קרן אורה נזיר כז

שהוא עצמו אין בידו לעשות הדבר לכשיבוא היינו אם לא היה יכול להפריש חלה על עיסה קודם לישה אלמא דאין לו כח במעשה הזאת אין לו כח ג"כ לעשות שליח ע"ז אבל בכתבו ותנו ליכא למימר הכי דמה שאין בידו ליתן לה הוא לאו משום דאין לו כח לעשות המעשה אלא דאין לו מה ליתן אבל לא נגרע כחו בשביל זה לעשות שליח על הנתינה. ומטעם זה יש לומר דהתוס' ז"ל מודים בשליחות שחיטת הפסח קודם י"ד דיכול לעשות שליח דמה שאין בידו לשוחטו השתא ג"כ אינו מגרע כחו דזה מחמת שלא הגיע זמנו עדיין אבל היכא דאפשר לו לעשות המעשה כגון להפריש חלה מעיסה אחר שתלוש ואילו היה הדין דהפרשתו לאו כלום היא ודאי דה"ה דאינו יכול לעשות שליח ע"ז ודוק היטב:

והמל"מ ז"ל שם חקר באשה שהיתה ספק מקודשת דבידו לקדשה ספק קדושין אם עשה שליח לקדשה לאחר שתתגרש או הוא עצמו קדשה לאחר שתתגרש אי הוי קדושין גמורין אי לא מי נימא כיון דבידו לקדשה השתא ספק קדושין יכול לקדשה לאחר שתתגרש גירושין גמורין וה"ה דמצי משוי שליח ע"ש שהביא דעת הכ"מ ז"ל בלאחר שיחלוץ לך יבמיך ובאמת בעיקר ספק הזה אין לו מקום דודאי ברור דאין לשליח כח יותר ממנו וכי היכי דהוא מקדשה ספק קדושין ה"נ שלוחו וכן אם קידש לאחר שתתגרש ג"כ אין בה אלא ספק קדושין וכדעת הה"מ ז"ל בלאחר שיחלוץ לך יבמיך ודברי הכ"מ ז"ל נפלאים המה כאשר תמה גם המל"מ ז"ל עליהם אלא דהמל"מ ז"ל הביא להכריע בזה מהא דאי' ביבמות פ' האשה רבה כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופרש"י ז"ל לחד פירושא דאין מוציאין מהם קרבנותיהם לאנשי משמר דשמא כהן הוא וכהן יכול ליתן לכל מי שירצה כדאיתא בב"ק. והקשה רש"י ז"ל ע"ז כיון דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והכי אמרינן בב"ק דטמא ובע"מ עבודה ועור לאנשי משמר ואינו יכול ליתן לאנשי משמר דלא מצי משוי שליח והתוספות ז"ל שם ביבמות כתבו לקיים פי' זה משום דהני ספיקות הוי כזקן וחולה דיכולין לעשות שליח והך ספק נמי כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דכהן הוא מצי נמי משוי שליח אלמא דלד' התוס' כל שהוא ספק יכול לעשות שליח כי התם דאע"ג דהוא ספק ואינו יכול לעבוד מ"מ נותנן למי שירצה ועושה שליח ולד' רש"י ז"ל אינו יכול לעשות שליח כיון שהוא ספק ואינו עובד שליח נמי לא מצי משוי ולא הוי שליח כלל אפילו מספק ולענ"ד אין זו דומה לזו דהתם דאמרינן דאם הוא אינו עובד לא מצי משוי שליח לא בא לכלל הך סברא דשמעתין דמידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח והתם טעמא לחוד והכא טעמא לחוד דהכא טעמא הוא כיון דאין לעצמו כח לעשות המעשה הזו אינו יכול לעשות שליח לזה והתם טעמא אחרינא הוא דהתורה אמרה בכהן ואיש את קדשיו לו יהיו דזכתה לו התורה בקרבנותיו ואין לאנשי משמר זכות בהן והיינו במי שהוא ראוי לעבודה. אבל אם אינו ראוי לעבודה חזר הזכות לאנשי משמר והוא אינו יכול ליתנן למי שירצה ונחלקו בזה רש"י ותוס' ז"ל רש"י ס"ל דספק נמי כיון דהוא אין ראוי לעבודה אפילו מחמת ספק מ"מ כיון דאין ראוי לעבודה אין לו זכות עוד בקרבנותיו ולא מצי משוי שליח ליתנן לאחר וזוכין בהם אנשי משמר אבל לענין ספק קדושין דאיהו מצי מקדש לה ספק קדושין שליח נמי מצי משוי לזה והתוס' ס"ל דמה שאינו עובד מספק לא חשיב אינו ראוי לעבודה דאם יבוא אליהו ויאמר דכהן הוא יהיה ראוי לעבודה וכיון שכן זכות שלו בקרבנותיו קיים הוא ויכול לעשות שליח היינו ליתן למי שירצה זכותו בקרבנותיו ואין לאנשי משמר זכות בהם ולאו שליחות גמורה היא זו דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אלא שליחות זו לזכות בקרבנותיו היא אבל בעלמא ודאי שלוחו לא עדיף מיניה גופא וע"י שליח ג"כ לא הוי אלא ספק קדושין ואפשר דהמשנה למלך ז"ל נתכוין לזה במש"כ דיש לחלק בין ממון לקדושין ולדעתי הדבר פשוט דאין זה ענין לזה כלל ועיין בספר אבני מלואים מש"כ בזה:

והא דאמרינן בעלמא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחין מצי עבדי ג"כ לא דמי להא דשמעתין דהתם כ"ע מודו דאין שליחות במידי דלא מצי למיעבד כלל. והכא שקיל וטרי הש"ס במידי דאיהו לא מצי למיעבד מפני שלא בא לעולם עדיין וי"ל דמצי משוי שליח לעשות לאחר שיבוא לעולם דהוא ג"כ יעשנה כשיבוא לעולם ולמסקנא דלא מצי משוי שליח הוא משום דס"ל להש"ס דבכה"ג דהמעשה עדיין איננה בעולם ודאי לא שייכא שליחות בזה משא"כ היכא דאיהו לא מצי עביד מחמת שפסלתו התורה כמו ישראל בעבודה אפ"ה מיבעי ליה להש"ס אי כהני שלוחי דידן משום דמצינן למימר אע"ג דישראל לא מצי עביד עבודה מ"מ שליח מצי משוי כיון דמעשה השליחות איתא קמן ור"ה בריה דר' יהושע הוא דחידש סברא זו מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד כו' כדאיתא בקדושין דף ס"ג והיינו דמסקינן התם דעבד אע"ג דאינו יכול לקבל גיטו מ"מ יכול לעשות שליח כיון דאיתיה בתורת קבלה לאחרים כי ביטול השליחות משום דאיהו לא מצי עביד דשמעתין ודקדושין לאו מענין אחד הם ואין למדין זו מזו ועי' בא"מ ובס' אבני מלואים כתב בשם רש"י ז"ל דבפירוש ס"ל דיכול לעשות שליח בדבר שלא בא לעולם ולא ידענו מקומו איה ודוק בכל הנ"ל:

ע"ב תוס' בד"ה דלמא מישתלינא כו'. עיין בש"מ מה שכתב בזה:

שם גמ' אמר רבא הכל מודים היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי דלא מייתי אלא חצי קרבנות כו' עיין רש"י ז"ל שהביא תרי לישני ונוסחי בזה ולתרווייהו לישני לא ידענא טעמייהו לחד לישנא גרסינן קרבן בעי אתויי היינו שהנזיר צריך שיביא קרבן דבמה שהביאו הם לא מיפטר הנזיר דלא אשכחן נזירות לפלגא וכי פליגי לר"מ הרי עלי אכוליה קאי וצריך להביא נזיר שלם ומיפטר ביה הנזיר כו' והדבר תמוה היכי אשכחן נדבה בזה דהא איכא חטאת ג"כ בקרבנות נזיר וחטאת נדבה לא אשכחן ואידך לישנא היכא דאחד בלבד אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר רבנן מודו דצריך לאתויי קרבן שלם כי פליגי היכא דאיכא תרי דבין שניהם מביאין קרבן שלם וגם זה הוא בלא טעם דהא הראשון לא ידע שיאמר השני ואני ואמאי לא ליתו קרבן שלם ולא מצאתי לא בתוס' ז"ל ולא בש"מ שהביאו נוסחות אלו והעיקר הנוסחא אשר לפנינו דהיכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי לכ"ע חצי קרבן לבד בעי אתויי קרבנות חצי נזיר עלי לכ"ע כוליה קרבן בעי אתויי דלא אשכחן נזירות לפלגא כי פליגי בלישנא דמתניתין בהרי עלי לגלח חצי נזיר ר"מ ס"ל כיון דאמר הרי עלי לגלח איחייב בכוליה קרבן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר חצי נזירות לאו כלום קאמר ורבנן סברי נדר ופתחו עמו ולכאורה מ"ש בין קרבנות חצי נזיר עלי דכוליה קרבן בעי אתויי והרי עלי לגלח חצי נזיר מייתי חצי נזירות הא ג"כ חצי נזיר קאמר ולא אשכחן נזירות לפלגא והתוס' ז"ל כתבו דהיכא דאמר עלי אח"כ חצי קאי אנזיר ולא אשכחן חצי נזירות אבל במתניתין דאמר הרי עלי תחלה משמע להו דחצי קאי אעלי היינו אקרבנות וא"כ היכא דאמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר נמי לא מייתי אלא פלגא ואפילו לר"מ דבהרי עלי קרבנות לא שייך למימר תפוס לשון ראשון דבהרי עלי קרבנות אין במשמעותו קרבן נזיר וזהו דעת הראב"ד ז"ל בפ' ח מהל"נ לחלק בין היכא דאמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר דהנזיר נזיר שלם והחצי קאי אהרי עלי שלא נתחייב אלא חצי קרבנות אבל קרבנות חצי נזיר עלי קרבנות משמע כל קרבנות וחצי קאי אנזיר וזה לא אשכחן וא"כ הני לישני לאו בחד גוונא הוא דבחצי קרבנות ודאי ליכא נפ"מ בין אמר תחלה עלי או לבסוף לא מייתי אלא חצי קרבנות ובקרבנות חצי נזיר דוקא היכא דאמר עלי לבסוף הוא דמייתי כוליה קרבן אבל אמר עלי תחלה פלגא מייתי ולא הוי ליה להש"ס לסתומי כ"כ אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר כוליה קרבן מייתי וכן משמע מדברי הש"מ בשם הרא"ש ז"ל דקרבנות משמע כל קרבנות וחצי אנזיר קאי ואין נזירות לפלגא:

ובהא דאמרינן לרבנן נדר ופתחו עמו הוא פי' בש"מ דהוי פי' לדבריו ור"מ ס"ל תפוס לשון ראשון ורבנן ס"ל דבגמר דבריו אדם נתפס והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פירש דחזרה היא ולר"מ אינו יכול לחזור בו ולרבנן יכול לחזור בו וא"כ תיקשי מ"ט דר"מ דאין יכול לחזור בו תכ"ד דלב"ש אמרינן לעיל דס"ל אין שאלה בנזירות וה"ה דאין חוזר בו תכ"ד אבל לר"מ מ"ט אינו יכול לחזור בו ועוד דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבהקדש אינו יכול לחזור בו תכ"ד א"כ מ"ט דרבנן דיכול לחזור בו הא זה נדר הקדש הוא:

וראיתי בתוספתא פ"ב דתני התם דר"ש פליג אר"מ דמתניתין ופוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים וצריך ביאור דבחצי קרבנות נזיר עלי דלא מייתי אלא חצי נזירות ודאי משמע דר"ש לא פליג ע"ז כיון דאיתא לחצאין הוי כדרך המתנדבים ובקרבנות חצי נזיר ג"כ משמע דלכ"ע מייתי קרבן שלם דזה דומה לערך חציי עלי דלכ"ע נותן ערך שלם וה"נ חצי נזיר נתחייב בכל הקרבנות ובלישנא דמתניתין הוא דפליג כדתני התם בתוספתא וגם בזה לא ידענא טעמא דר"ש כיון דהוי כמו חצי קרבנות נזיר עלי מדמייתי חצי נזירות לרבנן וא"כ לר"ש נמי הוי כדרך המתנדבים וי"ל דר"ש ס"ל דכל שלא אמר לשון המפורש חשיב שלא כדרך המתנדבים אבל לא הובאו ד' ר"ש בזה לא בתלמודין ולא בירושלמי:

ובירושלמי בהלכה זו איתא שיטתא אחריתא בזה דקאמר התם דבהרי עלי לגלח חצי ראש נזיר לכ"ע מגלח נזיר שלם חצי חובה לכ"ע לא מייתי אלא חצי חובת נזיר. כי פליגי בסתם הרי עלי לגלח חצי נזיר ר"מ ס"ל דהוי כאומר חצי ראש נזיר וחצי אנזיר קאי ורבנן ס"ל דחצי חובת נזיר וחצי קרבנות נזיר קאמר והוא כעין מימרא דרבא בשמעתין דחצי קרבנות נזיר היינו חצי חובה וקרבנות חצי נזיר היינו חצי ראש אבל פלוגתא דמתני'