קרן אורה נזיר קלז

ליכא אפילו בטומאה ידועה דבתר ידיעה אזלינן מסברא והוי כנטמא אחר מלאת דליכא סתירה כלל אלא צריך שבעה שיטהר ויביא קרבנות וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל וכי איתמר הילכתא להכשיר הקרבנות שהביא קודם שנודע לו טומאתו דבטומאת התהום כשרים הקרבנות ובטומאה ידועה הקרבנות פסולין שהביאן בטומאה וצריך להביא קרבנות אחרים אחר שיטהר וא"כ לרבנן אם נודע לו קודם הקרבת קרבנותיו פשיטא דסותר אפילו בטומאת התהום היינו שימתין עד שיטהר ולא איצטריך הילכתא לזה ומסברא לא יביא קרבנותיו בטומאה אבל לר"א הא דנודע לו קודם שגילח אע"ג שהביא קרבנותיו אפ"ה סותר גם בטוה"ת ליכא טעמא בהא ומ"ש קודם גילוח או לאחר גילוח כיון דכבר הביא קרבנותיו וע"כ צ"ל דהכי גמירי הילכתא אם נודע קודם גילוח גם לאחר שהביא קרבנותיו צריך להביא קרבנות אחרים והילכתא בלא טעמא הוא דבשלמא לענין סתירה שייך שפיר לחלק דקודם גילוח הוי כמו שנודע לו בתוך הנזירות אבל לענין הכשר הקרבנות מה לי קודם גילוח ומה לי אחר גילוח ולפי שיטתם נ"מ גם לרבנן דהא אחר מלאת סותר שלשים כבר כתבתי לעיל דאין זה אלא מדרבנן ואין צריך להביא קרבן טומאה וא"כ ה"נ בנטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת אין צריך להביא קרבן טומאה וכ"כ בש"מ ז"ל:

ואחר כל זה לא ברירא לי שיטתם ז"ל דמש"כ הש"מ בטומאה ידועה ע"כ צריך להביא קרבנות אחרים אין זה מוכרח כ"כ די"ל דאם הביא הביא גם בטומאתו כיון דשלמה נזירותו אלא דלעיל סוף פרק ג' מינים משמע דלכ"ע אפילו נטמא אחר מלאת קרבנותיו לא עלו לו וע"ש מש"כ ומהא דיליף ר"ל מקרא דכי ימות מת עליו משמע נמי דלענין סתירה ילפינן דאם טומאת התהום היא אינה סותרת:

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה"נ משמע דבתר טומאה אזלינן וסותר הכל ועיין לח"מ ז"ל שם שכתב דהכי איפשיטא בעיא דרמב"ח והרי לשיטת התוס' ז"ל איפשיטא להיפך דבתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא לאחר מלאת ועיין לישנא אחרינא ברש"י ז"ל. ולפ"ז נראה דהא דטוה"ת טהור היינו לענין סתירה דאינו סותר אבל לענין הבאת קרבנותיו אם נזרק עליו אחד מן הדמים ונודע לו מה שהקריב הקריב אבל שאר קרבנותיו אפשר דצריך שיטהר ואח"כ יביא דהא מ"מ טמא הוא אפילו בטוה"ת אלא דע"פ הלכה טהור הוא לענין סתירה וכן לענין פסח אם כבר עשה פסחו אבל לא שיקריב לכתחלה שאר קרבנותיו אלא יביאם לכשיטהר:

שם ירד לטבול ונמצא צף כו' טמא התוס' ז"ל כתבו משום דהוי ספק טומאה ברה"י אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבחזקת טמא ודאי הוא ע"ש ובנמצא משוקע תנן ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא כו' משמע מלישנא דמתניתין דקולא דטוה"ת הוא משום דלאו טומאה וודאית היא ומש"ה אמרינן שחזקת טמא טמא אבל באמת אפילו אם נטמא וודאי בטוה"ת טהור הוא וכמו שיתבאר לקמן והא דאמרינן חזקת טמא טמא היינו דמחמרינן כשהוא בחזקת טמא דילמא לאו טוה"ת היא אלא ידע בה אחד בסוף העולם ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב ירד להקר טהור עד שידע שנגע משמע דהא דלטבול טמא היינו שמא נגע בגוף המת וא"כ אם ידע וודאי שלא נגע בגוף המת אלא עבר על טוה"ת לחוד אפילו אם הוא בחזקת טמא טהור ולא משמע כן מסתמא דמתני':

גמ' ותו הא דתניא המוצא כו' בתרומה טמא כו' מאי שנא כו':

הש"ס ס"ל הכא דהוי לן למילף מנזיר ועושה פסח דטוה"ת טהור הוא גם לתרומה אע"ג דבנזיר ועושה פסח ג"כ לא הוי טהור אלא בנודע לו אחר שגילח ובפסח לאחר שנזרק וזה לא שייך בתרומה השתא דיליף מקרא ס"ד דבכל גוונא טהור הוא והוי מצי למיפרך מ"ש נודע לו לאחר שגילח או קודם שגילח וכ"כ בש"מ אבל בפסחים ס"ל להש"ס דאפילו למאן דיליף מקרא לא ילפינן אלא בנזיר אם נודע לו לאחר גילוח אבל קודם גילוח ודאי טמא הוא ובפסח דוקא לאחר זריקה ומש"ה פריך התם אשכחן נזיר פסח מנ"ל משום דלא מצינן למיגמר מהדדי דילמא לענין נזיר דוקא הוא דטהור ולענין דאינו סותר אבל לא להכשיר הפסח ומש"ה לא פריך התם הך פירכא דמ"ש בתרומה טמא משום דתרומה ליכא למיגמר מינה:

תוס' בד"ה מאן תנא כו' ולרבנן משמע דבעינן אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים דכבר שלמה נזירותו והקשו מהא דפ' כ"צ דאמר מר בר רב אשי דטומה"ת מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה וקשה בין לר"א בין לרבנן ותירצו דהתם בעושה פסח מיירי וכיון שנשחט כל העומד ליזרק כזרוק דמי אבל תגלחת מצוה באפי נפשיה היא ועוד תירצו משום ריצוי ציץ וכוונת דבריהם ז"ל נראה דכתבו לתרץ הא דמר בר רב אשי אפילו לר"א דגבי נזיר מעכב תגלחת אבל התם בפסח מיירי ואי משום דכל העומד ליזרק כו' או משום ריצוי ציץ אבל בתגלחת ליכא למימר הכי אבל לרבנן בין בנזיר בין בפסח אפילו נודע לאחר שחיטה קודם זריקה אינו סותר והכי משמע מדבריהם מפסחים שם דף פ"א ע"ש ועיין בדברי מהרש"א ז"ל שם שהקשה לר"א היכי אשכחן בנזיר קודם זריקה כיון דתגלחת נמי מעכב והרי התוס' ז"ל הכא כתבו לשינויא אליבא דר"א דבעושה פסח איירי התם ודרך אגב ראיתי שם עוד בדברי מהרש"א ז"ל דבר שאינו מובן דכתבו התוס' ז"ל שם דלפני זריקה היינו לפני זריקת אחד מן הדמים דמשנזרק אחד מן הדמים אפילו בטומאה ידועה תנן דיביא שאר קרבנותיו וכבר שלמה נזירותו והקשה מהרש"א ז"ל א"כ תיקשי ללישנא קמא דמר בר רב אשי דאינו מרצה אלא נודע לאחר זריקה דא"כ אפילו טומאה ידועה נמי והוא פלאי דהתם מיירי שנטמא אחר שנזרק אחד מן הדמים וזה אפילו בטומאה ידועה. אבל הכא איירינן שנטמא תוך מלאת ונודע לו אחר זריקה ודוקא בטוה"ת הוא דאזלינן בתר ידיעה אבל לא בטומאה ידועה והתוס' ז"ל לא הביאו ראיה שם אלא דלרבנן סגי בזריקת אחד מן הדמים והותר בכל וא"כ אפילו לל"ק סגי. אחר זריקת אחד מן הדמים וע"כ לל"ב היינו שלא נזרק כלל וזה פשוט:

ומ"מ מסקנת דבריו ז"ל כאן ובפסחים דלרבנן בנזיר נמי אפילו נודע לו קודם זריקה אינו סותר וכ"כ בש"מ ז"ל ולדידי קשיא כיון דעדיין בנזירותו הוא עומד כל זמן שלא נזרק הדם אם כן אמאי לא יסתור נזירותו בשלמא לענין פסח דעיקר הלכה נאמרה להכשיר הפסח שנעשה עד שלא נודע א"כ יש לומר דכל שכבר נשחט טהור הוא לזריקה אבל הכא בנזירות דהטומאה היתה בתוך מלאת וכי בשביל שנשחט הקרבן לא יסתור נזירותו ובירושלמי במתניתין מבואר להדיא דלרבנן עד שלא נזרק הדם סותר:

ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בדין זה וראיתי כי דבריו עמוקים המה ורוח אחרת אתו כאשר אבאר בעז"ה דבריו בשלשה ההלכות בהלכות נזירות ובהלכות ביאת מקדש ובהלכות ק"פ בהלכות נזירות כתב דלרבנן דוקא אם נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים הוא דאינו סותר אבל עד שלא נזרק סותר הכל ובפ"ד מהל' ביאת מקדש לענין כהן המרצה כתב דאפילו נודע לו קודם שיזרק אם זרק בטומאת התהום הורצה ובפ"ו מהלכות ק"פ כתב הך ברייתא דלקמן המוצא מת מושכב לרחבה של דרך לתרומה טמא לפסח שוחט לכתחלה ואוכל אע"פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור הוא בד"א בזמן שהוא מהלך ברגליו אבל רכוב טמא אפילו לפסח שא"א שלא יגע דהוא ז"ל מפרש האי בד"א אפסח וכגירסא שהביא רש"י לקמן וכתב הכ"מ ז"ל בהלכות נזירות דפסק דלא כמר בר רב אשי בלישנא בתרא אלא כלישנא קמא ודיוקא דטהור להבא משמע לא ס"ל ע"ש ודבריו אלו סותרים דבריו ז"ל בהלכות ביאת מקדש שכתב שם דמש"ה כתב דאפילו נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה דהיינו כמר בר רב אשי בלישנא בתרא עוד כתב הכ"מ ז"ל בהלכות ביאת מקדש ליישב הא דכתב שם דאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה דוקא בדיעבד ולענין פסח כתב דשוחט לכתחלה היינו דמשמע ליה ללישנא בתרא דאפילו לכתחלה שוחט ואפילו נודע לו קודם שחיטה ודוקא בפסח דהוי מצוה עוברת אבל בשאר קרבנות דוקא דיעבד אם זרק הורצה ואין לסברא זו שרש ומקור ומנ"ל ז"ל לחלק בהכי ועוד דהיכי שמעינן מלישנא בתרא דמר בר רב אשי דאפילו נודע לו קודם שחיטה שוחט לכתחלה והיותר קשה דאם כן דשוחט לכתחלה בפסח למה כתב שם מי שעשה פסח ונודע לו שהיה טמא בטומאת התהום א"צ לעשות פסח שני והלא אפילו לכתחלה יכול לשחוט:

אלא נראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק כסתמא דמתניתין הכא ובפסחים דלא הותרה טוה"ת בין בנזיר בין בפסח אלא בנודע לו אחר גמר עשייתן בנזיר אחר זריקת אחד מן הדמים. ובפסח אחר זריקת דמו והכי גמירי הילכתא בטומאה שלא הכיר בה אדם בעולם אם כבר גמר נזירותו או עשה פסחו אין צריך לחזור ולמנות נזירות וגם אין צריך לעשות פסח שני אבל אם נודע לו קודם השלמת נזירות וקודם זריקת הפסח הרי הוא בטומאתו וצריך למנות נזירות אחרת וצריך לעשות פסח שני וזה שכתב בה"נ ובפ"ו מהל' ק"פ הלכה י"ב והיינו דוקא אם נטמא ודאי בטומאת התהום אבל דין מת מושכב לרחבה של דרך מילתא אחריתא היא לפי גירסתו הובאה ג"כ ברש"י ובש"מ ז"ל אבל רכוב טמא גם לנזיר ופסח ע"כ דלא מיירי בנודע אחר זריקה דאפילו טוה"ת ודאית הורצה כנ"ל אלא מיירי לכתחלה היינו שנודע לו קודם השלמת נזירות וקודם עשיית הפסח דבתרומה טמא אפילו מהלך ברגליו משום דקרוב לודאי שנגע אבל לנזיר ולפסח טהור לשחוט לכתחלה דטומאה ודאית לא הוי אבל רכוב דא"א שלא יגע טמא אפילו לפסח אפילו בטומאת התהום כיון שנודע לו קודם עשייתו וכן משמע מהא דפריך לעיל מ"ש דבתרומה טמא ש"מ דלטהרו לכתחלה מיירי ודלא כמשמעות סוגיא דפסחים דפריך מינה לל"ק דמר בר רב אשי:

ומ"ש בפ"ד מהלכות ביאת מקדש לענין כהן המרצה דאפילו נודע לו קודם זריקה וזרק הורצה הוא משום דע"כ לא מחלקינן