קרן אורה נזיר כו

ויכול לומר אפילו על העתיד ליזור ומ"מ העיקר כד' כל הראשונים ז"ל דמדינא לא מצי משוי שליח במידי דלא מצי עביד וטעם הדבר הוא דשלוחו של אדם כמותו וכיון דהוא אינו יכול לקדשה לאחר שתתגרש ה"ה דאין בידו לעשות שליח לקדשה לאחר שתתגרש. והקשו התוס' ז"ל מהא דמעשים בכל יום דאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה עבורי הא בשעת שליחות היא עצמה לא היה בידה להפריש חלה ותי' דבידה להפריש חלה עתה מעיסה מגולגלת על קמח כשיהיה נילוש וכיון דמצי עביד השתא יכולה לעשות שליח ג"כ וכתבו עוד דאין לומר דמהאי טעמא לחוד הוא דיכולה לעשות שליח כיון דבידה ללוש ולגלגל מהא דפ' ר"ג האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ובעי התם ליבמתו מהו ואי נימא כיון דבידו הוא יכול לעשות שליח ה"נ בידו לבוא עליה ולגרשה אלא כיון דלא מצי מגרש השתא לא מצי משוי שליח ה"נ אי לאו דמצי להפריש השתא לא הוית מצי משוי שליח אע"ג דבידה הוא:

ונראה מדברי התוס' ז"ל דבעינן דוקא שיכול הוא לעשות השתא אז יכול לעשות שליח להפריש לאחר גלגול אבל מה שהוא עצמו יכול להפריש לאחר גלגול ויאמר השתא לאחר שאלוש ואגלגל תהיה חלה דהוי חלה כיון דבידו ללוש ולגלגל ומה שבידו לא חשיב דבר שלא בא לעולם זה לא מהני לענין שליחות וא"כ באשה שנתגרשה אפילו לר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול הוא לקדשה לאחר שתתגרש מ"מ שליח לא מצי משוי כיון דהשתא לא מצי קדיש לה אלא זה אינו דהא גם בעיסה מגולגלת אם אומרת שתהיה חלה על עיסה שתלוש ג"כ לא תהיה חלה השתא אלא לאחר שתלוש העיסה וכן פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה כו' וזה דומה ממש אם מקדש אשה לאחר גירושין. וכיון דמטעם זה כתבו התוס' דיכול לעשות שליח ה"נ באשה אחר שנתגרשה לר"מ ודאי מצי משוי שליח כיון דיכול לקדש עתה קדושין שיחולו לאחר זמן וע"כ צ"ל דמש"כ בהאי טעמא לחוד לא סגי לן למימר כו' היינו דהוי מצינן למימר אפי' אי איהו לא מצי עביד גם בדבר שבידו מ"מ שליח מצי משוי כיון דבידו הוא לזה כתבו דלענין שליחות לא מהני מה שבידו אי לאו משום דאיהו נמי מצי עביד:

והביאו ראיה לזה מהא דאומר לחבירו כתוב גט לארוסתי כו' ובעי ליבמתו מאי אלמא אע"ג דבידו לבוא עליה ולגרשה אפ"ה לא מצי משוי שליח וראייתם בזה צ"ע דלפי מש"כ דזה חשיב בידו א"כ הא הוא נמי מצי עביד והיה יכול ליתן לה ג"כ שתתגרש בו אחר שיבוא עליה ויגרשנה והדק"ל אמאי לא מצי משוי שליח ועוד דהתוס' ז"ל כתבו התם להדיא דזה לא חשיב בידו מה שיכול לבוא עליה ולגרשה כיון דעדיין לא בא עליה וכ' שם דודאי לאו גיטא הוא. ולא מיבעי ליה אלא לפוסלו לכהונה והרא"ש ז"ל הוא דפירש התם כן דמיבעי ליה אי חשיב בידו מה שיכול לבוא עליה ולגרשה עיי"ש. אבל לא חילק בין הוא עצמו לע"י שליח וכן מוכח מדברי התוס' ז"ל התם בד"ה ולאשה דכל שהוא עצמו יכול לגרשה לאחר זמן יכול לעשות שליח וכ' התם דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לעשות שליח באשה דעלמא ג"כ לגרשה לאחר כיון דאיהו נמי מצי עביד וכמו שאמר רבי גבי שחרור הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דאיהו מצי עביד שליח נמי מצי עביד וכבר תמה עליהם בא"מ אלא דנראה מדבריו שם דפי' כוונת התוס' ומ"מ בהאי טעמא לחוד כו' דאתו לדחות דבריהם הראשונים בטעם שליחות חלה משום דאיהי מצי עבדי בעיסה מגולגלת כו' וע"ז כתבו דלא סגי בהאי דהא התם נמי איהו מצי עביד וליתן לה גט שזמנו כתוב אחר הנתינה דהא בידו לבוא עליה ולגרשה ואפ"ה שליח לא מצי משוי ומיבעי ליה ביבמתו מהו ואין זה במשמע לשון התוס' ז"ל שכתבו ומיהו בהאי טעמא לחוד לא סגי משמע שבאו לומר דבלא טעמא דאיהי מצי עביד נימא דיכול לעשות שליח משום דבידה הוא לז"כ להוכיח מהא דיבמות דהאי טעמא לחוד לא מהני וכן פי' המשנה למלך ז"ל כוונת התוס' ז"ל עי"ש בפ"ט מהל' אישות דתחלת דבריהם ז"ל קיימי לפי המסקנא אלא דרצו לומר דבלא זה דאיהי מצי עביד מצינן למימר דיכול לעשות שליח בדבר שבידו ודחו זאת מהא דיבמות אבל גם לפ"ז הדברים נפלאו וכנ"ל דממ"נ אי זה שיכול לבוא עליה ולגרשה חשיב בידו א"כ איהו נמי מצי עביד וליתן לה גט לאחר שיגרשנה וכמו שכתבו התוס' ז"ל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואי לא חשיב בידו ג"כ אין ראיה משם דהתם לאו בידו הוא ובאמת יש לדקדק לשיטת הרא"ש בשם ר"ת ז"ל דהא דבאשה דעלמא לא הוי גט הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ ביבמתו מאי קמיבעי ליה הא שפיר הוי בידו לבוא עליה ולגרשה ומ"ש מתרומה וחלה דיכול להפריש בדבר שבידו וכן איתא בקדושין האומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך הוי אמרינן דמקודשת משום דבידו לגרשה אלא משום דאין בידו לקדשה הוי דבר שלא בא לעולם אבל הכא דבידו לבוא עליה בע"כ ודאי שפיר הוי בידו ואמאי אינו יכול לגרשה אח"כ וכיון דאיהו מצי עביד שליח נמי מצי משוי ומאי קמיבעי ליה ומש"כ הא"מ ז"ל דאם נשבעה האשה להנשא לו אחר גירושין חשיב בידו לקדשה אינו נראה דכל שצריך דעת אחרת הוי כדבר שלא בא לעולם ויתר דבריו ז"ל אינן מוכרחים ולא רציתי להאריך ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי ליבמות שם ג"כ באורך קצת. ולפי מש"כ שם יש ליישב קצת שיטת התוס' ז"ל הכא דס"ל דאיהו גופא ודאי אינו יכול לגרשה השתא לאחר שיבוא עליה וכשיטת הרמב"ם ז"ל דהוי שלא לשמה ולא דמי להא דרבי בשחרור ע"ש מש"כ בזה וכי קמיבעי ליה באומר ללבלר כתוב גט כו' היינו שיכתוב אחר שיבוא עליה ושפיר מייתי ראיה דמשום דבידו לחוד לא מצי משוי שליח:

וראיתי בספר אבני מלואים באה"ע שם בסי' ל"ה ומדבריו נראה שפי' דברי התוס' ז"ל ג"כ ע"ד הא"מ ז"ל דהתוס' ז"ל דחו דבריהם הראשונים ואפילו אי איהו מצי עביד שליח לא מצי משוי והקשה על דבריהם ז"ל חדא הא דאיהו מצי עביד התם ביבמה שיכתוב לה גט לאחר שיבא עליה ומה מועיל בזה מה שבידו כיון דהכתיבה היתה קודם שבא עליה. ובתרומה הוא דמהני כשאמר פירות ערוגה זו תלושה יהיו תרומה על מחוברת כשיתלשו משום דמה שבידו הוי כאילו בא לעולם ויכול לעשות תרומה לאחר תלישה אבל לעשותן תרומה כשהיא מחוברת ודאי אינו יכול וא"כ היכי מצי הכא לכתוב הגט קודם הגירושין ותי' שם דמיירי באומר מעכשיו ואפי' נקרע הגט קודם שיבמה מהני עיי"ש באורך והדבר נפנ אם נקרע הגט קודם שיבמה במה תתגרש והיכי שייך בגירושין מעכשיו קודם שהיא כנוסה לו והתוס' ז"ל שהלכו בשיטה זו דמשום דבר שלא בא לעולם הוא דאתינן עלה כתבו דמיירי שזמן הגט הוא אחר נשואין ונותן לה היום שתתגרש בו אחר הנשואין כמבואר בדבריהם ז"ל ביבמות:

עוד הקשה מ"ש בין שליח לאיהו גופיה דאיהו מצי עביד ושליח לא מצי משוי ותירץ דלענין שליחות אין זה בידו כיון דצריך דעת אחרת דעת השליח כמו במקדש אשתו לאחר גירושין דלא חשיב בידו כיון דצריך דעתה ולא מצאתי טעם בדבריו ז"ל דמה ענין זה לזה דהתם אין הדבר בידו ולא ברשותו הדבר תלוי לקדשה ומש"ה הוי כדבר שלא בא לעולם אבל הכא דאיהו מצי עביד משום דהוא בידו והוי כמי שבא לעולם והכח שיש לו מ"ט לא ימסור לשלוחו דבכ"מ שלוחו של אדם כמותו. וכל הני דחיקי הוא לפי שיטתו בדברי התוס' ז"ל ובעיני יפלא שהביא שם באותו ענין סוף דברי המשנה למלך ולא הביא תחלת דבריו דמפרש דברי התוס' ז"ל כמו שכתבתי לעיל דכל היכא דאיהו מצי עביד שליח ודאי מצי משוי ומהתם מוכח דהיכא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי אפילו אם הדבר בידו. וא"כ כל קושיותיו ליתא:

ומדברי הש"מ ז"ל נראה דס"ל דבאמת בדבר שבידו יכול לעשות שליח אע"ג דאיהו לא מצי עביד שכתב שם דיכול לעשות שליח לשחוט פסחו בי"ד ולהפריש חלה קודם לישה משום דבידו הוא. והא שחיטת פסח קודם י"ד לא מצי עביד ואפילו יכול לעשות שליח והיינו משום דהדבר בידו לעשותו וכל שבידו לעשותו אפילו לאחר זמן יכול לעשות שליח לזה אפילו קודם זמן והא דאמרינן דבמידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו בדבר שאין בידו לעשותה כמו קידושי אשה לאחר שתתגרש דשמא לא תתגרש וכל שאין בכחו לעשות המעשה הזה אין בכחו לעשות שליח ג"כ. והא דמהני שליחות בקדושין אע"ג דאין הדבר בידו שמא לא תתרצה האשה ז"א דמ"מ כח הקדושין יש לו אם תתרצה ויכול למוסרו לשלוחו אבל במה שאין לעצמו כח לא השתא ולא לאחר זמן אלא ע"י איזה סיבה דאין בידו אין לו על מה לעשות שליח בזה והדבר ברור דהתוס' ז"ל ג"כ מכוונים להאי סברא במה שכתבו ובהאי טעמא לחוד לא סגי לן כו' היינו כד' הש"מ משום דקשיא להו מהא דיבמות וכמש"כ לעיל לפי דעתם דאיהו ודאי לא מצי עביד ושליח נמי לא מצי משוי אע"ג דבידו לבוא עליה אבל הש"מ בשם הר"ר עזריאל ז"ל לא קשיא ליה מהא דיבמות דמפרש לה במלתא אחריתי משום שלא לשמה וכשיטת הרמב"ם ז"ל וס"ל להאי סברא למסקנא דכל שבידו יכול לעשות שליח אפי' אם אין בידו לעשות אלא לאחר זמן והדברים ברורים. ועי' השמטה בזה לקמן דף ל' ע"ב:

ולפי הנ"ל נפ"מ לדינא בין שיטת התוס' ז"ל לשיטת הש"מ אם עשה שליח לקדש לו קטנה כשתגדיל דלהתוס' ז"ל אינו יכול לעשות שליח בזה דהא אין בידו לקדשה השתא לאחר שתגדיל דאין מעשה קטנה כלום לדין תורה. וכיון דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ו' הש"מ שפיר משוי שליח כיון דדדבר ודאי עתיד לבוא שתתגדל ועיין מה שכתבתי בזה ביבמות פ' ד"א דף ל"ד בד' רש"י ותוס' ז"ל שם ובדברי המל"מ ז"ל באורך וראיתי לראשונים ז"ל שהקשו על דברי התוס' ז"ל דטעם דבידו לחוד לא מהני לענין שליחות היכא דאיהו לא מצי עביד א"כ היכי משוי שליח בכתבו ותנו הא אין לו מה ליתן עדיין דמחוסר כתיבה כמו גבי חלה כיון דמחוסר לישה לא משוי שליח וה"נ מחוסר כתיבה והיכי משוי שליח על הנתינה ולדידי אין כאן קושיא דסברת התוס' ז"ל הכי הוא דכל