קרן אורה נזיר כה

הלכה כ"ט כתב דיתומים שלא הכירו אבותיהם מעולם מותרין לישא נשים ולא חיישינן שמא יפגעו בערוה משום שאין מחזיקין בשאר בשר מספק עד שיודע בודאי שהיא ערוה ומה בין זה לאשה זו דספק מקודשת היא דחזקת שליח לא יעשנה כודאי ואפ"ה כ"ע הוי אסירי לישא נשים אי לאו משום חזקת פנויה וכש"כ זה שאביה חזקה גמורה היא שילד עוד בנים ונמצאת ערוה לו בכל העולם ואפ"ה מותר בכל הנשים והיה נראה קצת דלא אסרוהו הכי בכל הנשים שבעולם אלא משום דאית ליה תקנתא שישא אשה שאין לה לא בת כו' וקרוב להמצא כ"כ אבל לאוסרו בכל הנשים בלי שום תקנה ודאי לא החמירו חכמים ובלא"ה לא תיקשי אכולי עלמא היכי שריין וצ"ע בזה בדברי הפוסקים ז"ל:

שם ואלו שאר קינין בעלמא מיתקנן ואמאי לימא כו' ופי' התוס' לשיטתן דעל אותו שפרח מקינו פריך ליקנסיה דשמא זה הוקבע לזיבות ראשון והקשה בש"מ הא אמרינן בפ"ק דזבחים דמידי שהופרש לחוב זה ואבד מביא לחוב אחר ותירץ דמ"מ הו"ל למיקנסיה ואין זה מובן כיון דהיתרא הוא לגמרי היכי שייך קנס בזה בשלמא לענין למיזל בתר רובא שייך למיקנסיה משום דהוי כעין קבוע אבל אם היתרא ודאי לא שייך קנס ואני לא מצאתי בפ"ק דזבחים האי מלתא דאם אבד יביא לחוב אחר ועיי"ש בפ"ה גם מש"כ בש"מ הטעם משום דהוי דבר שבחובה ואינה באה אלא מן החולין לא שייכא בהא דהא מקרא ילפינן בכריתות דאינו יכול להביא חטאת שהפריש על חטא זה על חטא אחר ועי' בפ"ג מהל' שגגות שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמחלב על חלב ליכא איסורא אלא מדרבנן וכמו שכתבו שם מפרשי דבריו וא"כ ה"נ מזיבה לזיבה. וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן מאי פריך הכא דהא באיסור דרבנן גם שם באשה מותר כמו בשניות אבל באמת לא הוכרחו לפרש דמיתקנן לזיבה אחרת דה"ה דמיתקנן לחוב אחר כמו יולדת:

אבל לשיטת הש"מ פריך ר"ל מכל העולם אמאי מיתקנן קיניהן דלמא האי ניהו ויש לדקדק לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל דהא דבאשה כ"ע שריין משום דמוקמינן לכולהו בחזקת פנויה אמאי לא נימא נמי הכא דמוקמינן לכולהו בחזקת חולין וי"ל דהתם לא מהני פנויה אלא להוציא מחזקת שליח עושה שליחותו דהאיסור נמי אינו אלא מכח חזקה אבל הכא דהאיסור ודאי הוא לא מהני חזקת חולין בזה ומ"מ קשה דהא לגבי המשלח נמי איכא בכל הנשים חזקת היתר דמותרות היו לו מתחלתן ולמה יאסרו מספק וצ"ל דלגביה איתרע חזקה כיון דהוא שלח שליח לקדש לו אשה והקשה בש"מ לשיטה זו דמדאורייתא קאמר א"כ אפי' באכילה ליתסר ותי' דאה"נ ומש"כ דמדאורייתא קאמר אינו מדוקדק דמדאורייתא ודאי ליכא למ"ד דאסירי דהא לא הוי קבוע גמור וכן מוכח מהא דאמרינן בעלמא לא אמרה תורה שלח לתקלה משמע דיוכל לבוא לידי תקלה אבל לא שיאסרו כל עופות ועוד דאי ר"ל פריך לר"י מדאורייתא עדיפא הוה ליה להקשות למה לי קרא להתיר משולחת של מצורע פשיטא דמותרת דאל"כ יאסרו כל צפורי עולם ועי' תוס' בחולין פרק כל הבשר אלא לאו דוקא מדאורייתא קאמר אלא מדינא ולא מחמת קנסא ומשמע דלשיטת התוס' ז"ל דמטעם קנסא הוא א"ש דלא פריך אלא דלא ליתקנן לדידיה להקרבה אבל באכילה ודאי לא מיתסרי אפי' לדידיה דדי בקנסא דפסלינן ליה להקרבה אבל לא מצינו דכוותיה דבאכילה שרי ובהקרבה אסירי ונראה דלדעת התוס' ז"ל ג"כ ה"ה דמאכילה פריך:

תוס' בד"ה בשוקא אשכח וקדיש והיכא דמוצאה בשוקא היה לנו לומר דיוכל לקדשה מדבריהם ז"ל נראה דלכתחלה קאמר דיוכל לקדשה בשוקא אבל בש"מ כתב דלכתחלה ודאי אינו יכול לקדשה אפי' בשוקא משום גזירה דשמא יקח מן הקבוע:

אלא בדיעבד קאמר אם קידשה לישתרי ליה ור"י קאמר דאסור בכל הנשים אפילו בדיעבד ונראה דהתוס' ז"ל לא ניחא להו לפרש כן דאי נימא דאיכא איסורא לכתחלה אפי' בשוקא ג"כ אפילו בדיעבד קנסוהו כיון דטעמא משום קנסא הוא אלא ודאי אפי' לכתחלה יכול לקדשה ולענין הך גזירה דשמא יקח מן הקבוע י"ל דס"ל להתוס' ז"ל דבפירש ממילא לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אפילו קבוע כי האי ועיין בתוס' ריש פ' התערובות בזה באורך ובש"ע סי' קי"ד ביו"ד ושם בש"מ פי' עוד דאימור בשוקא אשכח וקדיש קאי אשליח היכא דהאיסור נולד שלא בשעת קביעות וה"נ בקן איסורא דנייד וכשפרח אין לו קביעות ונתבטל. עוד כתב שם די"א דבעינן שיחזיר דוקא לקביעות הראשון ועיין בזה בש"ע סי' ק"י שם בש"ך ופר"ח בדינים אלו וכבר האריכו הראשונים בזה והתוס' ז"ל בכתובות דף ט"ו הקשו אהא דאמרינן התם אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כו' והא משמע הכא דבאדם לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ולכאורה לפי שיטתם כאן דהכא לא הוי טעמא אלא משום קנסא אבל כ"ע שריין משום דאזלינן בתר רובא. א"כ אין כאן קושיא דהתם ליכא קנסא דבנאנסה מיירי התם וי"ל דבלא"ה תירצו התם שפיר אבל אין לומר דדוקא לעיל כתבו דמשום קנסא הוא משום דאיכא תרתי לקולא חדא דאזלינן בתר רובא ועוד דחזקת שליח לאו חזקה היא וכמש"כ התוס' ז"ל בפ' התקבל דא"כ גבי קן סתומה לא הוי צריכה לטעמא דקנסא דהא האיסור ודאי הוא:

והנה לפי מש"כ הב"ש ז"ל דלשיטת הרמב"ן ז"ל הוי ספק קדושין אם קידש אשה ואם קדשה אחר צריכה גט משני ונהי דכתיבנא לעיל דמה"ת הוי קדושין ודאין מ"מ י"ל דלענין להצריכה גט משני כספיקא הוי וצריכה גט משני מדרבנן אבל היכא דאשכח בשוקא וקדיש נראה דאינה צריכה גט משני דהא בשעת קדושין ניידא הוי וכל דפריש מרובא פריש ואסור לבוא עליה משום דהדרא לניחותא אבל בשעת קדושין היו קדושיה קדושי ודאי וצ"ע:

ובהא דאמרינן אמינא לך אשה דלא ניידא פרש"י ז"ל משום דכל כבודה בת מלך פנימה וכן פי' בשיטה מקובצת וגבי קן פי' בש"מ דחשיב נייד משום דעוף פורח מקן לקן ולכאורה קשיא דיוקא אהדדי כיון דפירש דאשה לא ניידא משום דכל כבודה בת מלך פנימה משמע דדוקא אשה חשובה לא ניידא אבל איש חשוב נייד וא"כ למה להו בקן משום דפורח הא אפי' איש חשוב נייד וי"ל דס"ד דעוף חשוב טפי לא נייד משום דדרכו להיות בקן להכי כתבו דעוף הפורח חשוב נייד ובאמת מדברי התוס' בכתובות שהבאתי לעיל מוכח דאין חילוק בין אשה לאיש וכן מוכח שם בגמרא דאי אזלה איהי לגבייהו הוי קבוע אלא דהתם הוי קבוע גמור מה"ת. וא"כ אין ראיה מד' התוס' ז"ל דלא מחלקי בין איש לאשה בקבוע דשמעתין דלא הוי קבוע גמור אבל בלא"ה אין נראה לחלק בין איש לאשה לענין זה דודאי גם דרך איש לשבת בית ועיין בא"מ מש"כ בזה:

שם ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו' עיין משנה למלך ז"ל בפ"ז מהל' אישות שדקדק מכאן מדלא קאמר דמודה ר"י באשה שאין לה בת קטנה דאפילו אם קידשה לא הוי קדושין אלא ש"מ דדעת המשלח גם אקדושין דרבנן ויותר נראה דאם קידש שליח קטנה לאו כלום אפי' אי בשאר קידושי דרבנן הוי שליחות דהכא ודאי לא ניחא ליה למשלח באשה שתוכל למאן בו ותצא ומאי דלא קאמר הש"ס דמודה ר"י בזה כבר יישב הוא ז"ל שם ועיין בש"מ ז"ל שכתב בהדיא דבאשה שיש לה שניה מותר ועיין בד' האחרונים ז"ל באה"ע סי' ל"ה:

כי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה כו' היינו דאין דעתו לעשות שליח במילתא דלא קיימא קמיה ומש"ה פריך ממתניתין דאמר הרי עלי לגלח נזיר נימא נמי דלא היה דעתו אלא אנזיר דקאי קמיה אלא ע"כ דעתו נמי אי משכח מי שיזיר אח"כ ג"כ יגלח ה"נ דעתו בשליחות אי משכח דמיגרשא קדיש משמע דאפילו אמר בפירוש הרי עלי לגלח נזיר העתיד ליזור מהני ובהא דאי משכח דמיגרשא קדיש והיינו דלא כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דבפירש על העתיד ליזור הוי דבר שלא בא לעולם דאי נימא דלשיטת תלמודין נמי הא דמגלח קדמאה לבתראה הוא משום דקאמר סתם הרי עלי לגלח נזיר אבל בפירש לא מהני א"כ בשליחות נמי מאי משני למסקנא דמידי דלא מצי עביד לא משוי שליח אמאי לא נימא דשאני הכא דעביד שליח סתמא לקדש לו אשה ואפילו קידש המגורשת אח"כ ג"כ יהיו קדושין דהא לא שויה שליח בפירש על המגורשת אלא ש"מ דאין לחלק בזה וגבי נזיר אפילו בפירש על העתיד ליזור הוי נזיר ובשליחות קדושין אפי' בסתמא אינו יכול לקדש אשה שהיתה נשואה בשעת שליחות וכדמסיק כיון דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ולשון הש"מ בד"ה שם ומשני כי משוי אינש שליח במילתא דמצי עביד השתא כגון נזירות שא"א שלא יהא נזיר אחר בעולם שיוכל זה להביא קרבנותיו עכ"ל:

אינו מובן דמשמע דטעמא דנזירות הוא משום דאמר סתם הרי עלי לגלח נזיר ויכול לקיים השתא הא בשליחות ג"כ איהו מצי עביד השתא בכה"ג לקדש אשה ואמאי אינו יכול לעשות שליח לקדש אשה סתם. אבל בשם תוספי הרא"ש ז"ל כתב התם דבעלי לגלח נזיר לא שייכא האי מלתא כלל כיון דהוי מלתא דתליא בגופיה מצי למיעבד כ"ש דבעי בין איתיה קמן בין ליתא קמיה ועיין מל"מ ז"ל בפ"ט מהל' אישות שהביא דברי מהרי"ט ז"ל שכתב לפרש דלמסקנא נמי לאו דינא קאמר דאינו יכול לעשות שליח במידי דאיהו לא מצי עביד אלא אם עשה שליח בפירוש לקדש לו אשה אחר גירושיה שפיר הוי שליח והכא טעמא משום דאיהו לא משוי שליח בדבר שאין בידו לעשות היינו שאין דעתו לעשות שליח לזה וכבר תמה ע"ז המל"מ ז"ל מהא דפריך הש"ס מהאומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי כו' אלמא דאפילו בפירוש לא מצי משוי שליח אי איהו לא מצי עביד וכן מבואר בש"מ להוכיח מכאן דאפילו בפירוש לא הוי שליח ומה שהקשה שם עוד על דבריו דא"כ דבדעתו הדבר תלוי הדק"ל א"כ בנזיר נמי אין דעתו על העתיד ליזור י"ל דבשלמא למאי דס"ד דבמילתא דלא קאי קמיה לאו אדעתיה אע"ג דיכול לעשותה שפיר פריך ממתניתין דהכא נמי לאו אדעתיה אבל למסקנא לא אמרינן דלא היה בדעתו אלא מידי דלא מצי עביד השתא וזה לא שייך במתניתין דהוי מילתא דתליא בגופיה