קרן אורה נזיר כג

מעשר) משום דגבי מוכר דקל ושייר פירות לעצמו י"ל דשייר לעצמו בגוף הדקל בשביל הפירות ומש"ה הם לו ולבניו אחריו אבל גבי ע"מ שהמעשר שלו ע"כ ליכא למימר דשייר לעצמו בגוף הקרקע לכל חלק המעשר דא"כ מעיקרא הם שלו ואין עליהם שם מעשר אלא ע"כ הכל לישראל אלא ששייר לו מקום לקנות המעשר וזה אינו אלא לו לבדו ולא ליורשיו ועי' בש"ע ח"מ סי' ר"ט ובדברי הראשונים ועיין בנימוקי יוסף ז"ל שם בב"ב שכתב ג"כ לחלק בין ע"מ שתתן לי המעשר דהוי תנאי גמור וצריך לקיימו וזה ג"כ דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והיכא דאמר ע"מ שהמעשר שלי משמע דשיורי שייר ולדבריו ג"כ צריך לומר דס"ל להאי תנא כמאן דס"ל גבי ע"מ שהמתנות שלי דשיורא הוי וא"כ תיקשי למאן דס"ל דלאו שיורא הוא אמאי אינו צריך לקיים תנאו כיון דס"ל דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל לפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דאין תנאו כלום דאין לו במה לקנות ונפקא מינה בזה לענין מתנות אם אמר כהן המוכר ע"מ שתתן לי המתנות דלדברי התוס' והרא"ש ז"ל אין תנאו כלום ויכול ליתן למי שירצה ולפי מה שכתבתי וכן לדברי הנימוק"י צריך לקיים תנאו וליתן לו המתנות וכן מבואר בלשון הרא"ש ז"ל בפ' הזרוע דאפי' ע"מ שתתן לי המעשר לא הוי תנאי והנך רואה כי הדבר במחלוקת שנויה ומדברי הרמב"ם ז"ל והנימוק"י לא נראה כן ובאמת דברי הרא"ש ז"ל בחולין קשה מאד לעשות מחלוקת בין סוגיא דחולין לסוגיא דב"ב דאתמר התם בלי שום חולק ומשמע התם דאמוראי הכי ס"ל. וכן נאמרה ונשנית ברייתא זו דע"מ שהמעשרות שלי בתוספתא דמאי ובירושלמי שם בלי שום חולק וכן משמע ממתניתין דדמאי פ"ו דכהן ולוי שקבלו שדה מישראל דס"ל לר"א דהמעשרות שלהם משום דע"ד כן באו והוי כאילו התנו בפירוש שיהיה המעשר שלהם ורבנן פליגי עליה משום דבמאי קנו כדאיתא התם בירושלמי הביאו הר"ש והרע"ב ז"ל והתוי"ט שם אלמא דלכ"ע יכול להתנות תנאי זה ובכהן שקיבל מישראל ודאי לא שייך אלא לשון תנאי דשיורא לא שייך התם ומהא גופא דאין המעשרות אלא לו ולא לבניו משמע נמי דלאו שיור גמור הוא דאי שיור גמור הוא אמאי לא יהיה גם לבניו כיון דאין ללוקח זכות בהם יהיה ליורשיו אחריו וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם דלא הוי אלא לשון תנאי כיון דלא שייר דבר מסויים וצ"ע עוד בזה בדברי הראשונים ז"ל ועי' בלח"מ ז"ל שדקדק על הרמב"ם ז"ל שכתב בטעמא דמתניתין משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולמה ליה האי טעמא לרבנן הא אפילו אי כחוץ הוא הוי נזיר לרבנן ואין כאן קושיא דלפי האמת דס"ל דע"מ לאו כחוץ הוא היה תנאו קיים אי לאו משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ועיין בא"מ מש"כ בזה ונראה מדבריו דחוץ מיין ג"כ לא שמעינן לרבנן וכ"כ בק"ע ואין זה נראה ודו"ק:

שם תוס' בד"ה כיון דנשרי להו חדא כו' עיין בדבריהם ז"ל ונראה מפשטות לשונם ז"ל דפלוגתא זו הוא כעין פלוגתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ורבנן ס"ל הכא דהותר כולו אפילו למ"ד התם לא הותר כולו משום דהכא כל נזירות חד הוא ולר"ש לא הותר כולו ואפילו נשאל על אחד לא הותר השני ואפי' למ"ד התם הותר כולו דהכא כיון דנזירות אינו בא לו אלא אם יפרש את כולם צריך שאלה לכולן ויש לדקדק בדבריהם ז"ל חדא הא התם ג"כ צריך לפרש לכולם ואפ"ה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומ"ש הכא בנזיר דצריך שישאל על כולם ועוד מש"כ דלא הותר השני משמע דזה שנשאל עליו הותר גם לר"ש וזה אינו דר"ש אוסר בכל אבל נראה דלא שייכא כלל לפלוגתא דנדר שהותר מקצתו כו' והכי קאמרינן לרבנן דס"ל דאם נאסר במקצתו גורר אחריו לאסור בכולן דכולן כחד איסור הוא א"כ בשאלה נמי כיון דיש לו פתח על מקצתו הרי זה כאילו נשאל על כולו והחכם מתיר לו את כולן אבל ר"ש דס"ל דצריך שיאסור עצמו בכולן משום דכל חד איסור לעצמו הוא לא מהני אם ישאל על אחד מהם כיון דאין לו פתח על שאר האיסורין ולהתיר לו את זה שנשאל עליו א"א דאין נזירות לחצאין ולהכי אסור בכולן ויש לדקדק בהפרת בעל אי נמי דינא הכי לרבנן דאם הופר לחד מלתא הופרו כולן או לא מהני הפרתו כלל ועי' נדרים דף פ"ג דבעי למימר התם דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינה מתענה ופריך מנזירה דהבעל מיפר ומופר כולו אפילו מחרצן וזג אע"ג דאינה מתענה ומשני התם דאין נזירות לחצאין וכיון דמקצתו מופר כולו מופר והארכתי שם בס"ד בזה בחידושי לנדרים עיי"ש:

ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא אי מיתשיל אחדא אי מישתרי בכולהו ונראה משום דמסקינן ואב"א בנדרי אונסין פליגי ואוקימתא קמייתא אידחי לה ולרבנן נמי בעינן דמיתשיל על כולהו דווקא ומתחרט מכולהו אבל אם אמר דמתחרט הוא מחמת איסור אחד יין או טומאה ובשאר איסורין הוי ניחא ליה לא מהני שאלה בזה כיון דניחא ליה בשאר איסורין ממילא אסור בכולן כמו אם לא נדר מתחלה אלא מאחד מהם דאסור בכולן ועי' בפ"א מהלכות נזירות דנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד ז"ל דמסתימת דברי הרמב"ם ז"ל משמע דלא מהני שאלה אפילו אם לא ידע שהנזיר אסור ביין ובא לחכם ואמר אילו הייתי יודע שהנזיר אסור ביין לא הייתי נודר מטעם הנ"ל כיון דאיסור אחד ניחא ליה אסור בכולן והראב"ד ז"ל כתב שם דמהני בזה שאלה לחכם ובאמת לפי אוקימתא זו מוכח כדברי הראב"ד ז"ל דאפילו לא מיתשיל אלא אחדא מישתרי בכולהו ומ"ש היכא דבא לשאול מפני שאינו יכול לחיות בלא יין או שבא לשאול מפני שלא ידע שאסור ביין ואילו ידע לא היה נודר וכי היכי דלרבנן בסיפא מתירין לו את הכל ע"י שאלתו בחדא ה"נ במציעתא אמאי לא יתירו לו ע"י שאלה כזו ואם נאמר בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני שאלה בחדא ע"כ צ"ל דס"ל דלפי המסקנא לא ניחא ליה להש"ס בהך אוקימתא משום דלרבנן נמי לא מהני שאלה אחדא אפילו אם אומר אילו הייתי יודע שיאסרו יין עלי לא הייתי נודר כלל דע"כ בהכי מיירי דאין לפרש דמיתשיל אחדא היינו שאינו שואל אלא שיתירו לו יין לחוד דזה דבר שא"א והיכי ס"ד לאוקימתא זו דלרבנן מתירין לו אלא ודאי מיירי דאומר שלא היה נודר כלל ואפ"ה ס"ל להש"ס למסקנא כיון דבשאר איסורי ניחא ליה אין מתירין לו דהוי כאילו לא קיבל אלא אחד דאסור בכולן וכמש"כ הרמב"ם ז"ל טעם זה אלא דלפ"ז לר"ש דס"ל דאם נזר מאחד לא הוי נזיר מהני ביה שאלה דהכי משמע מטעמו של הרמב"ם ז"ל וא"כ לפי המסקנא סברתם להיפך מאוקימתא קמייתא דלהך אוקימתא לרבנן מהני שאלה ולר"ש לא מהני ולמסקנא הוי איפכא וצ"ע ופלא בעיני על נושאי כלי הרמב"ם ז"ל שלא הזכירו הך אוקימתא כלל:

ע"ב גמ' ואב"א בנדרי אונסין פליגי ובפלוגתא דשמואל ורב אסי כו' והקשו התוס' ז"ל בד"ה נדרי אונסין הא לא דמי הך לאונסין דהתם דבשעת הנדר לא ידע האונס וסבר שילך ויאכל וגמר ונדר ומש"ה צריך שאלה אבל הכא דידע האונס בשעת הנדר מסתמא לא גמר ונדר ולכאורה מסתברא איפכא דהתם דלא ידע האונס אדעתא דהכי לא נדר ולהכי א"צ שאלה כלל או למ"ד מדרבנן אבל הכא דידע האונס מסתמא גמר ונדר אדעתא דאונס ג"כ ולכ"ע ליבעי שאלה מה"ת וכן נראה מדברי הש"מ שהקשה קושיא זו לרבנן דאמרי דלא בעי שאלה ואמאי הא ידע האונס בשעת הנדר עיי"ש ותי' התוס' ז"ל דהכא נמי מיירי שנולד האונס אח"כ שהחליש או שהעני וכן תי' בש"מ ז"ל לפי קושיתו וגם זה לא הבנתי היכן מצינו אונס כזה ואטו אם נדר מככר ואין לו לאכול אלא ככר זה אם מותר לאוכלו בלי שום שאלה לחכם אלא ע"י היתר אונס לחוד וראיתי בש"מ שהקשה כן דאכתי לא דמי לנדרי אונסין דהתם אירע האונס קודם שחל הנדר וכיון שבא האונס לא חל הנדר כגון הדירו חבירו שיאכל אצלו ועכבו איזה אונס שלא היה יכול לאכול אצלו דלא חל הנדר אבל הכא חל הנדר קודם האונס ותי' שם דמיירי הכא נמי כגון שקבל עליו נזירות לאחר כמה ימים ובתוך כך נולד לו האונס שאינו יכול לחיות בלא יין או שהעני אבל הרמב"ם ז"ל בחבורו כתב להאי דינא דמתניתין בכלל נדרי שגגות דבלבו היה שיותר לו לשתות יין מפני שאינו יכול לחיות בלא יין וזה כאידך פירושא של רש"י ז"ל ועיין בכ"מ ז"ל שם:

ויש לדקדק לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל דע"י שאלה ופתח חרטה בחד איסור אין מתירין לו וא"כ מ"ש הכא דע"י אונס או שוגג של אחד מהם מותר בכולן ועי' בתוסח"ד בפרקין שכתב בשם מהריק"ש דבעינן הכא שיאמר שאינו רוצה בכל הנדר אבל אם היה סבור שמותר ביין לחוד הוי כנדר מאחד מהם דאסור בכולן ולא משמע כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דסבור היה שיותר לו שתית יין משמע שלא היה בלבו אלא היתר שתית יין. וצ"ל דאונס שאני ואפילו אונס הוא בחד איסור מותר הוא בכולן וכ"כ בש"מ ז"ל לחלק דאע"ג דאם אמר חוץ מיין אסור בכולן היינו שלא ע"י אונס אבל אם מחמת אונס אינו מקבל עליו שתית יין לא הוי נזיר כלל אפי' לרבנן ולפ"ז רבנן ור"ש סברתם הפוכה בזה דלרבנן בחוץ מיין אסור בכל ואם סבור היה שמותר מפני אונס לא הוי נזיר כלל ולר"ש הוי איפכא דבחוץ מיין לא הוי נזיר כלל ואם סבור היה שמותר ביין מחמת אונס צריך שאלה אע"ג דבשעת קבלתו מיד סבור היה שיותר לו יין ולא קיבל על עצמו איסור יין כלל ויש ליישב ודו"ק:

מתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר מגלחין זא"ז כו' בירושלמי מדייק מהכא דיכול לגלח אפילו ימי שקיבל עליו נזירות אחר נדרו מדראשון מגלח השני אע"ג דלא היה נזיר עדיין בשעת נדר הראשון ומסיק התם דוקא אם נדר סתם עלי לגלח נזיר אבל אם פירש עלי לגלח נזיר שעתיד ליזור הוי כמי שכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך העתידין ליפול דאין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם וה"נ לא חל הנדר כיון דהנזיר לא בא לעולם עדיין ועיין ריש פרק הכותב דאין דין זה מוסכם לפי שיטת תלמודין וכסתם מתניתין דיכול לסלק