קרן אורה נזיר כא

טעם יחשב כל המעשה כנעשה ע"י שליח בשביל הקרבנות שאפשר ע"י אחרים והיה אפשר לומר דרבינא לטעמיה דס"ל ביבמות דיש תנאי בחליצה אע"ג דא"א לעשות ע"י שליח והיינו דקאמר הכא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא דתיקשי לכ"ע מברייתא דתני בה מפני שהוא מתנה כו' ולמ"ד דבעינן דוקא שיקיים ע"י שליח למה ליה האי טעמא. ע"כ נראה כמו שכתבתי בנדרים בזה. דבנדרים ונזירות לא בעינן כל משפטי התנאים דבעינן פיו ולבו שוין וכל שיש בהן איזה תנאי לא הוי פיו ולבו שוין ומהאי טעמא לא בעינן כפליה לתנאיה ולא תנאי קודם למעשה הן אמת דמדברי התוס' ז"ל בכתובות דף נ"ו בד"ה הרי זו כו' משמע דבעינן הכא כפליה לתנאיה וכמשמעות הירושלמי שהבאתי לעיל אבל לפי שיטת תלמודין משמע בכמה דוכתי דלא בעינן כל משפטי התנאי בנדרים ונזירות והיינו דאמרינן בכל דוכתא מעשה קודם לתנאי ובמשפט התנאי בעינן דוקא תנאי קודם למעשה וכן מצאתי מבואר בש"מ ז"ל בשם הר"ר עזריאל ז"ל:

בא"ד וא"ת הא דאמרינן הריני נזיר לגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש גילח בבית חוניו יצא ואמאי הא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה והל"ל בחוניו לא יצא ותירצו דיש לפרש דבריו בשני פנים או דלא נתכוין בקבלת נזירותו אלא לצעורי בעלמא ואז גילח בחוניו יצא ובמקדש הוי חולין בעזרה או נתכוין לנזירות גמורה ואז בחוניו לא יצא ונזירותו מיתלי תלי וקאי אם גילח במקדש איגלאי מלתא דלנזירות נתכוין. גילח בחוניו איגלאי מלתא דלצעורי מכוין ולא לנזירות עכ"ל והרבה יש לדקדק בדבריהם ז"ל חדא היכן מצינו נזירות כזו לצעורי בעלמא ואטו אם קיבל עליו נזירות על מנת שלא יביא קרבן כלל אטו יפסיק נזירותו לאחר שלשים בלי קרבנות ונימא דלצעורי קמכוין. אלא ודאי ליכא בנזירות אלא דין נזיר האמור בתורה להביא קרבנות. ה"נ ליכא נזירות אלא לגלח במקדש כדין אבל לא בחוניו ועוד דהא משמע מלישנא דמתניתין דלכתחלה יגלח במקדש ובדיעבד אם גילח בחוניו נמי יצא ולמה יגלח לכתחלה במקדש דלמא לצעורי קמכוין והוי חולין בעזרה וכן איתא התם בהרי עלי עולה להקריבה בבית חוניו דלכתחלה יקריב במקדש ואם הקריבה בבית חוניו יצא משום דלדורון בעלמא מכוין ולפי סברת התוס' ז"ל ליכא מעילה בעולה כי האי דלמא לדורון מכוין ולא קדשי ה' הוא ועוד אי איכא נזירות לצעורי בעלמא א"כ אמאי פליג ר"ש התם ואמר דלא הוי נזיר דלא התנדב כדרך המתנדבים וממ"נ אי לצעורי מכוין הא גם זה דרך המתנדבים הוא כיון דיצא בזה לרבנן ואי לנזירות גמורה איכוין ליהוי נזיר גם לר"ש משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דמודה ר"ש הכא תנאו כלום והוי נזיר אבל במנחות שם משמע דלרבנן באמת אינו נזיר גמור וכן בעולה אין עליו דין עולה גמורה ולרבא דמוקי לה בהכי דלדורון בעלמא מכוין אם שחטה בחוץ אין ענוש כרת ונהי דרב המנונא שם בעולה פליג עליה וס"ל דהוי עולה גמורה וכאומר ע"מ שלא אתחייב באחריותה קאמר אבל בנזיר מודה לרבא דלצעורי מכוין ולאו נזיר הוא וא"כ ניחא טפי למימר דודאי לצעורי קמכוין ואפ"ה אמרינן ליה לכתחלה לגלח במקדש כדין תורה ואם עבר וגילח בחוניו יצא ידי נדרו ומש"ה פליג ר"ש ואמר דלא הוי נזיר משום דנזירות כה"ג לצעורי בעלמא לאו דרך המתנדבים הוא. וא"ש בזה מה שיש לדקדק לד' הירושלמי שהבאתי לעיל דהא דר"ש מודה במתניתין אע"ג דלא הוי דרך המתנדבים משום דדוקא במנחה מן השעורים לאו דרך המתנדבים הוא דלא שייר כלום אבל הכא במתניתין דשייר תגלחת הוי כדרך המתנדבים א"כ מ"ט דר"ש בהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו דלא חשיב ליה דרך המתנדבים. ולכאורה זה עדיף מע"מ שאהיה שותה יין כו' כיון דקיבל עליו כל הנזירות ולא חיסר בקבלתו אלא קרבנות ולפי הנ"ל ניחא דזה הוי חסרון בגוף הנזירות כיון דלא נתכוין אלא לצעורי בעלמא וזה לא הוי דרך המתנדבים:

והתוס' ז"ל שם בכתובות כתבו נמי להך סברא דיגלח במקדש היינו אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם אינו יכול או שאינו רוצה לגלח במקדש יצא ולא הוי נזיר כלל דאדעתא דהכי לא נדר ואיגלאי מלתא דלאו נזיר הוא ואפ"ה הקשו והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא היינו כיון דאמר הריני נזיר. היכי מצי למימר דלצעורי בעלמא קמכוין ולא לנזירות ותירץ שם דע"כ לא אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא אם מתכוין לעקור דבר מן התורה אבל הכא סבור דמצוה קעביד ובבית חוניו ג"כ יש מצוה כמו במקדש לא חשיב מתנה ע"מ שכתוב בתורה ולפי"ז ג"כ תנאו קיים ונדרו בטל וא"כ אכתי תיקשי מאי קאמר ת"ק דיצא הול"ל דלא הוי נזיר כיון דתנאו קיים וא"א לקיים התנאי ומה בין ת"ק לר"ש ואי לר"ש אין צריך לגלח במקדש הא לתנא קמא גם כן לאו חיובא היא לגלח במקדש אלא אם רצה:

וראיתי להרמב"ם ז"ל שם בפי' המשנה במנחות שכתב דלרבנן חייב בנזירות וכן חייב להביא עולה משום דבעולה הוי כאלו אמר על מנת שלא אתחייב באחריותה ואפי' קטלה, אח"כ יצא ידי נדרו כאלו גנבה אחר ובנזיר כ' שם ג"כ דהוי כאלו אמר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנות. וזה אינו מובן דבנזירות ליכא למימר הכי כדאמרינן בגמרא שם אלא כמש"כ בסוף דבריו דהוי כאלו נשבע שלא לשתות יין זמן ידוע וחייב לקיים נזירותו אבל לר"ש פטור מכלום אבל לא ביאר זאת דאינו דומה דין עולה לקרבנות נזירות. דבעולה קדושה חלה עליה וענוש כרת על הקרבתה בחוץ וקרבנות נזיר כזה אין קדושה חלה עליהם ואינו ענוש כרת על הקרבתן בחוץ וכמו שכתב רש"י ז"ל שם ויותר קשה קצת על לשונו ז"ל בחיבורו פי"ד מהל' מעה"ק הלכה ז' שכ' כבר ביארנו שהעושה בית להקריב בו קרבנות חוץ למקדש אינו כבית עובד כוכבים והאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית זה הקריבה באותו בית יצא וכן אם אמר הריני נזיר כו' הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער ואינו נזירות עכ"ד. ומאי וכן כיון דלא דמיין להדדי כנ"ל ועוד דכבר דקדקתי לעיל א"כ היכא דאמר הריני נזיר ע"מ שלא להביא קרבנות כלל ג"כ יהיה נזיר ונימא דלצעורי נפשיה מכוין. כיון דהכא נמי קרבנותיו לאו כלום הם אם לא כפי סברת התוס' דלא הוי תנאי אלא אם סבור דמצוה קעביד גם בתנאו אבל שלא להקריב כלל לא הוי תנאי דמתנה כו' וכן נראה מראשית דברי הרמב"ם ז"ל כבר ביארנו כו' לאו עובד כוכבים הוא ולענין מאי כתב כן ולפי הנ"ל ניחא דלמ"ד דעובד כוכבים הוא לא הוי תנאו כלום:

ולי היה נראה לומר כיון דבזמן היתר הבמות יש נזירות בבמה. אלא דבזמן הבית נאסרו הבמות ועבר עליהם משום שחוטי חוץ וא"כ כי נזר ע"מ שיקריב בבית חוניו הוי נזיר ואם הקריבן שם יצא ידי נדרו ולא מיקרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה. דאיסור הבמות לאו מדיני נזיר הוא אלא דין כללי בכל קרבנות התורה ואיסורא בעלמא הוא דעבד וידי נדרו יצא והוי נזיר גמור וענוש כרת גם על הקרבנות אבל לא משמע כן בגמרא סוף מנחות שם:

ומ"ש דדינא דמתניתין ליתא אלא אי בית חוניו לאו עובד כוכבים הוא ג"כ קשה קצת דא"כ למה ליה להש"ס לדייק שם במנחות מאידך מתניתין דס"ל דחוניו לאו עובד כוכבים הוא אמאי לא מוכח מקמייתא דהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו ועיין בתוספתא סוף מנחות דתני התם הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריב בבית חוניו לא יצא וחייב עליה כרת הריני נזיר ע"מ כו' יגלח במקדש ואם גילח בחוניו לא יצא וחייב על זבחיו כרת וזה דלא כמאן לא כת"ק ולא כר"ש דמתני'. ונראה דצ"ל אם הקריב בחוניו יצא וכן אם גילח בחוניו יצא וא"כ הא דתני התם וחייב על זבחיו כרת מסייע לדבריו הנ"ל דבנזיר ג"כ חלה קדושה על הקרבנות וענוש כרת עליהם ועדיין צ"ע:

ויש לי עוד מקום עיון בהאי ענינא בהא דבעי ר"ל מר' יוחנן בביצה דף י"ט הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה. הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו ופשיט ליה ר"י נדור בתודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה נזיר ואינו מגלח מן המעשר אלא צריך להביא מן החולין וכתבו התוס' ז"ל שם דוקא דקאמר תחלה הריני נזיר דתפוס לשון ראשון אבל אמר איפכא לא ונראה כוונתם דאם אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר לא הוי נזיר כלל וכן בתודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה הרי עלי תודה אינו נדור כלל דשניהם יחד א"א להיות והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות חגיגה כתב להאי דינא דהרי עלי תודה ע"מ כו' דאינו יוצא בה ידי חגיגה דאינה באה אלא מן החולין והראב"ד ז"ל כתב שם דאם אמר בלשון תנאי יכול להתנות דאדעתא דהכי נדר ולא ביאר דבריו ז"ל אם כוונתו דיכול להתנות וכן יעשה יביא תודה ויצא בה ידי חגיגה או דיכול להתנות דאין דבריו כלום ותנאו מבטל דיבורו ומשמעות דבריו נראה דצריך לקיים נדרו ויוצא בו ידי חגיגה ונראה דס"ל להראב"ד ז"ל דע"כ לא אמרינן תפוס לשון ראשון אלא היכא דלא אמר בלשון תנאי אבל אמר בלשון תנאי אדעתא דהכי נדר ומ"מ לא הבנתי דעתו של הראב"ד ז"ל דאם אדעתא דהכי נדר היה לו להנדר להבטל לגמרי ולא שיקיים נדרו ויצא ידי חגיגה כיון דאינה באה אלא מן החולין ואם אפשר שיקיים שניהם אפילו אמר ואצא בה ידי חגיגה שלא בלשון תנאי אמאי לא יצא בה כיון דתכ"ד אמר ואצא בה כו' נימא ג"כ דאדעתא דהכי נדר וכדאמרינן בעלמא נדר ופתחו עמו ועיין בלח"מ ז"ל שכתב דגבי נזיר מודה הראב"ד ז"ל דאע"ג דאמר ע"מ שאביא מן המעשר יביא מן החולין ואני לא ידעתי לחלק בזה כיון דאפשר להביא חובה מן המעשר בכה"ג דאדעתא דהכי נדר גבי נזיר נמי נימא הכי וי"ל דדוקא גבי חגיגה הוא דאפשר לקיים שניהם דהתורה הקילה בה לבוא קצת מן המעשר בנפל ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דיכול לצאת ידי חגיגה במעשר בהמה ועיין ראב"ד ז"ל ולח"מ שם אבל קרבנות נזיר ודאי א"א להביא