קרן אורה נזיר קלה

ונדרים ונזירות ילפינן מהיקשא דערכין וכי יפליא דנזירות אתי או לידים שאינן מוכיחות או לכדר"א הפלאה להיתר ובנדה שם משמע דמכי יפליא לנדור נדר ילפינן גדול שאינו להפלות. והיינו קרא דנזירות וזה דלא כמשמעותא דשמעתין וי"ל דבנזירות דרשינן תרתי מאיש מרבינן גדול שאינו יודע להפלות ומכי יפליא ילפינן ידים שאין מוכיחות או הא דר"א אבל בערכין איצטריך תרווייהו לחד דרשא דלמאן דמוקי לה למופלא הסמוך לאיש היינו דכתיב איש כי יפליא היינו מופלא הסמוך לאיש לאפוקי אם אינו סמוך לאיש היינו קודם שנת י"ב אע"ג דיודע להפלות אין נדרו כלום ולמאן דמוקי לעובד כוכבים גדול אינו יודע להפלות נמי איצטריך תרווייהו להך איש כי יפליא אפי' אם הוא איש צריך דווקא יודע להפלות ועי' בש"מ בשם תוספות חיצונית שכתב דה"ה דהוי מצי למיפרך כי יפליא דערכין למה לי ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא בנדרים לא כתיב כי יפליא וע"כ על כי יפליא דערכין סמיך וכנ"ל וכן כתב שם בשם הרא"ש ז"ל:

לאתויי ידים שאין מוכיחות כו' עי' תוס' ז"ל שכ' ב' נוסחאות לחד נוסחא לאתויי היינו למעוטי דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכדמשמע בריש נדרים ולחד נוסחא מרבינן מכי יפליא יתירא דהיין ידים דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וגירסת רש"י ז"ל ג"כ כהך נוסחא אלא מש"כ דאהא וכשהנזיר עובר לפניו ג"כ בכלל ידים שאין מוכיחות ושייכא בפלוגתא דאביי ורבא לא נראה כן דבהא כ"ע מודו וסתמא דמתניתין היא ועיין לעיל ריש מכילתין בהא דפריך לשמואל לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מדבעי דווקא נזיר עובר לפניו ואיכא התם תרי נוסחי במסקנא דגמרא לחד נוסחא מסיק דשמואל ס"ל דלא הויין ידים ונזיר עובר לפניו הוי מוכיח ולאידך מסיק דשמואל ס"ל דהוי ידים וכשנזיר עובר לפניו הוי יד אבל אהא לחוד לא הוי יד כלל ולפ"ז משמע דאפילו כשהנזיר עובר לפניו לא הוי אלא יד שאין מוכיח וכבר כתבתי לעיל שם דהעיקר דנזיר עובר לפניו עדיף מיד שאין מוכיח וליכא מאן דפליג בהא ומהך נוסחא דלעיל אליבא דשמואל דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכמו שכ' התוס' ז"ל שם שהיא עיקרית. וכן הוא מסקנת הר"ן ז"ל בריש נדרים איכא לאוכוחי דהעיקר דמכי יפליא ילפינן דלא הוי ידים דאי איפכא דהוי ידים א"כ תיקשי שמואל מאי עביד ליה בכי יפליא דידים ס"ל דלא הוי ידים והיתר חכם יליף מלא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' וכדאיתא בחגיגה וכי יפליא למה לי דלא מסתבר דס"ל כר"י משום ר"ט אבל מהא דאמר רבא התם בחגיגה לכולהו אית להו פירכא ופירכא דר"א דילמא לכדר"י משום ר"ט ולא קאמר דאיצטריך לידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים ורבא גופא הכי ס"ל משמע איפכא דמכי יפליא ילפינן דהויין ידים אבל כבר כתבו התוס' ז"ל סוגיות מתחלפות בפלוגתא דאביי ורבא:

ומש"כ התוס' ז"ל בשם ריב"א דהוי מיעוט אחר מיעוט לא הבנתי דהא כי יפליא דערכין איצטריך לדרשא אחריתי כדאמרן לעיל ותו ליכא מיעוט אחר מיעוט ודו"ק:

ע"ב משנה חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו:

ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית כו' מלשון רש"י ז"ל נראה דחדא קתני ופרושי קמפרש מאי אינו מיפר נדרי עבדו היינו כשיצא לחירות. דאל"ה מאי קאמר ברישא אינו מיפר נדרי עבדו הא יכול לכפותו והתוס' ז"ל בד"ה חומר בעבדים נראה שהקשו כן וכצ"ל קשה שאף בנזירות אשתו ונתרצה שוב אינו יכול להתיר כ"א בהתרת חכם ובש"מ ז"ל פי' דאינו מיפר נדרי עבדו היינו דאפילו אחר הפרתו היינו כפייתו יכול לחזור ולהתרצות וחל עליו הנדר משא"כ אחר הפרת אשתו ויש לכוין זה בכוונת התוס' ז"ל ג"כ וה"ק שאינו מיפר נדרי עבדו היינו שאר נדרים ואף נזירות דמוחה אם נתרצה אח"כ אינו יכול להתיר כ"א בהתרת חכם אבל אין זה נראה דבעבד אפילו אם נתרצה יכול לחזור ולכפותו דקיום נדר לא שמענו בעבד ואטו הא דכופהו היינו דווקא ביום שמעו אלא ודאי כל אימת שירצה יכול לכפותו ואימת שירצה יכול ליתן לו רשות לקיים נזירותו ומחויב לקיים ולישנא דמתניתין צ"ע הא דתנן ואינו מיפר נדרי עבדו ומשמע דבכל נדרים מיירי והרי בנדרים אין צריך להפר כלל למסקנא דגמרא וכמו שיתבאר ואמאי לא תני בהדיא אינו מיפר נזירות עבדו ובשמעתין יבואר יותר:

והרע"ב ז"ל פי' כמש"כ הש"מ ז"ל דאינו מיפר נדרי עבדו היינו אם רצה בקיומו אח"כ חייב בנזירותו וכ' התוס' י"ט ז"ל דלפי הרע"ב ז"ל פרושי קמפרש סיפא לרישא ולא כן הוא דרישא קמ"ל דאפילו ברשות האדון אם רצה בקיומו חייב וכמבואר בד' הש"מ ז"ל דתרתי קתני להאי פירושא:

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש למתניתין כפשטיה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו דבאשתו לא שייך כפיה אלא דווקא לשון הפרה וחומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו דבעבד לא שייך לשון הפרה אלא דווקא כפיה ובסיפא מילתא אחריתא קמ"ל דאם הפר לעבדו יצא לחירות ובטל זכותו ממנו ומזה יצא לו לפרש כן דיוצא לחירות ע"י לשון הפרה דלפי' רש"י ותוס' ז"ל דיצא לחירות היינו אם יצא לחירות ליכא לפרש למתניתין הכי דהא משמע דלשון הפרה ג"כ מהני בעבד כ"ז שלא יצא לחירות ועיין בד' הראב"ד ז"ל פ"ב מה"נ ועיין בד' הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפי"ג מהל' נדרים הלכה ז' ועיין בתוספתא סוף מכילתין משמע כמו שפי' לד' הרמב"ם ז"ל:

גמ' למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין כן הוא גירסת רש"י ותוס' ז"ל ומסקינן דאין צריך לכפותו לנדרים דלא חלק כלל דילפינן מלהרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות והקשו התוס' ז"ל בד"ה יצא כו' הא נזירות איתקש לנדרים ונזירות נמי לא יחול כלל ותי' דנזירות שאני דחלין אפילו על דבר שאין הרשות בידו כמו יין מצוה ע"ש ולא הבנתי דבריהם ז"ל הא נדרים ג"כ חלין על דבר מצוה כדאיתא בנדרים והיינו משום דמיתסר חפציו עליו וא"כ עבד נמי אמאי לא יחול נדרו למיתסר חפצא עליו והיכי ילפינן נדרים מהיקשא דשבועות הא שבועה שאני דלא חלה עליו דבר מצוה מהך דרשא גופא דמה הטבה רשות כו' וכדאיתא בשבועות משא"כ בנדרים ורש"י ז"ל כתב דנזירות שאני דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ולפ"ז א"ש דנדרים ילפינן משבועות דלא חלין כלל אבל נזירות איתרבי מואמרת אליהם והא דיכול לכפותו ילפינן מלאסור איסר על נפשו ואם אינו ענין לנדרים כו' ובש"מ הקשה דילמא מיתוקם ריבויא דואמרת אליהם אם נזר כשהוא עבד צריך לקיים נזירות כשיצא לחירות ואין זה מובן דלהא לא צריך קרא דמסברא העבד בר קבולי נזירות הוא דגמרינן לה לה מאשה אלא מלאסור איסר על נפשו ממעטינן ליה אבל כשיצא לחירות פשיטא דצריך לקיים נזירותו ועוד דממ"נ אם אמר כשהוא עבד הריני נזיר לאו כלום הוא ואפילו לאחר שיצא לחירות אין עליו נזירות כיון דבשעת קבלתו לאו בר נזירות הוא ואי אמר הריני נזיר לכשאצא לחירות זה תליא אי נדר חל בדבר שלא בל"ע ולא צריך קרא לזה ודברי רש"י נכונים אלא דאכתי קושיא אחריתי במקומה עומדת היכי ילפינן נדרים משבועה הא לא דמיין להדדי מהאי טעמא דשבועה אינה חלה על דבר מצוה ונדרים חלין על דבר מצוה וה"ה דבעבד לא דמיין אהדדי:

ולפי גירסת התוספתא דגרס אבל לא לנדרים ולשבועה י"ל דהא דמייתי הש"ס קרא דלהרע ולהיטיב היינו דשבועה לא חלה בעבד אבל נדרים שמעינן מלאסור איסר על נפשו דגבי נזירות שפיר ילפינן מואמרת דנזירות חלין עליו אלא כ"ז שהוא ברשות האדון יכול לכפותו משום דאין נפשו קנויה לו כ"ז שהוא ברשות האדון והיינו בנזירות דמיתסר גברא הוא שפיר יש לומר דחלין עליו לכשירצה האדון או לאחר שיצא לחירות אבל בנדרים ליכא למימר הכי דאי נילף מנזירות דהאיסור חל על החפץ א"כ היכי יכול הרב לכופו להאכילו דבר איסור אלא דילפינן מלאסור איסר על נפשו דמי שאין נפשו קנויה לו אינו יכול לידור ע"כ היינו דלא חל הנדר כלל מעיקרו. אבל לפי גירסת רש"י ותוס' ז"ל לערכין במקום לשבועה. ע"כ הא דמייתי קרא דלהרע או להיטיב היינו לנדרים ותיקשי כנ"ל:

אלא דהך גירסא לערכין אינו מובן דמה שפי' רש"י ז"ל דעבד אין גופו קנוי לו ואין לו ערך הוא תמוה דסתמא דמתניתין בריש ערכין הכל מעריכין כו' נשים ועבדים ומש"כ התוס' ז"ל לפרש לא לערכין היינו שאינו יכול לכפותו כי מה הוא מפסיד הוא ג"כ דחוק ומאי קמ"ל בזה אלא שאני תמה על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים שכ' ג"כ נדר נדר של עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין נדרו כלום ומאי ענין ערכין לכאן וכן כתב להדיא בפ"א מהל' ערכין העבד נערך ועורך כסתמא דמתניתין ויפלא בעיני על מפרשי דבריו ז"ל שלא הרגישו בזה ובפי"ב מהל' שבועות משמע דגרס נמי ולא לשבועה ורואה אנכי בדבריו ז"ל ענין מחודש שדעתו לחלק בין נדרים לשבועות דשבועה לא חל כלל על העבד בין שיש בה עינוי נפש בין שאין בה וגבי נדר מחלק דבנדר עינוי נפש אין רבו צריך לכופו ולא חל כלל ושאין בו ע"נ אינו יכול לכופו ונדרו נדר ולכאורה הדבר פלאי מנין לו לחלק בזה:

וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ונראה דגירסתו ז"ל היה למסקנא לנדרים אין יכול לכפותו ולשבועות אין צריך לכפותו. הרי מבואר בגמרא דיש חילוק בין נדרים לשבועות והיינו משום דשבועות דמיתסר גברא הוא וכיון דגופו קנוי להאדון ואין לו רשות לעצמו ילפינן מלאסור איסר על נפשו דאין שבועתו כלום אפילו בדבר שאין בו ע"נ. אבל נדרים דמיתסר חפצא הוא נדרו נדר ואין יכול לכפותו ולגירסא זו היה אפ"ל דבכל נדרים אינו יכול לכפותו כיון דאסר חפצא עליו ועבד יכול להקדיש אלא דבשמעתין לעיל מוכח דבדבר שיש בו ע"נ גם נדרו לא חל מלאסור איסר כו' וטעמא כ' הרמב"ם דבדבר שיש בו ע"נ או ביטול מלאכה הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו דלאו כלום הוא אבל דבר שאין בו ע"נ הוי נדרו