הוא עיי"ש וברישא דמתניתין נולד לו בן ה"ז נזיר קאמר הש"ס ג"כ דמשום סיפא נקטי לה ולד' התוס' בד"ה לר' יהודה לקמן בד' י"ג דלר"י משום ר"ט לא הוי נזיר אפילו נולד לו בן א"כ מתניתין קמ"ל דלא כר"י משום ר"ט וכבר כתבתי בזה בחי' לנדרים בפ"ד:

דף יג מתני' הפילה אשתו אינו נזיר ופי' התוס' ז"ל ולא ידעינן אי נפל הוא או בן קיימא וכלו לו חדשיו או שמת במעי אמו אינו נזיר עכ"ל מש"כ דמת במעי אמו ג"כ בכלל דינא דמתניתין ור"ש פליג עליה וחשיב ליה ספק נזירות אינו נראה דאם מת במעי אמו ודאי לא חשיב בן ואפילו כלו לו חדשיו דחיותו במעי אמו לאו כלום הוא וכבר כתבתי בזה בחי' ליבמות על ד' מהרש"ל ז"ל לענין יבום אי מיפטרי בזה ועוד דממ"נ אי ידע בודאי שכלו לו חדשיו א"כ מ"ט דת"ק דלא הוי נזיר ואי לא ידע אי כלו לו חדשיו א"כ מ"ט דר"ש דחשיב ליה ספיקא כיון דמת במעי אמו חזקה דנפל הוא ע"כ נראה כפי' קמא וכן כתב בש"מ בשם הר"ר עזריאל ז"ל דמיירי שמת בתוך למ"ד יום וכדאמרינן בשבת דמת בתוך למ"ד ד"ה מת הוא והיינו ספק מת ספק חי אלא דגם זה קשה דכבר העליתי בחי' ליבמות דהא דאמר רשב"ג כל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל הוא מדרבנן אבל מה"ת אזלינן בתר רובא וה"ה במת בתוך למ"ד לרבנן מה"ת חי הוא אלא מדרבנן הוא דמחזקינן ליה בספק נפל וא"כ אמאי לא הוי נזיר לת"ק כיון דולד מעליא הוא לכ"ע מה"ת:

וכ"ת כיון דאמר כשיהיה לי בן או ולד דעתו שלא יהיה בו שום ספק אלא ודאי בן קיימא דא"כ מ"ט דר"ש דפליג עליה אי נימא דבתר דעתיה אזלינן כי היכי דמודה ר"ש בטומטום ואנדרוגינוס דלא חיישינן ליה משום דלא היה דעתו לזה אלא ע"כ הכא כל שהוא בן קיימא בחדשיו חשיב בן והוי נזיר וא"כ אפילו מת בתוך למ"ד יום הא בחזקת בן קיימא הוא מה"ת. וצ"ל דס"ל להר"ר עזריאל ז"ל דמת בתוך למ"ד הוי ספיקא דאורייתא אי בן קיימא הוא דאיתרע ליה רובא ועיין מש"כ שם ביבמות פרק הערל באורך בזה וי"ל עוד דכל דמספקת להו לאינשי אי בן קיימא הוא חשיב ספק נזירות ולישנא דמתניתין הפילה אשתו משמע קצת דהפילה מת ככל נפל שבש"ס אבל בתוספתא תני לה בלישנא אחריתא ונולד לו בן ספק שהוא בן קיימא ספק שאינו בן קיימא ועוד דלדעת הר"ר עזריאל תיכף כשנולד לו הבן צריך להתחיל בנזירות דבחזקת בן קיימא הוא ואח"כ כשמת מפסיק נזירותו דנעשה ספק למפרע ולישנא דמתניתין לא משמע כן וצריך עיון:

ומסקינן בגמרא דפלוגתא דת"ק ור"ש היינו פלוגתא דר"י ור"ש בספק נזירות ובירושלמי בהלכה זו מייתי פלוגתא דאמוראי במאי פליגי ר"י ור"ש ואמרי התם לא אמר ר"י דספק נזירות להקל אלא בתחלה אבל בסוף לא אמר ופליגי התם מהו בתחלה ומהו בסוף חד אמר בסוף היינו ספק ארבעים ספק חמשים והוא כסברת הש"ס דילן דנחית לנזירות ואיכא מ"ד דאחת או שתים ג"כ הוא בסוף וזה דלא כשיטת הש"ס דילן לעיל בפ"ק ועי' מש"כ לעיל בזה באורך:

שם גמ' בעי ר' אבא כו' והפילה והפריש וחזרה וילדה מאי. ומסיק דאליבא דר' יהודה מיבעי ליה דאמר ספק נזירות להקל קדיש אי לא הלכה זו סתומה ועלומה היא ורבו בה הפירושים כאשר אבאר רש"י ז"ל פי' דמיבעי ליה אי קדיש מתחלת הפרשה וגיזתו אסורה ואם עבד בו ג"כ עביד איסורא או דלמא אינו קדוש אלא כשחזרה וילדה אבל מה שהקדיש קודם לידה השניה לאו כלום היא ויש לדקדק בדבריו חדא דאמאי לא מיבעי ליה בלא חזרה וילדה אי קדיש אי לא וע"כ ס"ל דודאי אינו קדוש כיון דלר"י לא הוי נזיר כלל א"כ מאי אהני ליה מה שחזרה וילדה וכי היכי דאם לא הפילה והפריש קודם לידה ודאי דלא קדיש דאין יכול להפריש על נזירותו קודם שיזור והפלתה ג"כ מאי אהני והמל"מ ז"ל בפ"ט כתב בכוונת רש"י ז"ל דמיבעי ליה אם יכול להקדיש קודם חלות הנזירות בלידת הבן והקשה כנ"ל דא"כ הפילה למה לי וגם מה ענין זה לפלוגתא דר"י ור"ש ומש"כ המל"מ ז"ל לפרש דדוקא בהפילה מיבעי ליה משום דשמא בשביל הפלה הפריש והוי הקדש טעות והא גופא מיבעי ליה אי קדיש משום דנתכוין על לידה הבאה והוי קדושה גמורה או דלמא בשביל הנפל הוא דהפריש ולא קדיש וגם זה אינו מובן דא"כ לר"ש ג"כ מצי למיבעי ולענין מלקות על גיזה ועבודה מי אמרינן דבדעתו היה גם על הלידה הבאה וקדיש הוא קדושה ודאית מתחלתו ולוקה על גיזה ועבודה או דלמא לא הפרישו אלא על הנפל ולא קדיש אלא מספק ואינו לוקה ונהי דקודם לידה שניה ודאי לא שייכא מלקות דשמא לא תלד מ"מ אחר הלידה מצי למיבעי אי קדושה זו קדושה ודאית היא ולוקה על גיזה ועבודה או אין בה אלא קדושת ספק על הנפל וראיתי בש"מ שכתב בשם הרא"ש ז"ל דלר"ש קדוש קדושה ודאית דכיון שהפריש קרבן גילה דעתו שרוצה לקבל עליו עוד נזירות וה"ז כמי שהפריש קרבן על נזירות שאקבל עלי דמסתברא דקדשי ולדידי צ"ע דכבר כתבתי לעיל בשם התוספתא דקרבן שהפריש קודם חלות הנזירות פסול הוא וא"כ נראה דאין קדושה חלה עליו כלל וכן נראה להוכיח מהא דאיתא בחולין פ"ב השוחט לשם עולת נזיר ה"ז אסור דחיישינן שמא נזר בצינעא בתוך ביתו ואי נימא דיכול להפריש קודם חלות הנזירות למה ליה למימר שמא נזר בצינעא ואמאי לא קאמר דשמא הפריש על מה שיקבל עליו לאחר זמן לד' הרא"ש ז"ל ולד' רש"י ז"ל דלמא קיבל עליו בשביל נזירות של לידת בנו העתיד לבוא וזה יש לדחות דנהי דקדיש מ"מ אין בזה משום שחוטי חוץ דהא מחוסר זמן הוא אפילו בעולה ושלמים כיון דלא נזר עדיין והיינו דתנן התם לשם עולת נזיר ולא תני לשם חטאת נזיר דלחטאת ליכא למיחש דע"כ חטאת לא שייכי בה שחוטי חוץ אלא מיום הבאת קרבנותיו וזה לא חיישינן דהיה ניכר בתגלחתו אבל עולה חייב משום שחוטי חוץ אפילו קודם זמנו כדאיתא בזבחים:

להכי חיישינן ליה אבל ז"א דנהי דלית ביה משום שחוטי חוץ לחייב כרת מ"מ אסור הוא ואכתי איכא למיחש בכולהו קרבנות נזיר שמא הקדישן על נזירות שעתיד ליזור ושחט קדשים בחוץ ורש"י ז"ל פי' התם שמא נזר בצינעא והיום יום למ"ד הוא משמע דעיקר החששא מיום למ"ד דאל"ה ידעי ביה דמשקר דשלא בזמנה לאו עולה נזיר