קרן אורה נזיר כד

עצמו גם מפירות שלא בא לעולם עדיין עיין שם בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל ומהכא משמע דלא כמו שכתבתי שם לדברי הירושלמי דמש"ה לא מהני דין ודברים בנכסים העתידים ליפול משום דבנשואה ידו כידה ואינו יכול לסלק עצמו דא"כ היכי למד מזה להאי דינא אם אמר הרי עלי לגלח ראובן כשיקבל עליו נזירות דלא הוי נדר אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דחייב לקיים נדרו בכל דבר שלא בא לעולם. נראה דה"נ חייב לקיים נדרו וצ"ע יותר בזה:

עוד מדייק בירושלמי דהא דמגלחין זא"ז אבל לעצמן לא היינו דוקא משום דאמר הריני נזיר ועלי לגלח דכבר נתחייב בנזירות וקרבנות וכשאמר ועלי לגלח כו' להביא קרבנות לנזיר אחר קאמר:

אבל אם אמר הרי עלי לגלח נזיר ואח"כ קיבל עליו נזירות יכול להביא לעצמו ויצא ידי נדרו בהרי עלי לגלח נזיר דמה לי הוא מה לי אחר ונראה דצ"ל בירושלמי תני ר"ח הרי עלי לגלח נזיר ואח"כ אמר הריני נזיר אם גילח לעצמו יצא דנוסחת הרי עלי לגלח חצי אם גילח ביום ל' כו' אינו מובן דמה ענין חצי לכאן וכן יום ל' מאי אריא לכאן ולשון התוספתא בזה ג"כ אינו מובן ע"ש בפ"ב והרמב"ם ז"ל לא הביא זאת בהלכותיו:

שם איבעיא להו כו' ומסיק דואני אתחלת דבורו ולא הוי אלא נזיר לחוד ולכאורה תו לא מתפיס ביה חבירו דהא לאחר כדי דבור הוא דהפסיק בנתים ואמר ועלי לגלח נזיר ואח"כ אמר חבירו ואני וי"ל כיון דלא הפסיק הראשון מלדבר יכול השני להתפיס בו אפי' לאחר כ"ד מהתחלת דברי הראשון ועי' בר"פ מי שאמר כו' ושמע חבירו ואמר ואני ובמה שכתבתי שם:

שם ואני אכוליה דיבורא כו' ואיפשטא דאפלגא דיבוריה וארישא משמע ונראה דהיינו דוקא בב' נדרים חלוקים כמו במתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר אבל אם אמר אחד הריני נזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני מסתברא דקאי אכוליה דיבוריה ומתפיס עצמו בו כמותו לגמרי כיון דהכל ענין אחד הוא בנזירות ומהא דלקמן בהריני נזיר כשיהיה לי בן דחבירו אם אמר ואני הוי נמי נזיר כשיהיה לו בן ליכא להוכיח דבכה"ג אכולי' דיבורא קאי ולא אמרינן דחבירו נזירות סתם קיבל עליו דהתם שאני דהכל נדר אחד הוא ובזה ודאי לא פלגינן דיבוריה ואכוליה קאי אבל בהריני נזיר הריני נזיר צ"ע ובירושלמי בהלכה זו ראיתי דאתמר שם אמר ר"י הד"א דלמ"ד אחצי דיבורו קאי אם אמר אחד הריני נזיר מאה יום ואמר חבירו ואני זה נזיר מאה וזה נזיר שלשים ולדידי קשה מ"ש מהריני נזיר כשיהי' לי בן דאכולי' דיבורא קאי ודוחק לחלק בין לקולא או לחומרא ועוד כיון דואני התפסה הוא ודאי משמע דלגמרי התפיס א"ע בו ונזירות שעל הראשון חלה עליו ג"כ ויתבאר עוד בזה לקמן דף י"ג בבעיא דרב רחומי לאביי וכשיטת הרמב"ם ז"ל שם:

דף יב צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו כו' ופי' התוס' ז"ל דמה"ת ודאי מותר בכל הנשים משום דאזלינן בתר רובא אלא קנס הוא שלא פירש לו ומש"ה כולי עלמא מותרות לישא נשים ובגיטין פרק התקבל כתבו עוד דהך חזקה גופא לאו חזקה גמורה היא דשמא לא תתרצה להתקדש לו אלא ודאי לא הוי אלא קנסא והנה בלאו האי טעמא דשמא לא תתרצה נמי חזקה דהכא לאו חזקה גמורה היא לפי מאי דמחלקי בעירובין דע"כ לא קאמר רב ששת דחזקה שליח עושה שליחותו אלא היכא דהמשלח יוכל לבוא לידי מכשול אבל היכא דלא יבוא לידי מכשול אין כאן חזקה וא"כ ה"נ לא יבוא לידי מכשול ומה"ת לאו חזקה היא וכ"כ התוס' ז"ל התם להדיא בהא דאמרינן התם ה"מ לחומרא וי"ל דמה שכתבו התוס' ז"ל לחלק אליבא דרב ששת בדבר שיבוא לידי מכשול אי לא היינו דבדבר שיבוא לידי מכשול סמכינן אפילו לקולא בשל תורה אבל בדבר שאינו בא לידי מכשול לא סמכינן לקולא. אבל מ"מ לחומרא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או משום דחזקה זו הוי כמו ספיקא. כי היכי דלרב נחמן בשל תורה לא אזלינן בתר חזקה זו ובשל סופרים אזלינן בתר חזקה והיינו משום דספיקא הוי או דלרב נחמן נמי לאו ספיקא הוי אלא מדרבנן בעלמא הוא דהוי חזקה ובמלתא דרבנן סמכינן על חזקה זו דהם אמרו והם אמרו:

ובחידושי לעירובין כתבתי בזה באורך עיי"ש) עכ"פ לר"ש נמי אפילו בדבר שלא יבוא לידי מכשול איכא חזקה דרבנן וא"כ אכתי תיקשי כ"ע יאסרו מטעם חזקה זו. להכי כתבו דהיכא דתלי ברצון אחרים אפי' מדרבנן לא חיישינן לחזקה זו אלא משום קנסא הוא דקנסינן ליה אבל כ"ע שריין לישא נשים:

אלא דא"כ היכא דלא שייכא קנסא לא חיישינן לחזקה זו כלל וא"כ אם אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית ומתו השליח והאשה לישתרי בקרובותיה כיון דלא חיישינן לחזקה זו וקנסא לא שייך הכא וזה לא מסתבר וראיתי ברמ"א ז"ל באה"ע סימן ל"ה שהביא באמת יש חולקין בהאי דינא והשיגו עליו כל נושאי כלי הש"ע ז"ל וכ' דהתוס' ז"ל לא כתבו דלא הוי חזקה אלא התם דאיכא נמי רובא וכולי האי לא מחמרינן אלא משום קנסא אבל היכא דליכא רובא ודאי חוששין לחזקה זו לחומרא ולפי מ"ש נראה דעת התוס' ז"ל כדעת הרמ"א ז"ל דלא חיישינן כלל לחזקה זו דאי חיישינן לחומרא וכתב כן דלא הוי חזקה ברורה לאחזוקי בודאי א"כ בלא"ה אין זה חזקה גמורה כיון שלא יבוא המשלח לידי מכשול וכמש"כ התוס' ז"ל לרב ששת ולרב נחמן כל חזקת שליח לאו חזקה גמורה היא ולמה להו לחדושי סברא אחרת אלא ודאי משמע דמהאי טעמא לחוד הוא דכ"ע שריין דלאו חזקה היא כלל וכן משמע מדברי הרמב"ן ז"ל בפ' התקבל שהביא הר"ן ז"ל שהקשה על דברי התוס' היכי מוכח מינה דחזקה שליח עושה שליחותו כיון דלא הוי אלא קנסא ואי נימא דלשיטת התוס' ז"ל אזלינן בתר חזקה זו לחומרא היכא דליכא רובא א"כ שפיר מוכיח הש"ס דחזקה שליח כו' דאי לאו חזקה היא כלל לא הוי קנסינן ליה ועיין בדברי הר"ן ז"ל שם וכן משמע מדברי הש"מ דלשיטה זו לא חיישינן כלל להאי חזקה והתוס' ז"ל לא הוצרכו לזה דבלא"ה נמי מדינא שרי בכל הנשים מטעם דאזלינן בתר רובא ולא כתבו להך סברא דלא הוי חזקה כה"ג אלא להוכיח דלאו מדינא קאמר הכי אלא מטעם קנסא. עיי"ש בש"מ דמשמע הכי להדיא:

והש"מ הרבה להשיב על שיטה זו וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל שם בפ' התקבל ועוד דמאי פריך מקן סתימה דלמא מיירי דפרח מיד כהן ועוד דהוי ליה להש"ס לפרש דאילו שאר קינין מיתקנן לדידיה ובאמת הדבר קשה מאד לדמות קנסא להדדי ופי' ז"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דמדינא אסור בכל הנשים דשפיר הוי חזקה וקיי"ל כרב נחמן דאזלינן בתר חזקה זו לחומרא וכתב שם משום דהוי ספיקא וכמחצה על מחצה והא דכ"ע שריין לישא נשים היינו דגדולות נאמנות לומר לא נתקדשנו וקטנה ג"כ מסתמא בפומבי נתקדשה וכיון שאין לה קול מסתמא לא נתקדשה וכ' שם דהא דאין נאמנות הקרובות להתירה לזו אם אומרות דלא נתקדשה משום דאמירת הקרובות לא מהני לגבי דידה ולפ"ז נראה דאפי' אם נישאו כל הקרובות ג"כ לא מהני לגבי דידה:

והרמב"ן ז"ל כתב דכ"ע שריין משום דמוקמינן להו בחזקת פנויה אבל הכא לא שייכא חזקה זו ומה דלא מהני חזקת הקרובות לגבי דידה הוא משום דאינן באין לדון לפנינו לא מהני חזקתן לגבי דידה אבל אם באו הקרובות ואמרו שלא נתקדשו מותר בה ע"י אמירתן לחוד:

וא"כ אשכחנא ג' שיטות בזה לשיטת התוס' ז"ל לא הותרה ע"י אמירת הקרובות לא נתקדשו דאמירה דידהו לא מהני אבל אם נתקדשו כל הקרובות מותר בה וכמש"כ הר"ן ז"ל שם לדעת התוס' ז"ל ונראה דהא דלא סמכינן אדיבורן של הקרובות לאו טעמא משום קנסא הוא אלא ס"ל דאמירתן לאו כלום היא דהוי דיבורא בעלמא אבל אם עשו מעשה ונתקדשו מהני לגבי דידה ג"כ ולשיטת הרמב"ן ז"ל אפילו ע"י אמירת הקרובות לא נתקדשו ג"כ מותר בה ולשיטת הש"מ אפי' אם נתקדשו הקרובות ג"כ לא מהני לגבי דידה. כיון דלדעת הש"מ מהני אמירתן להתיר א"ע ואפ"ה לא מהני להתיר אחותה ה"נ אפילו נתקדשו אבל התוס' ז"ל ס"ל דאמירתן לאו כלום היא אבל מעשה הקדושין מהני נמי לגבי אחותה ועי' בסימן ל"ה הנ"ל שכתבו הח"מ והב"ש ז"ל באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית דנאמנת באמירה בעלמא להתיר קרובותיה דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דאינה נאמנת באמירה אלא משום קנסא אבל הכא דליכא קנסא נאמנת אפילו באמירה בעלמא ולענ"ד נראה כמש"כ דלאו מטעם קנסא הוא דאינן נאמנות באמירה אלא מדינא דדיבורא בעלמא הוא ואין קרובותיה מותרות בזה וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בפרק התקבל דתחלה כתבו דאינן נאמנות בדיבורא בעלמא ואח"כ כתבו דאין זה אלא משום קנסא משמע דלאו הא בהא תליא:

והנה בין לשיטת הרמב"ן ז"ל ובין לשיטת הש"מ דמדינא הוא דאסירי עליו כל הנשים מ"מ זה פשוט דמדרבנן בעלמא הוא דאסירי דמדאורייתא אזלינן בתר רובא וא"כ לא הבנתי דעת הב"ש ז"ל שם שכתב דנפ"מ בין שיטת הרמב"ן לשיטת התוס' ז"ל דלשיטת התוס' ז"ל אם קידש אשה שיש לה קרובות הוי ודאי קדושין ולדברי הרמב"ן ז"ל הוי ספק קדושין וז"א דלהרמב"ן ז"ל ג"כ הוי ודאי קדושין כיון דלא אסירי עליו אלא מדרבנן וא"כ ה"ה דאם אשה זו אין לה קרובות דאסירי מדאורייתא אלא שניות מד"ס ג"כ בין להתוס' ז"ל בין להרמב"ן ז"ל מותר באשה זו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן לא החמירו ועי' משל"מ ז"ל בפ"ט מהל' אישות אלא דאכתי נפ"מ בין שיטת התוס' ז"ל לשיטת הרמב"ן והש"מ ז"ל במי שנתערבה לו קרובה אחת בעולם ואין מכירין זא"ז דלשיטת התוס' ז"ל מותר לישא אשה מטעם דאזלינן בתר רובא וקנסא ליכא הכא אבל לדברי הרמב"ן והש"מ ז"ל אסור בכל הנשים שבעולם שמא זו היא קרובתו דהא לא שייכא בזה חזקת פנויה ולא קלא אית בה וא"כ הא דאמר ראב"י ביבמות לא ישא אדם אשה במדינה זו כו' משום דנמצא אח נושא אחותו היינו שישא אשה שלא כדין דמדינא אסור בכל הנשים כיון דאית בהו אחת דאסירא ליה אבל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' א"ב