קרן אורה נזיר קלו

נדר ואינו יכול לכפותו אבל שבועה דחל על גברא אין לו רשות לישבע בכל גוונא וע"ז השיג הראב"ד ז"ל שם בפי"ב מהל' שבועות ודעתו דבשבועה ג"כ דווקא שבועה שיש בה ע"נ הוא דאין צריך לכפותו וכדילפינן מלהרע או להיטיב יצא להרע לאחרים משמע דווקא דבר שיש בו ע"נ דאיכא הרעה לרבו ודלא כמש"כ הכ"מ ז"ל דאין כאן השגה כלל אלא השגה גמורה היא ונ"מ לדינא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמשים שבועה אינו יכול לישבע והראב"ד ז"ל ס"ל דווקא שבועה שיש בה ע"נ ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם ז"ל לא הוי גרים הא דמסקינן בגמרא מלהרע או להיטיב יצא הרעה לאחרים כיון דס"ל דאפיו אין בשבועתו הרעה לאחרים אין שבועתו כלום אלא כל האי דינא מלאסור איסר על נפשו הוא דילפינן ובנזירות דאיכא קרא דואמרת לרבות עבדים דנזירות חל עליו ילפינן מלאסור איסר דיכול לכפותו ובשבועה דמיתסר גברא הוא ילפינן דלא חל שבועתו כלל ובנדר ילפינן בנדרי ע"נ דווקא וכנ"ל והדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל וכן כתב הרע"ב ז"ל בפי' המשנה ועיין בתוס' י"ט ז"ל שנראה מדבריו דהרע"ב מדעת עצמו הוא דכ' כן ובאמת הדברים אמורים בד' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו ז"ל וכמש"כ ולפי שיטתו ז"ל יש לקיים הא דלא לערכין דאין צריך לכפותו דערכין הוי דומיא דשבועה דמקבל חוב על עצמו והוא אינו ברשות עצמו מש"ה אינו יכול להעריך. וכבר כתבתי מתניתין דריש ערכין דלא אמרה כן אם לא שנאמר דאפילו בשבועה ג"כ נהי דאין הרב צריך לכפותו ולא תחול כלל כשהוא ברשות רבו מ"מ כשיצא לחירות מחויב לקיים שבועתו ולא יצאו דבריו לבטלה וה"נ בערכין הא דתנן דעבד מעריך היינו לאחר שיצא לחירות וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהנ' ערכין ואם יפדה חייב לשלם אבל כ"ז שהוא ברשות רבו אפילו יש לו לשלם כגון שנתן לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו מ"מ אינו מחויב לשלם דכ"ז שהוא ברשות רבו אין יכול לקבל על עצמו כלום ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בכ"ח מהל' עבדים ובלח"מ ז"ל שם שהקשה אמאי לא הביא קרא דלהרע או להיטיב וכבר כתבהי הנראה לי כדעתו דלא הוי גרס לה כלל והדבר מוכרח כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בד' הרא"ש ז"ל בנדרים סוף פ' נערה המאורסה:

גמ' גבי נדרים דכי מיהסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה ופי' רש"י ז"ל דלאו ע"נ הוא כמו פירות מדינה זו עלי דאינו יכול להפר וזה אינו אלא אליבא דר' יוסי שם אבל לדידן קי"ל דשפיר הוי ע"נ אפי' כה"ג ואטו הא דרב ששת דלא כהילכתא הוא וי"ל דבעבד לכ"ע בעינן ע"נ גדול שיזיק לרבו דחלים בשביל זה ודעת הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים דפירות מדינה זו הוי דברים שבינו לבינה ע"ש שהארכתי בשיטתו ז"ל וקצת סיוע משמעתין לדבריו "ל וכפיה דנזירות נראה משמעתין דהיא ג"כ מחמת היזק של רבו משום דמיתסר בכולהו וא"כ היה נראה דאינו כופהו אלא לשתיית יין אבל לא לטומאה דאין כאן ע"נ גבי עבד דאין בזה היזק לרבו וכן משמע קצת לשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם אבל הרמב"ם ז"ל כתב דכופהו ליין ולטומאה והכי מבואר בתוספתא וצ"ל כיון דיכול לכפותו לחד מילהא דנזירות ממילא יש לו רשות לכפותו לכל מילי. ובירושלמי במתניתין מיבעי ליה אי כפו רבו לדבר א' מהו שיכוף אותו לשאר דברים והיינו אי צריך לכפותו לשאר דברים או דחדא כפיה סגי לכולהו ולקמן יתבאר בזה:

ושם בירושלמי יליף הא דכופהו לנזירות מדכתיב כי נזר אלהיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד וא"כ י"ל הא דמייתי התם הך דלא לנדרים ולא לשבועות היינו דאינו יכול לכפותו כלל לא לנדרים ולא לשבועות ודווקא בנזירות הוא דיכול לכפותו מקרי דכי נזר כו' ודלא כמו שפ' הפ"מ ז"ל:

וכתב הרמב"ם ז"ל עבד שנזר וגלח ולא ידעו רבו יצא ידי נדרו נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו והוא מדברי התוספתא בסוף מכילתין וכ' הראב"ד ז"ל דהא דבסיפא לא יצא ידי נדרו היינו בשכפאו רבו דווקא וקשה לפ"ז מאי חילק בתוספתא בין גילח אי לא גילח אם כפאו רבו אפילו גילח ויצא לחירות ג"כ לא יצא ידי נדרו אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאם השלים נזירותו וגילח ויצא לחירות הוא דיצא ידי נדרו אבל אם לא גילח עדיין לא יצא ידי נדרו וצריך לחזור ולמנות כשיצא לחירות דימים שמנה ברשות רבו לא עלו לו אם יצא לחירות קודם שהשלים נזירותו אלא דא"כ אינו מובן מש"כ שם בהלכה זו נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא וקמ"ל דטומאה סותרת ואינו מונה אלא משעה שנטמא ומשמע דאם לא נטמא עלו לו הימים שמנה ברשות רבו אע"ג דלא גילח עדיין וזה סותר למש"כ דאם לא גילח אפילו בלא טומאה לא ילא ידי נדרו והלכה זו דנטמא ואח"כ יצא לחירות איתא נמי בירושלמי בהאי לישנא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה ומיבעי ליה מהא בשכפפו רבו או בשלא כפפו אין תימר בשכפפו מביא קרבן טומאה אין תימר בשלא כפפו ישלים כ"ז שהוא תחתיו והיה נראה דגרסינן איפכא אין תימר בשלא כפפו רבו שפיר מביא קרבן טומאה ואין תימר בשכפפו רבו ישלים כ"ז שהוא החהיו דהא אינו סותר כלל ואינו מביא קרבן טומאה ואינו סותר אמר ר' יוסי בשלא כפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות ונפקע ממנו נזירות בטומאה ולא יצטרך להביא קרבן טומאה לפום כן צ"ל מונה לנזירות בטומאה היינו דצריך להביא קרבן טומאה ואח"כ מונה ולפ"ז י"ל כן בכוונת הרמב"ם ז"ל דקמ"ל נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא היינו דצריך שיביא ון טומאה אבל לענין שיעלה לנדרו אפילו אם לא נטמא אין עולין לו אם יצא לחירות קודם שגילח ועדיין אין הדברים ברורים בזה:

ותו מיבעי ליה בירושלמי כפפו רבו ונטמא מהו שילקה ומסיק אם נזירות עבד הלכה אינו לוקה ואי נזירותו תורה לוקה וגם הכא היה נראה דצ"ל לא כפפו רבו ונטמא דאי כפפו רבו מפני מה ילקה כיון דהלכה שישמע לרבו ועיין פ"מ:

גמ' לימא בדשמואל קמיפלגי כו' משמע דדוקא אליבא דשמואל דאמר אין צריך גט שחרור הוא דלא ישתה לר"מ אבל למ"ד יצא לחירות וצריך גט שחרור ישתה וקשה כיון דיצא לחירות ואין גופו קנוי לרבו עוד אמאי ישתה הא לא שייך גביה דרשא דלאסור איסר על נפשו ולפי דרשת הירושלמי מכי נזר אלהיו מי שאין לו אלא אדון אחד א"ש דכיון דצריך גט שחרור עדיין מיקרי יש לו אדון כדאיתא בגיטין פ' השולח לענין קנס ותרומה אבל לענין נדרים ושבועות וודאי נראה דכל שיצא לחירות ואין היזק לרבו נדרו ושבועתו קיימת אע"ג דצריך גט שחרור וק"ל:

גמ' מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף מיהדר כו' מסתימת פי' הראשונים ולשון הרמב"ם ז"ל משמע דפלוגתייהו דר"מ ור"י כשברח בלא כפיה רבו ור"מ ס"ל דיכול לשתות כי היכי דלא לכחוש ור"י ס"ל דאסור לשתות כי היכי דליהדר גביה וק"ק מ"ש אם לא ברח אסור לשתות אם לא ע"י כפית רבו וכי ברח מותר לו לשתות בלא דעת רבו אבל מד' התוספתא נראה דאחר הכפיה פליגי וס"ל לר"מ דאפילו אם כפהו לא ישתה אלא בפני רבו אבל שלא בפניו אסור לשהות ור' יוסי ס"ל כיון שכפהו מותר לו לשתות בין בפניו בין שלא בפניו וי"ל דשמעתין נמי בהכי מיירי ור"מ טעמא קאמר מ"ש דלא הותר לו שלא בפניו משום דניחא ליה לרבו שלא ישתה כי היכי דליהדר ור"י ס"ל דשלא בפניו כבפניו דמי וכיון שכפהו בפניו הותר נמי אפילו שלא בפניו ובירושלמי הבאתיו לעיל אמרינן דכפי' לדבר אחד אי מועיל גם לכל הדברים שייכא בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ דאמר דכפיה לא מהני אלא בפניו ולא שלא בפניו ה"ה דכפיה לשהוה יין אינו מועיל לטומאה ולר"י דכפי' דבפניו מועיל אפילו שלא בפניו ה"נ כפיה דיין מועיל לכל הדברים ובתר הרי מסיק שם דהיכא דאמר ליה בפירוש שתה בפני לכ"ע אסור שלא בפניו וכי פליגי בסתמא וא"כ אם כפהו לשתות יין לכ"ע עדיין אסור בשאר דברים אלא צריך לכפותו לכל הדברים בפרט ודו"ק:

דף סג נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר כו' ומסקינן בגמרא דהלכה היא בנזיר ועושה פסח דטומאת התהום אינו סותר ודווקא אם נודע לו אחר שגילח אבל אם נודע לו קודם גילוח אפילו טומאת התהום סותר. וכן הדין בנזיר. ובפסח יתבאר לקמן ובגמרא מיבעי ליה לרמב"ח נטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח מהו בתר ידיעה אזלינן ואחר מלאת הוא ולא סתר או בתר טומאה אזלינן וכתב רש"י ז"ל דרמב"ח לא שמיעא ליה מתניתין דעד שלא גילח סותר והוא תמוה דעל מתניתין ליכא למימר לא שמיעא ליה והתוס' ז"ל פי' דמיבעי ליה לר"א בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום אי בתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא לאחר מלאת ולא סתר אלא ז' או בתר טומאה דהוי תוך מלאת אזלינן וסתר ל' והש"ס הולך ומפרש לבעיא דרמב"ח ופשיטותיה דרבא ולמסקנא פשיטא ליה דאינו סותר אלא ז' לר"א אע"ג דנטמא תוך מלאת דבתר ידיעה אזלינן ויש לדקדק גם לשיטתם מהיכי תיתי לן למימר דניזיל בתר ידיעה הא מבואר בשמעתין דאי לאו דהילכתא גמירי לה בטומאת התהום היה סותר אפילו נודע לו לאחר גילוח כיון דהטומאה היתה תוך מלאת ולא גמירי הילכתא אלא בטומאת התהום אבל טומאה ידועה סותר אפי' נודע לאחר שגילח וגם טה"ת דאינו סותר. היינו דווקא נודע לאחר גילוח ואי לאו הילכתא בכל גוונא הוי סתר וא"כ בנודע לאחר מלאת דליכא הילכתא מהיכי ס"ד למימר דבתר ידיעה אזלינן וכן הוא לפשיטותיה דרבא ובש"מ ז"ל הקשה כנ"ל אמאי לא פשיט מרישא דבטומאה ידועה סותר אפילו נודע לאחר גילוח אלמא דבתר טומאה אזלינן ותי' דדווקא ברישא דנודע לאחר גילוח והביא קרבנותיו בטומאה הוא דאזלינן בתר טומאה להביא קרבנות אחרים וע"כ צריך להביא קרבנות אחרים:

ולהכי אזלינן בתר טומאה אבל לענין שלא יסתור אלא ז' שפיר אזלינן בתר ידיעה וא"כ בבעיא דרמב"ח נמי גם בנודע לאחר גילוח אי לא סתר אלא ז' ואחר ז' יכול להביא קרבנותיו מיד או סותר ל' וא"כ כל הלכת טומאת התהום שנאמרה בנזיר לאו לענין סתירה איתמר דסתירה