קרן אורה נזיר כ

לפ"ז למה לא ביאר הרמב"ם בהלכותיו ד' ב"ה בהך פלוגתא כיון דפלוגתא אחרת היא ונפקא מינה לענין אם נדור הוא מבשרה. ונהי דלכ"ע נפקא מינה בהך פלוגתא בלישנא דאם לא עמדה לענין אומר הריני נזיר סתם אם לא עמדה. י"ל כיון דלא הוזכר במתניתין לא כתבה. ובדינא דמתניתין ליכא נפ"מ בזה דבלא"ה לא הוי נזיר כיון דאמר מבשרה אבל לשיטתו נפקא מינה בדינא דמתניתין אי הוי נדור מבשרה ואמאי לא כתבה וי"ל דגם זה אינו מבואר במתניתין דהא ב"ה אינו נזיר קאמרי וכבר שמעינן לה מהא דהריני נזיר מגרוגרות ומאי טעמא איצטריך הש"ס למימר הכי דב"ה לדבריהם דב"ש קאמרי משום דאינו נזיר וזה לא צריכא אלא לדבריהם דב"ש:

דף יא מתני' מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר וכתב התוס' יו"ט ז"ל היינו כדתנן לעיל הריני נזיר מן החרצנים כו' משמע מד' דלר"ש לא הוי נזיר ובש"מ כתב דאפילו ר"ש מודה בכה"ג ע"ש:

גמ' אלמא בהאי הוא דאסר כו' משמע דבאותו כוס אסורה אע"ג דאמרה בלשון נזירות. ולעיל גבי נזיר מן הגרוגרות משמע דלא הוי נדור ג"כ לת"ק דר' יהודה והכא קאמרינן בפשיטות דבאותו כוס אסורה וי"ל דדוקא גבי גרוגרות דלא שייכא בנזירות כלל הוא דגם נדר לא הוי אבל בכוס יין דשייכא בנזירות אלא דאמדינן דעתיה דלא נתכוונה אלא לאסור עצמה ממנו שפיר חל האיסור אפילו בלשון נזירות וא"כ לר"ש דפליג בהריני נזיר מן החרצנים דלא הוי נזיר ה"נ אע"ג דליכא לאו דנזירות בחרצנים מ"מ איסור נדר חל עליו כמו הכא דאסור באותו הכוס אך יש לומר דוקא הכא דאומדן דעת הוא דנתכוונה לאוסרו עליו משום דכבר שיכורה היא ומצער לה אבל בעלמא אמרינן דלנזירות נתכוין ולאו כלום קאמר ואפילו נדור לא הוי ובירושלמי אמרינן מתניתין בשאינו יכול אבל ביכול ונראה דצ"ל איפכא מתניתין ביכול דלאו שיכור הוא ויכול לשתות ולהכי כי אמר הריני נזיר אמרינן דלנזירות נתכוין אבל בשאינו יכול לשתות אמרינן דלאסור האי כוס בעלמא הוא דנתכוונה וכדתנן מעשה באשה אחת כו' והרמב"ם ז"ל הוסיף עוד דאם היה מר נפש או מתאבל ונתנו לו כוס ג"כ אינו אסור אלא באותו הכוס וזה ג"כ בכלל אינו יכול הוא כי מפני מרירותו לא יערב לו לשתות וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דרישא דמתניתין מיירי באדם בריא והיינו יכול דהירושלמי עוד אמרינן התם בירושלמי דקרבן נמי לא הוי בלשון נזירות ולא נאסר גם באותו כוס ועיין פ"מ שם:

הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין כו' ה"ז נזיר ואסור יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין פלוגתא דר"ש ורבנן יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי ג"כ פליגי ר"ש ורבנן. ואיכא דאפיך לה כמו באמצעיתא דחכמים אוסרים ור"ש מתיר וכולהו בבי חד טעמא להו ותליא במחלוקתן דפ"ק בנזר מאחד מהן דלרבנן הוי נזיר ולר"ש לא הוי נזיר ויש לדקדק כל הני בבי למה לי ועוד דהא איפלגו חדא זימנא לעיל בפ"ק ונראה דלרבינא בגמ' דרישא אתיא אפי' כר"ש ומשום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ודאי רבותא קמ"ל אלא אפילו לריב"ל דאמר דר"ש חלוק ברישא אפ"ה איצטריך לאשמעינן לרבנן דאסור משום דסד"א דע"מ לאו כחוץ הוא והוי כעוקר הנדר מעיקרו בהאי תנאה קמ"ל דאפ"ה אסרי רבנן אלא דאכתי לא איצטריך דאי תנאי הוא לכ"ע אסור משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וע"כ צ"ל דמשום רבותא דר"ש תני לה דאפילו ע"מ חוץ הוא ולא הוי מתנה כו' ומש"ה מותר:

וכ"ת אי רישא תנא לה משום רבותא דר"ש א"כ הוי ליה למיתנייא פלוגתא דר"ש דמתיר ברישא דהוי רבותא טפי וי"ל דנטר להו עד דמסיימו למלתייהו והדר פליג עלייהו כדאמרינן ביבמות ריש פרק כיצד כה"ג ע"ש ואי תיקשי בבא מציעתא לרבנן למה להו כבר כתב בזה בש"מ ז"ל דהוי רבותא ולא שמעינן ליה מרישא כיון דלא ידע שהנזיר אסור ביין ה"א דהוי נדר טעות קמ"ל דאסור וי"ל דריב"ל ורבינא פליגי בפלוגתא דר' אושעיא ורב פפא שם בפ' כיצד דריב"ל הכריח דר"ש פליג נמי ברישא דאל"ה רישא למאן קתני לה דאי לרבנן השתא אם לא ידע דהנזיר אסור ביין דהוי כעין נדר טעות אפ"ה אסור לרבנן כ"ש ברישא דאסור לרבנן ואי תני רישא לאשמעינן דר"ש מודה בה הא ר"ש לא איירי ברישא כלל אלא ע"כ אשמעינן דפליג ר"ש גם ברישא ורבינא ס"ל כרב פפא דלא זו אף זו קתני ובפי' דמציעתא צריך לדקדק מלשון רש"י משמע דקודם קבלתו אמר יודע אני כו' ואח"כ אמר הריני נזיר כו' ומד' התוס' ז"ל דאחר קבלתו אמר דלא קיבל עליו איסור יין מפני שלא ידע דנזיר אסור ביין וצ"ל דנאמן הוא על עצמו לומר כן דלא קיבל עליו איסור יין אע"ג דאמר סתם הריני נזיר וא"כ איכא למימר דמציעתא רבותא היא גם לר"ש דמתיר אע"ג דבשעת קבלה סתם הריני נזיר קאמר אפ"ה מותר אם אמר אח"כ דיין לא קיבל עליו. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דאח"כ אמר לא ידעתי שהנזיר אסור ביין וכתב טעם לזה דאפילו אם אמר בפירוש שלא קיבל עליו אלא ליין לחוד או לתגלחת לחוד לא מהני ואסור בכולן ולקמן בגמרא יתבאר שיטת הירושלמי בזה דנראה דלשיטתו לא שייכא פלוגתא דמתניתין לפלוגתייהו בפ"ק:

וסיפא דמתניתין דסבור הייתי שחכמים מתירין לי למאן דאפיך ופליגי נמי בהך פלוגתא דבזה נמי לא קיבל עליו איסור יין מפני דעתו שחכמים מתירין לו והוי כנזר מאחד מהם דפליגי רבנן ור"ש והך סיפא מאי קמ"ל וצ"ל דרבותא לר"ש היא אע"ג דידע מאיסור יין ואפ"ה קיבל סתם נזירות אפ"ה כי אמר דדעתו היה שלא יאסר ביין מחמת היתר חכמים ה"ז מותר כמו אם לא קיבל עליו בפי' אלא לאחד מהם:

שם וליפלוג נמי ר"ש ברישא אמר ריב"ל חלוק הי' ר"ש אף ברישא וכדמסקינן דע"מ לאו תנאי הוא אלא חוץ ורבינא אמר משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וראיתי לבאר דברי הירושלמי בשמעתין ומזה יבואר גם שיטת תלמודין דאמרינן התם מתניתא דר"מ דאמר צריך לכפול התנאי ומש"ה אסור ברישא דמתניתין דלא כפליה לתנאיה תמן אמרין ד"ה [כאומרים לו שמור ושמעת כצ"ל וכדאיתא בפ' התודה במנחות לענין אם אמר אח"כ לשון הסותר דבריו הראשונים וריב"ת דאמר כל תנאי דא"א לקיימו לאו תנאי וכדאמר ר"י בן תימא ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ה"ז גט וה"נ א"א לקיים התנאי והיינו הך דתלמודין דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וס"ל להירושלמי דלהכי לאו תנאי משום דא"א לקיימו ואינו אלא כמפליג בדברים בעלמא [וכ"כ בחי' בכתובות דף נ"ו אבל בפ' המגרש ד' פ"ד לא משמע הכי עיי"ש]. מתניתא דר"ש דר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים וע"כ צ"ל דמיבעי ליה אי אתיא רישא דמתניתין כר"ש הא ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים כמו בהרי עלי מנחה מן השעורים או הריני נזיר לגלח בבית חוניו., וה"נ במתניתין לא התנדב כדרך המתנדבים ואמאי מודה בה ר"ש ואמר ריב"ל שניי' היא ששייר תגלחת. פי' דהכא מיקרי שפיר כדרך המתנדבים דתגלחת קיבל עליו כדין נזיר ומה שאמר ע"מ שאהיה שותה יין חשיב תנאי שא"א לקיימו והוי נזיר גם לר"ש ולפ"ז פליגי תלמודין אהדדי דבש"ס דילן אמר ריב"ל דר"ש פליג נמי ברישא ובירושלמי אמר ריב"ל דר"ש מודה ברישא והוי כדרך המתנדבים משום ששייר תגלחת. ר"י בעי אי בששייר תגלחת אמור דבתרא ה"ז אסור ור"ש מתיר הרי ששייר תגלחת וטומאה ופוטר ר"ש ומ"ט פוטר במציעתא ובדלא ד' ריב"ל הוי ניחא דר"ש מתיר משום דלאו דרך המתנדבים הוא אבל לד' ריב"ל מ"ט פוטר ר"ש שניי' היא משום פתיחת נדר פי' דר"ש מתיר משום דהוי נדר ופתחו עמו כיון שלא ידע שהנזיר אסור ביין והוי נדר טעות וכן מבואר בתוספתא ר"ש אומר אין לך פתח גדול מזה אי משום פתיחת נדר אמור דבתרא בסיפא דר"ש אוסר ומשני דר"ש סובר בסיפא לאו פתיחת נדר הוא הא דסבור היה שחכמים יתירו לו ולשיטתו מבואר דלא שייכא הך פלוגתא דמתניתין להא דלעיל בנזיר מן החרצנים משום דהכא הריני נזיר סתמא קתני אלא דס"ד אמינא דברישא לר"ש לא הוי נזיר משום דלא התנדב כדרך המתנדבים אבל כיון דשייר תגלחת וקיבל עליו נזירות במקצת הוי כדרך המתנדבים ותנאו לאו כלום הוא והוי נזיר גם לר"ש ומציעתא טעמא דר"ש משום דהוי נדר ופתחו עמו ועיין מש"כ לעיל דף ג' בזה וא"ש לפ"ז הא דמייתי שם דמתניתין דהריני נזיר מן החרצנים אתי דלא כר"ש דאמר בברייתא דאינו נזיר עד שיזיר מכולן ולא מייתי ממתניתין דהכא דפליג ר"ש בנזר מחד מינייהו משום דמתניתין אינו מוכרח דבהא פליגי די"ל דטעמא דר"ש משום פתיחת נדר כדאמרינן בירושלמי וכמשמעות לשון התוספתא ולפ"ז יש לומר דהשתא קיימינן בתלמודין ג"כ בהאי שיטתא וריב"ל ס"ל דהאי ע"מ כחוץ הוא להכי פליג נמי ברישא או משום שלא התנדב כדרך המתנדבים או משום פתיחת נדר וחד טעמא ברישא ומציעתא. ולקמן הוא דמוקמינן לה בפלוגתייהו דלעיל משום דאיצטריך למימר דבשאלה הוי איפכא דלרבנן סגי אי מיתשיל מחד מינייהו ולר"ש עד דאיתשיל מכולהו. וע"כ שייכא פלוגתייהו להך פלוגתא דלעיל אלא דלמאי דאמרינן הכא דלריב"ל ע"מ כחוץ הוא ע"כ שייכא בפלוגתא דלעיל דאם אמר הריני נזיר חוץ מיין לא הוי נזיר לר"ש מטעמא דלעיל דבעינן שיזיר מכולן ולפי שיטת הירושלמי היה נראה דטעמא דר"ש לעיל דפליג בהריני נזיר מן החרצנים דוקא בכה"ג פליג דלא שייר מידי ולא אסר עצמו אלא מחרצנים וזה הוי שלא כדרך המתנדבים אבל אם אסר עצמו ביין או בתגלחת או בטומאה חשיב כדרך המתנדבים ואסור בכולן בין אמר חוץ ובין אם אמר ע"מ משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה:

תוס' בד"ה דהוי מתנה כו' והקשו תיפוק ליה דבלא"ה לא מהני תנאי כיון דהוא דבר שא"א לקיים ע"י שליח ותירץ כיון דאחרים יכולין להביא קרבנות תחתיו חשיב כאילו כל המעשה נעשה ע"י שליח ואין זה מובן דמה ענין הקרבנות לכאן וכי יש בקרבנות ענין שליחות אפילו אם הביא קרבנות בשביל נזיר חבירו צריך שיתן לו הקרבנות אבל לא בתורת שליחות ועוד מאיזה