קרן אורה נזיר קלח

בידיעה או קודם זריקה או לאחר זריקה היינו דוקא בנזיר ובבעלים בפסח דאם נודע לו שהוא טמא קודם השלמת הנזירות או קודם עשיית הפסח בנזיר כבר נסתר נזירותו ובפסח כבר נתחייב בפסח שני ואם עשה הראשון לאו כלום הוא דהא טמא הוא ונדחה לפ"ש אבל לענין כהן המרצה לא שייך לחלק בין נודע לו קודם זריקה או לאחר זריקה. ואם הציץ מרצה בנודע לו לאחר זריקה משום דעל טוה"ת הציץ מרצה ה"ה אם נודע לו קודם זריקה וזרק לא נפסל הקרבן ומזה הטעם כתב הרמב"ם ז"ל דכהן המרצה הורצה בטוה"ת בכל הקרבנות אע"ג דבגמרא שם בפסחים משמע דלא מיבעי ליה אלא בתמיד משום דילפינן כל הקרבנות מהדדי דהציץ מרצה על טוה"ת כיון דהקילה התורה לגבי טוה"ת לטהרה אפילו נודע לו קודם זריקה ולא בעינן דומיא דפסח ה"ה דבכל הקרבנות מרצה. וי"ל דבהכי מוקי למימרא דמר בר רב אשי בכהן דוקא אבל לא בנזיר ובעלים בפסח כדמוכח ממתניתין דילן דלא הותר אלא בנודע לו אחר השלמת נזירות וכן מבואר להדיא בתוספתא במכילתין ובפסחים דאינו מרצה אלא בנודע לאחר שעשה פסחו ולאחר שהביא קרבנות נזיר וע"ש בתוספתא דאם נודע קודם הבאת קרבנות צריך להביא קרבן טומאה וזה דלא כשיטת התוס' ז"ל לעיל בבעיא דרמב"ח דבתר ידיעה אזלינן והוי כנטמא, אחר מלאת. דא"כ לכ"ע אין צריך להביא קרבן טומאה ובעיא דכהן המרצה בתמיד ע"כ צריך לפרש דנודע לו קודם זריקה וכמו שפירש רש"י ז"ל שם וכ"כ התוס' ז"ל בזבחים דף כ"ג וכיון דאיפשיטא דמרצה אפילו לכתחלה ה"ה דבפסח ונזיר מרצה על הכהן אפילו נודע לו קודם זריקה ומש"כ רש"י ז"ל שם דמיבעי ליה למ"ד דבנזיר ובעלים בפסח ג"כ מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה לא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל בזה כמשמעות מתניתין ודברי התוספתא והכי מבואר בירושלמי בשמעתין כמש"כ לעיל דבעינן דוקא שיוודע לו לאחר זריקה והא דאיתא התם בירושלמי ציבור שנטמאו בקבר התהום מהו שירצה הציץ ובעי למילף בק"ו מיחיד שהורע כחו בטומאה ידועה יפה כחו בטומאת התהום ציבור שיפה כחם בטומאה ידועה דעושים בטומאה אינו דין שיפה כחם בטוה"ת היינו לענין אכילה שיאכלו בטומאה אם נתוודע להם אחר זריקה שנטמאו בטוה"ת. ומסיק קל שאתה מקיל ביחיד אתה מחמיר בציבור קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה אתה מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה משמע דסגי ביחיד אפילו אם נתוודע לפני זריקה אבל אין נוסחא זו מובן דלמה ליה למימר יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה אפילו נטמא לפני זריקה גם כן מרצה לפ"ז וגם מה דגרסינן בציבור איפכא אינו מובן ועיין פ"מ שפירש בדוחק אבל העיקר נראה דגרסינן קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לאחר זריקה נעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. זה הוי חומר בציבור שאם נתוודע להם לאחר זריקה הוי כמי שנטמא לאחר זריקה והפסח נעשה בטהרה ואם נטמאו אח"כ לא יאכל הבשר:

וכה"ג אמרינן עוד התם דקולא דנזיר טהור דאזלינן בתר ידיעה לפוטרו מקרבן טומאה זה חומר בנזיר טמא שאם נתוודע לו אחר זריקה של קרבנות טומאה אזלינן ג"כ בתר ידיעה והוי כנטמא וחזר ונטמא דיביא על כאו"א כללא דמילתא מכל הלין דוכתי משמע דבעינן דוקא נודע לאחר זריקה ובכהן מיבעי לן אפילו בנודע לו קודם כנ"ל. ש"מ דלא דמי להדדי ובכהן מרצה אפילו אם זרק אחר שנודע לו. וכיון דמצינו בתמיד ונזיר ופסח דבכולהו כהן העובד מרצה בטוה"ת ה"ה בכל הקרבנות דלענין כהן העובד אין לחלק בין קרבנות נזיר לשאר קרבנות כן נראין הדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל:

אלא דעוד זאת צ"ע בדבריו ז"ל מה שחילק בין נזיר לעושה פסח בדין מת מושכב לרחבה של דרך דבפסח אינו טהור במהלך ברגליו אלא בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה אפילו מהלך ברגליו טמא וגבי נזיר כתב בפ"ט מה"נ דאפילו בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו ונראה דס"ל כיון דבמהלך ברגליו הוי טומאת ספק מדמטהר ליה לכתחלה לשחוט פסחו א"כ נהי דגבי פסח לא מטהרינן ליה לכתחלה לשחוט אלא בטומאת התהום אבל לא בטומאה ידועה היינו משום דלא שרינן ליה לכתחלה לשחוט כיון דלאו ספק גמור ברה"ר הוא משום דקרוב ליגע והרי הוא בחזקת טומאה אף על גב דטומאת ספק היא מדרבנן בעלמא מ"מ מצינו טומאות דרבנן דמעכבין לשחוט הפסח אבל לענין נזיר כל שטומאתו טומאה דרבנן היא אינה סותרת נזירותו ואפילו טומאה ידועה אינה סותרת הואיל וספק ברשות הרבים הוא ואינו טמא אלא מדרבנן הואיל וקרוב ליגע. ודבריו ז"ל נכונים מצד הסברא אבל קשה ליישב לשון הברייתא בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתן טמאים וע"כ גירסא אחרת היה לו ובפסחים לא גרסינן שם בברייתא שלשתן טמאין ועיין בש"מ שהביא עוד נוסחא אחרינא בהך בד"א ועיין בכ"מ ז"ל בפ' ח"י מהלכות אה"ט שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב להך בד"א במהלך ברגליו כו' לענין תרומה ולא הבנתי דהא הוא ז"ל מפרש להאי בד"א דאאין מקום לעבור קאי ואפסח אבל אם יש מקום לעבור גם ברכוב טהור לפי שיטתו וא"כ לענין תרומה ליכא נ"מ דבאין מקום לעבור אפילו מהלך ברגליו טמא וביש מקום לעבור אפילו רכוב טהור:

גמ' כיצד ירד לטבול כו' יש לדקדק אמאי לא הוזכר האי סברא דחזקת טמא טמא גם לענין פסח דאם היה טמא וירד ליטהר מטומאת מת ונמצא מת משוקע בקרקע המערה ולא נודע לו ועשה פסחו ואח"כ נודע לו דבכה"ג גם טוה"ת לא הותרה ולקמן יתבאר בזה:

ספק טומאה צפה כו' טהורה כו' הדבר פשוט דארה"י קאי אף על גב דספק טומאה ברה"י בעלמא טמא אבל טומאה צפה ספיקו טהור כדיליף מעל הארץ דוקא על הארץ הוא דספיקו טמא אבל לא צפה. וע"כ צריך לומר דדרשא גמורה היא דאל"ה הוי ספיקו טמא ככל ספק ברה"י וכן משמע בחולין דף קכ"ז דדרשא גמורה היא ע"ש ולא הבנתי דברי התוי"ט ז"ל בפ"ד ממסכת טהרות שכתב דאסמכתא היא ומדאורייתא אינו טמא אלא ודאי נגע ואמאי לא יטמא גם ספק נגע אם ברה"י הוא ומהא דאמר ר"ש בכלים טמא משמע מזה ג"כ דלא כפירש"י ז"ל בריש נדה דלר"ש כל ספק טומאה ברה"י אינו טמא טומאה ודאית אלא תולין דא"כ אמאי קאמר הכא בכלים טמא ויליף מקרא דכתיב יטמא משמע דטמא ודאי ויש לדקדק קצת אמאי לא ילפינן מהכא דספק טומאה אזלינן לחומרא ומטמאינן ליה כיון דילפינן מקרא לחלק בין ודאי לספק בצפה ש"מ דעל הארץ אפילו ספק נגע טמא. ונהי דאיצטריך למילף מסוטה לחלק בין רה"י לרה"ר דמהאי קרא דעל הארץ לא ידעינן לה אבל משמעות הש"ס דעיקר ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן ואמאי לא שמעינן מהאי קרא ואין כאן מקומו להאריך בזה:

דף סד ת"ר כל הניטלין והנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין ויש לטומאה מקום והנזרקין ספיקן טהור חוץ מכזית מן המת והמאהיל ע"פ הטומאה מבואר בברייתא דנזרק הוי כמו צפה על פני המים ודברי התוס' ז"ל דמספקא להו בנזרק באויר אי הוי טומאה צפה כמבואר בדבריהם בד"ה צפה אינן מובנים ועיין תוי"ט בפ"ד דטהרות וכן ביאר הר"ש ז"ל למתניתין דריש פ"ד שם הזורק טומאה לבין הככרות כו' ואידך מתניתין השרץ בפי חולדה כו' הכל מפני שאין לטומאה מקום דבפי חולדה גרע מנגרר ע"י אדם וכן כתב שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ולכל זה מקור אחד משום דהוי טומאה צפה כמבואר בדברי הר"מ והר"ש ז"ל שם אלא דשם בפרק הנ"ל תנן התם ספק שרצים בכלל ספיקות שטיהרו חכמים ספק שרצים כשעת מציאתן וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ובחיבורו פרק ט"ו מהלכות אבות הטומאה היינו אם זרק שרץ לבין הככרות ספק נגע ספק לא נגע טהור הואיל ומצא הטהור שאינו נוגע בטומאה ואין אומרין שמא נגע בו ואח"כ נפל בצידו אלא הרי הן כשעת מציאתן עכ"ל וקצת קשה למה ליה האי סברא דכל הטומאות כשעת מציאתן הא בלא"ה טהור דהוי טומאה צפה ובתוספתא תני איזהו ספק שרצים זה ספק הנזרקים. אבל לא תני התם כשעת מציאתן כלישנא דמתניתין וספק שרצים דמתניתין משמע כפירוש הר"ש ז"ל ועוד לדברי הרמב"ם ז"ל למה חשיב להו מתניתין בתרתי ספק טומאה צפה וספק שרצים כיון דחד טעמא להו מפני שאין לטומאה מקום ונראה קצת מדברי הרמב"ם ז"ל דהא דמטהרינן באין לטומאה מקום לאי חד טעמא הוא עם טומאה צפה דגבי טומאה צפה כתב בפי"ד דלא אמרו אלא בשרץ לבד דכתיבי קראי גביה ומשמע דבנבילה ג"כ לא מטהרינן ספק טומאה צפה ואילו בטומאה שאין לה מקום היינו דרך זריקה בנבילה ג"כ טהור כמש"כ בפט"ו שם:

והתוס' ז"ל כתבו כאן דטומאה צפה טהור גם במגע המת וכן כתב הר"ש ז"ל בפ"ד דטהרות וכן מבואר בירושלמי דלא נאמרה טומאה צפה אלא בשרץ וכן השיב רבי לבר פיקא כשהשיב לו ממתניתין ומשמע שם דטומאה צפה ונזרקים חד מילתא היא ע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן וכן משמע מפשטא דמתניתין ירד לטבול ונמצא מת צף על פני המערה דטמא וכמש"כ רש"י ז"ל בעצמו לעיל בד"ה צפה אינו מטמא לענין שרץ והתוס' ז"ל מוכרחים לפרש כן לפי גירסתם לקמן בבעיא דרמב"ח מת בכלי כו' וכן באידך בעיא מת ע"ג שרץ כו' אבל הרמב"ם ז"ל גרס שרץ בכלי כו' וכן שרץ ע"ג מת כו' ועיין בפי"ד שם בהגהה בכ"מ שכתב לא ידעתי למה שינה רבינו לשון הבעיא שרץ בכלי ובגמרא גרסינן מת בכלי כו' ולא ידעתי תמיהתו הלא הדבר מוכרח דגרס הכי בש"ס לפי שיטתו דלא טיהרו אלא בשרץ בלבד אבל במת ליכא למיבעי כלל: