קרן אורה נזיר כב

אלא מן החולין וא"א לקיים תנאו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דבין בתודה בין בנזיר תנאו לאו כלום הוא משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ובין אמר התנאי קודם ובין אמר המעשה קודם לא הוי תנאי אלא דלפי סברת התוס' ז"ל בכתובות דאם לא נתכוין לעקור לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא א"כ הכא נמי אינו מתכוין לעקור וליהוי תנאו קיים לבטל נדרו וי"ל דמשום הכי כתבו טעמא דמלתא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותפוס לשון ראשון ומה שחזר ואמר ע"מ לאו כלום הוא ומ"מ קשה מ"ש בע"מ שיגלח בבית חוניו דאזלינן בתר תנאי והכא לא אזלינן בתר תנאי. ומש"כ התוס' ז"ל שם במנחות דלא שייך למימר התם תפוס לשון ראשון משום דלצעורי נפשיה קמכוין וטפי לא מצי ה"נ נימא הכי דאם הביא קרבנותיו מן המעשר יצא ידי נדרו משום דלצעורי נפשיה קביל עליה ואי יכול להביא מן המעשר יביא אבל להביא מן החולין לא טרחנא ולפי משמעות הש"ס שם דליכא קדושה על הקרבנות כלל א"כ כי אמר הכא להביא מן המעשר. ע"כ לנזיר גמור נתכוין דאל"ה אינו יכול להביא מן המעשר להפסיד את המעשר. ועדיין לא נתבררו אצלי דינים אלו וצריכים להשקל עוד במאזני צדק ועיין בכ"מ ז"ל בפ"ח מהל' נזיר שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל דברי התוס' ז"ל דאם אמר תחלה ע"מ להקריב ממעות מעשר הריני נזיר דיעשה כן ומגלח ומביא ממעות מעשר ולענ"ד לדברי הרמב"ם ז"ל אין חילוק בזה. וגם התוס' ז"ל לא נתכוונו לקיים שניהם דזה א"א דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין:

שם גמרא וריב"ל האי ע"מ כחוץ דמי פירש"י ז"ל דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלא קיבל עליו כלום אבל הכא דקיבל נזירות במקצת לא הוי מתנה כו' דלא תלינן בתנאי אלא כחוץ אבל היכא דלא קיבל כלום לא שייך למימר ביה חוץ וע"כ תנאו הוא והוי מתנה כו' אבל פירושו קשה דאטו כי אמר התם ע"מ שאין לך עליה שאר או כסות ועונה תנאו קיים וזה ודאי אינו כדמוכח בכתובות בכמה דוכתי אבל התוס' ז"ל כתבו בד"ה האי ע"מ כו' דבקדושין שאני דבחוץ ודאי ליכא למיתלי דחוץ לא מהני בקדושין ואפילו אמר חוץ משאר לאו כלום הוא דאין קדושין לחצאין ואם רוצים לקיים דבריו ע"כ צריך למיתלי בתנאי ותנאי גם כן לא מהני דהוי מתנה כו' משא"כ הכא דחוץ מהני תלינן דע"מ דקאמר כוונתו חוץ הוא ודבריו קיימים והא דר' יהודה אמר בדבר שבממון תנאו קיים אע"ג דחוץ לכ"ע לא מהני אפילו בדבר שבממון מ"מ מהני לר"י משום תנאי. וכל היכא דמצינן לקיים דבריו מקיימינן להו בדוכתא דמהני חוץ תלינן דחוץ קאמר ובדוכתא דלא מהני חוץ תלינן בתנאי אבל מאי דפשיטא להו דחוץ משאר לאו מידי קאמר וחייב בכולן דאין קידושין לחצאין לדידי צ"ע למאי דאיפשט בריש המגרש דפליגי רבנן ור"א לענין קדושין ג"כ באומר חוץ מפלוני דלר"א הוי קדושין חוץ מפלוני ולרבנן לא הוי קדושין כלל א"כ הכא נמי לא ליהוי קדושין כלל כי אמר חוץ משאר כי היכי דלרבנן דר"ש אי לאו דכתיב מיין ושכר כו' ה"א דלא הוי נזיר כלל אם אמר חוץ מיין ה"נ בקדושין לא ליהוי קדושין כלל ונראה דדוקא בחוץ מפלוני הוא דלא הוי קדושין לרבנן משום דשייר בקנינו ולאו כלום הוא אבל חוץ משאר בקדושין עצמן לא שייר בקנינו ולהכי חלין הקדושין אלא דאמר חוץ משאר שלא יתחייב במזונותיה לאו כלום קאמר כיון דהקדושין חלין חל החוב עליו ממילא ומסתברא דשאר לא הוי שיור בקדושין דהא בשעת קדושין לא נתחייב עדיין בכל הג' דברים עד אחר כניסתה לחופה וא"כ קנין הקדושין לא בא לחייבו בשאר ואי אמר חוץ משאר אין דבריו כלום לבטל הקדושין וכשכונסה לחופה ממילא חייב הוא בשאר אלא דמשמע דעיקר חיוב הג' דברים חל עליו משעת קדושין מדלא הוזכר כל הני דיני דחוץ וע"מ אלא בשעת קדושין ולא בשעת כניסה לחופה וקצת צריך לדקדק באמת אמאי חשיב הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כו' מתנה על מה שכתוב בתורה כיון דבשעת קנין הקדושין אין עליו החוב עדיין והרי לחד נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל דפילגש הוי בקדושין בלא כתובה נראה דלא נתחייב בה בכל הג' דברים ועיין בפ"ד מהל' מלכים ובפ"א מהל' אישות וא"כ אמאי אינו יכול להתנות תנאי זה בשעת קדושין וצ"ל כיון דאין צריך לתנאי זה אלא לאחר כניסה לחופה א"כ כי אמר ע"מ שאין לך עלי כו' לאחר כניסה לחופה נתכוין ושפיר הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולפ"ז בלא"ה אתי שפיר הא דלא אמרינן התם דהוי כחוץ דחוץ לא שייך כלל גבי קדושין כיון דלא נתחייב בזה על ידי קדושין ולא חל קנין קדושין על זה כלל:

ובלא"ה נמי אין כאן קושיא כ"כ דודאי משמעותא דע"מ הוא דלא שייר קנינו ותנאי בעלמא קאמר וזה שייך בע"מ שאין לך עלי שאר כו' דלא חשיב שיור בקדושין כי היכי דמיבעי לן התם בגירושין אפילו בחוץ מירושתך או מתרומתך אי הוי שיור. אלמא דכל שאר דברים חוץ מעניני אישות לאו שיורא הוא וה"ה בקדושין. וכש"כ ע"מ ולמה לן למימר דנתכוין לשייר בלשון חוץ כיון דאמר בלשון תנאי. אבל הכא ע"כ לחוץ נתכוין דלא שייך הכא בלשון תנאי א"כ הוי חזרה דכשאמר הריני נזיר גם שתיית יין קיבל עליו דזה עיקר נזירות והיכי מצי למימר בתר הכי על מנת שאהיה שותה יין אלא ודאי האי ע"מ חוץ הוא אלא דיש לדקדק לפ"ז בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אישות הלכה דאם אמר הרי את מקודשת חוץ מפלוני ה"ז ספק מקודשת וכשיטתו שם אבל אם אמר ע"מ שתנשאי לפלוני ה"ז מקודשת מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו דהתנה על מה שכתוב בתורה ואמאי לא נימא התם נמי דהאי ע"מ חוץ הוא דזה ממש דומה להך דהכא ויהיה רק ספק קדושין והיה נראה דהרמב"ם ז"ל כתב כן לפי שיטתו דפסק כרבינא דגם כאן חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאי בטל והמעשה קיים אבל לריב"ל התם נמי ע"מ כחוץ הוא והרמב"ם ז"ל למד כן מסוגיא דשמעתין ולא מדין גירושין ועיי"ש בדברי הה"מ ובלח"מ ז"ל כללא דמלתא לריב"ל כל היכא דאמר ע"מ בתנאי שהוא נגד עיקר המעשה כמו הכא כחוץ מפרשינן לה:

שוב ראיתי בפרק הזרוע והלחיים דף קל"ד פלוגתא דתנאי בכה"ג בכהן שמכר פרה לישראל ואמר חוץ מן המתנות דבריו קיימים והמתנות שלו אבל אם אמר ע"מ שהמתנות שלו איכא תנא דס"ל דהמתנות שלו משום דע"מ נמי שיורא הוא ואיכא תנא דס"ל דנותנן לכל כהן שירצה דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי והתנאי בטל דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דהתורה נתנה רשות לבעלים ליתן לכל כהן שירצה וכמש"כ התוס' והרא"ש ז"ל שם והוא כעין פלוגתא דריב"ל ורבינא הכא דריב"ל ס"ל דאם לא נתקיימו דבריו בע"מ מפרשינן להו כחוץ כהאי תנא דאמר התם דהמתנות שלו ורבינא ס"ל כאידך תנא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. אלא די"ל דריב"ל נמי מודה התם דהוי הנאה דהא אינו עוקר בתנאי זה הקנין אלא דמתנה שיתן לו המתנות ושפיר י"ל דלתנאי בעלמא נתכוין. ופסקו ז"ל התם כהאי תנא דע"מ לאו שיורא הוא אלא תנאה ונותנן לכל כהן שירצה וכה"ג איתא בברייתא בב"ב פרק המוכר את הבית בכהן או בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשרות שלי דהמעשרות שלו ופריך התם והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופירש הרא"ש ז"ל שם דע"כ ס"ל להאי תנא דע"מ שיורא הוא ולא תנאי דתנאי אינו יכול להתנות שיהיה המעשרות שלו דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דלא שקיל לה חלף עבודתו וכיון דלאו תנאי הוא אלא שיור א"כ היכי מצי לשייר לעצמו המעשר שלא בא לעולם עדיין ואמר ר"ל זאת אומרת דשייר מקום המעשר לעצמו. ואיפסק הלכתא התם כהאי ברייתא דהמעשרות שלו ולאו תנאה וכבר הקשו ז"ל הני פיסקי אהדדי מ"ש גבי ע"מ שהמתנות שלי אמרינן דתנאי הוא ותנאו בטל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. וגבי ע"מ שהמעשרות שלי דבריו קיימין ואמרינן דשיורא הוא ולא תנאה עיין ט"ז וש"ך ביו"ד סי' ס"א אבל בדברי הרמב"ם ז"ל מבואר טעם החילוק ביניהם דבפ"ט מהל' בכורים כתב דהא דע"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה לאו משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. דזה לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה וכדמוכח במתניתין דפ"ו דדמאי דיכול הכהן להתנות שיהיה המעשר שלו עיי"ש. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בכתובות דלא חשיב מתנה אלא אם מתכוין לעקור וכמ"ש לעיל הכא אין מתכוין לעקור דאם יתן לו המעשרות נמי יקיים המצוה אלא עיקר טעמא כיון דאמר ע"מ ולא שייר לעצמו במתנות כלום אפי' אמר ע"מ שהמעשר שלי במה קנאן ע"כ דבריו בטלים ונותנן הלוקח לכל כהן שירצה. אבל בכהן שמכר שדה ע"מ שהמעשרות שלו אמרינן דשייר לעצמו מקום בשדה לקנות המעשרות ולא משום דהוי כמו אילו אמר חוץ ממעשר דזה אי אפשר דשייר לעצמו המעשר בשעת המכירה דא"כ היכי יפטור הישראל את שלו בשל כהן מה שלא מכר לו כלל אלא ודאי מכר לו את הכל ותנאי בעלמא הוא דקאמר ע"מ שהמעשרות שלי אלא דתיקשי נמי במה קנאן וכדפריך הש"ס התם והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו אם ירצה הישראל להקנות לו המעשר אינו יכול. ומשני דשיורי שייר מקום המעשר והוא יקנה לו המעשר כשיבא לעולם ואין צריך למ"ש הרא"ש ז"ל דהא דפריך הש"ס התם והא אין אדם מקנה כו' היינו משום דס"ל להאי תנא דע"מ נמי כחוץ דמי לשייר לעצמו המעשרות דאי תנאי הוא הא יכול להתנות אפי' בדבר שלא בא לעולם ולפי הנ"ל ניחא דודאי הכא נמי אילו אמר ע"מ שתתן לי המעשרות או המתנות היה תנאו קיים ומחוייב ליתן לו אבל הכא דאמר על מנת שהמעשר שלי או מתנות שלי במה הן שלו ובמה קנאן ומשני דשייר לו מקום המעשר ועפ"ז נראה לי דלא כמ"ש הכ"מ ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה גבי מכר דקל לאחר ופירות שייר לעצמו דהפירות לעצמו משום דשייר מקום הפירות ולא ביאר הרמב"ם ז"ל דדוקא לו לעצמו אבל לא לבניו כמו בכהן שמכר לישראל ע"מ שהמעשר שלו (וכתב דסמך על הלכות