קרן אורה נזיר קכז

הראשונות קודם שנולד הספק השני הוא דהשניות טהורות אבל אם קיימות היו בשעה שנולד הספק בשניות אפילו נאכלו אח"כ ג"כ השניות תלויות כיון דכבר חל עליהם ספק טומאה וא"כ ה"נ ברה"י כיון דתחלת טומאתן לא היה אלא ספק אפילו אחר שלא נשאר אלא אחד ג"כ בספק לחוד הוא עומד ועיין מל"מ ז"ל בפי"ט מה' אה"ט שנסתפק בזה ולפי הנ"ל הדבר מוכרח מסיפא דמתניתין ע"ש במל"מ ז"ל שהאריך בזה:

ולענ"ד היה נראה מפשטיה דשמעתין דהא דקי"ל ס' טומאה ברה"י טמא לא מחזקינן ליה בטמא וודאי אלא בספק טומאה ומש"ה אינו יכול להביא קרבן טומאה דמידי ספק לא נפק וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שגגות שכ' להאי דינא דב' שבילין הלך בראשון ונכנס למקדש פטור מפני שהוא ספק טמא ואי בשביל רה"ר קמיירי אפילו ספק טמא לא הוי אלא ודאי. משמע דאפילו ברה"י לא הוי אלא ספק טמא ועיין במל"מ ז"ל שם שרמז שם לדברי התוס' ז"ל בשבועות שכ' דבשביל רה"י חייב על הליכה ראשונה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דאינו אלא ספק טומאה והכי משמע שם בברייתא דאחר הליכה ראשונה תני הזה ושנה וטבל ואי ברה"ר הזאה וטבילה למה לי הא טהור גמור הוא אלא דאין זו ראיה דבפ"ה דטהרות תנן נמי הכי גבי טהרות הזה ושנה וטבל והתם וודאי ברה"ר מיירי ועיין תוס' י"ט בפי"ב דפרה גבי המזה בחלון של רבים ובד' הר"ש ז"ל שם דמוכח דס"ל דחייב על ביאת מקדש בס' טומאה ברה"י ובפי' המשנה להר"מ ז"ל שם ג"כ משמע הכי שכ' שם בטעמא דמחלון של יחיד חייב משום דהוי כספק טומאה ברה"י אבל בחיבורו פט"ו דפרה כתב משום דמחלון של רבים אנוס הוא ולא הוי ליה למידע דפסולים היו המים אבל בחלון של יחיד הוי ליה למידק ולאו אנוס הוא וכן יש לפרש דבריו בפי' המשנה ולאו משום דס"ל דבס' רה"י חייב אלא דמוהי מדמי לה כי היכי דטעמא דמילתא לחלק בין רה"ר לרה"י הוא משום דבמקום רבים הקילו וכמבואר בד' ז"ל בהל' אה"ט. ה"נ דכוותה דברה"ר הקילו וברה"י החמירו ובשבועות שם גופא משמע דברה"י איירי מדקרי לה התם מקצת ידיעה או ספק ידיעה ואי ברה"ר מיירי הא לא הוי ידיעה כלל כיון דטהור הוא ואפילו אם לא שכח ידיעה זו היה נכנס למקדש ואין כאן ידיעה ולא העלמה וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל גבי סוטה עצמה דאין לוקה עליה משום דאין זה אלא ספק וכמש"כ בפי"א מהל' גירושין וע"ש במגיד משנה ז"ל. והא דשורפין את התרומה על ספק רה"י י"ל דרבנן החמירו בזה ולפ"ז א"ש נמי מתניתין דלקמן נזיר שהיה טמא בספק והיכי אשכחן טמא בספק דאי ברה"ר טהור וודאי הוא ואי ברה"י טמא וודאי הוא ודוחק הוא לאוקמי דווקא בספק כי האי שנולד הספק לשנים:

וראיתי בירושלמי בפירקין דפליגי בזה ר' אושעיא ור' יוחנן אי הנזיר מגלח על ספק רה"י ור' יוחנן אמר דאינו מגלח כיון דאינו חייב על ביאת מקדש משמע דהא פשיטא להו דעל ביאת מקדש אינו חייב ואפילו ר' אושעיא מודה בזה ולא ידעתי לחלק בזה דאם פטור על ביאת מקדש היינו משום דלאו כוודאי טמא הוא א"כ נזיר נמי היכי מגלח עליו ומקריב קרבנות טומאה ועוד דלר' אושעיא תיקשי מתניתין אמאי לא יביא כ"א קרבן טומאה והיה נראה דלר' אושעיא מיירי מתניתין בספק רה"ר ואפ"ה צריך לאתנויי כי היכי דאמרינן התם בר"פ נמי אם אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנזר דנוהגין נזירות על פיו אע"ג דקי"ל דספק נזירות להקל אפ"ה אם אמר לשנים צריכין לנהוג נזירות ע"פ ה"נ בספק טומאה ברה"ר אע"ג דטהור הוא אבל בשנים דאיכא בוודאי טומאה ביניהם צריכין לגלח ולהביא קרבן טומאה מספק אלא דא"כ תיקשי סיפא דמתניתין במת אחד מהם למה לו להביא קרבן טומאה מספק הא בלא"ה טהור הוא ויותר נראה דמה שאמרו בירושלמי ראיתי א' מכם שנזר דשניהם נוהגין נזירות ע"פ היינו למ"ד ס' נזירות להחמיר אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"נ לא כתב כן דכתב בראיתי א' מכם שנזר דחייבין בנזירות והוא ז"ל פ' ספק נזירות להקל וצ"ע וכבר הארכנו לעיל בכמה דוכתי במכילתין בהאי דינא דספק נזירות וע"כ לר"א צריך לחלק בין יחיד שנטמא בס' רה"י לשנים שנטמאו. וכשיטת התוס' ז"ל ור' יוחנן ס"ל דאפי' יחיד שנטמא אינו מגלח משום דלא הוי אלא ספק וגם אינו חייב על ביאת מקדש ופליגי התם בירושלמי ר' אושעיא ור"י גם ביחיד שנטמא בספק רה"י לענין פסח דר"א אמר דידחה לפסח שני והיינו דוודאי טמא הוא ור"י אמר דצריך לשלחו בדרך רחוקה משום דספק הוא דילמא בר חיובא בראשון הוא ולא ידחה לפסח שני ומש"ה משלחין אותו בדרך רחוקה ובציבור שנטמאו בס' רה"י ר"א אמר יעשו בטומאה ור"י אמר יעשו בספיקן ומסיק דאף ר"א מודה שיעשו בספיקן ולא אמר יעשו בטומאה אלא לחומרין וגם בהך פלוגתא יש לדקדק כיון דס"ל לר"א דכוודאי טמא הוא ומגלח עליו וכן ביחיד שנטמא לענין פסח דאין צריך לשלחו בדרך רחוקה והיינו משום דכוודאי טמא הוא א"כ אמאי מודה בציבור דיעשו בספיקן אם לא שנאמר דלבתר דמסיק הש"ס דר' אושעיא נמי לא אמר אלא לחומרין אי דחייה פלוגתייהו בנזיר. ולכ"ע אינו מגלח וכמשמעות פשטיה דמתניתין דילן דבספק דיינינן ליה והיינו טעמא דלא כתב הרמב"ם ז"ל להא דר"א לענין גילוח נזיר אע"ג דלענין יחיד וציבור שנטמאו בס' רה"י משמע דפסק כר' אושעיא וכמש"כ בפ"ז מה' ק"פ דיחיד נדחה לפסח שני ואין צריך לשלחו בדרך רחוקה וציבור יעשו בטומאה היינו משום דלענין שידחה לפסח שני סגי בס' טומאה לבד וציבור שיעשו בטומאה היינו ג"כ לחומרין אבל הנזיר וודאי אינו מגלח:

ועדיין צריך לדקדק במאי פליגי ר"א ור"י כיון דתרווייהו מודו דלא הוי אלא ספק ובשלמא ביחיד שנטמא בס' רה"י יש לומר דר"א ס"ל דאין צריך לשלחו בדרך רחוקה אע"ג דס"ל טהור הוא ור' יוחנן ס"ל דצריך לשלחו בדרך רחוקה אבל בציבור במאי פליגי דאי לענין חומרא דאין המיעוט עושה פסח שני דשמא נעשה הראשון בטומאה וכשנעשה בטומאה תו ליכא פסח שני הא ר' יוחנן נמי מודה בהא כיון דספק נעשה בטומאה ומש"כ הפ"מ שם דלר' אושעיא עושין בטומאה אפילו מיעוט הטהורים ג"כ אינו נראה דבהא נמי ניזול לחומרא ושמא טהורים כולם ולמה יעשו המיעוט בטומאה והיה נראה לומר עוד דבהא פליגי לר' אושעיא הוי ספק מדאורייתא ומש"ה עושין בטומאה לחומרא דאין המיעוט עושה פסח שני. ור"י ס"ל דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ומש"ה לא מודה בחומרא זו דהמיעוט לא יעשו פסח שני כיון דמדאורייתא טהורים הם הוי כפסח שנעשה בטהרה דהמיעוט עושה בשני וכן ביחיד שנטמא לר"א א"צ לשלחו בדרך רחוקה כיון דספק טמא ד"ת הוא ממילא נדחה לפסח שני ולר' יוחנן דלא הוי אלא מדרבנן צריך לשלחו בדרך רחוקה כדי לפוטרו מדרבנן וכדאמר ר"י נטמא בבית הפרס משלחין אותו בדרך רחוקה וכדגרסינן בירושלמי פסחים והשתא י"ל נמי דבתגלחת נזיר ג"כ פליגי בהא לר"א דהוי ספק ד"ת צריך לגלח ולהביא קרבן טומאה מספק ולר' יוחנן אינו מגלח כלל כיון דלא הוי ספיקא מדרבנן וכדתנן כל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש. והיינו בכל טומאות של דבריהם וכמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל כר' אושעיא דהוי ספק ד"ת ואין צריך לשלחו בדרך רחוקה וציבור יעשו בטומאה ולענין גילוח הנזיר כבר ביאר בדינא דמתניתין דמגלח מספק אלא דלפ"ז יקשה לר' יוחנן ממתניתין דתנן דמגלח ומביא קרבן טומאה מספק ומאי טעמא דר"י דאמר דאינו מגלח מספק ואולי יש לומר כמש"כ לעיל דהכא בב' נזירים מודה ר"י דמגלח מספק כיון דא' וודאי טמא הוא. ואפילו אם מת אחד מהם השני בספיקו עומד וכבר נתחייב בתגלחת ספק עד שלא מת השני ועדיין תיקשי ממתניתין דלקמן נזיר שהיה טמא בספק דמגלח תגלחת ספק ועדיין אין הספק הזה ברור אצלי עד יבא ויורה צדק ועיין בזה בד' הר"ש ז"ל בפ"ח מהל' תרומות ובד' הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומות ובפי"ג י"ד ט"ו מהל' אה"ט. ועי' לח"מ ז"ל פ"ט מהל' נזירות שכ' בדברי הרמב"ם ז"ל דמשכחת לספק טומאה בגוונא אחרינא היינו דשנים מודיעים שאחד מהם נגע בטומאה. אבל אין יודעים איזה מהם ולשיטת התוס' ז"ל ז"א דזה הוי ככל ספק ברה"י דספק לו אם נגע בטומאה או לא כיון דאין כאן מי שיעיד ע"ז ולשניהם ספק אם נגעו בטומאה אלא דאין זה מוכרח:

ע"ב גמ' והא קעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן קצת קשה אי בקטן א"כ אפילו ברה"י ספיקו טהור דהא אין בו דעת לישאל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' אה"ט וי"ל דלאו כל קטן חשיב אין בו דעת לישאל אלא דווקא כששואלין אותו ואינו יודע להשיב והכא מיירי בקטן מופלא הסמוך לאיש דבקטן ממש לא אשכחן נזירות אלא ע"י הדרת אביו ואיכא למ"ד דלא הוי אלא נזירות דרבנן כדי לחנכו במצות ומכאן משמע דג' נשים ג"כ הוי כרה"ר דאל"ה מאי פריך לעיל דהוי תלתא כיון דמיירי בנשים ודלא כיש אומרים דנשים לא חשיבי רה"ר כדי לישב הך דחברותיה נושאות אותה במטה ואולי י"ל דווקא כשכולם נשים לא חשיבי רה"ר אבל כשאיש אחד ביניהם הוי כרה"ר. והכא זה העד איש הוא אע"ג דאשה נמי נאמנת באיסורין מ"מ פשטיה דמתניתין באיש מיירי:

והדבר פשוט דבגדול דלא מצי מגלח אין לו תקנה כלל דאינו יכול להביא קרבן טומאה בלא תגלחת וגם אינו מתחיל בנזירות טהרה כל שלא גילח תגלחת טומאה והרי הוא באיסורו לעולם וד' הלח"מ ז"ל בפ"ט מה"נ בד"ה ואין מגלחין אינן מובנים ע"ש שכ' דבגדול דלאו בר גילוח הוא לא יביא אלא חטאת העוף ספק לקרבן טומאה ועולת בהמה יביא לאחר זמן עם כל הקרבנות. וזה א"א שיביא קרבן טומאה בלא תגלחת. וכ"ז שלא גילח הרי הוא בנזירות טומאה ונהי דגדול יכול לגלח תגלחת אחת ממ"נ שיעלה לו או לתגלחת טומאה או לתגלחת טהרה אבל אח"כ אסור לעולם ביין דאינו יכול לגלח תגלחת שניה מספק וי"ל דתגלחת טהרה אינו מעכב ויכול