קרן אורה נזיר קכו

שיטתו ברורה אצלי עדיין ועיין מהרש"א ז"ל בברכות ד' י"ט שתמהו עליו רבים בדברי התוס' ז"ל שם בד"ה מדלגין היינו ע"ש ולפי דעת הראב"ד ז"ל יש לישב קצת דבריו ועל מגעה קאמר דלא שמענו ע"ש והפשוט יותר בזה הוא מה שנראה מד' התוס' ז"ל דכל הני מילי הילכתא נינהו ואע"ג דטומאתן ד"ת מ"מ הלכה היא דאין הנזיר מגלח על אלו ולא איתמר בהו טעמא:

משנה רביעית דם שמטמא באהל אינו דין מלשון המשנה נראה דליכא למילף בק"ו אלא רביעית דם לחוד והיינו משום דגולל ודופק ליכא למילף דאין מטמאין במשא ואהל וכלים הנוגעים במת ג"כ אינן מטמאין באהל וכמש"כ הרמב"ם ז"ל וליכא ק"ו וכש"כ לשיטת התוס' ז"ל דמיירי בכלי שטף שאינו אלא טומאת ערב ורובע עצמות ג"כ ליכא למילף למגע ומשא דבלא"ה נזיר מגלח עליו וכמש"כ לעיל בפירקין ואבר שאין עליו בשר כראוי ג"כ אינו מטמא אלא במגע ומשא וליכא למילף בק"ו אלא רביעית דם לחוד וכן ר"מ דאמר לעיל לא תהא זו קלה מן השרץ ג"כ משמע בתוספתא שהבאתי לעיל דארביעית דם לחוד קאמר אלא דמשרץ איכא למילף בק"ו כל טומאות אלו דשרץ אינו מטמא אלא במגע וטומאת ערב לחוד וכל הני יש מהם שמטמאין גם באהל ויש מהן שמטמאין במשא אבל כבר איתמר בש"ס בכמה דוכתי דליכא למילף מת משרץ דמה לשרץ שכן מטמא בכעדשה ובזה יש לדקדק בדברי הר"ש ז"ל לעיל דמוקי לההיא דפסחים כר"מ דאמר לא תהא זו קלה מן השרץ ואדם שנגע בכלי שנטמא בטמא מת טומאת ערב היא ג"כ ואין לה חומר כ"כ מטומאת שרץ וי"ל דר"מ נמי מודה בהא דאינו חייב על ביאת מקדש וכמשמעות ל' התוספתא דר"מ בקל וחומר גמר לה:

דף נז גמ' איבעיא להו עצם כשעורה הלכה או רביעית דם הלכה ופירשו רש"י ותוס' ז"ל דעצם כשעורה הלכה היינו דהנזיר מגלח עליו ורביעית דם הלכה היינו דטומאתה לאו מקרא אלא מהלכתא ולא ניחא להו לפרש דעצם כשעורה הלכה היינו נמי על טומאתה דלא על טומאתה בא לידון אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב דטומאת עצם כשעורה הלכה היא ואין דנין ממנה ול"נ לפרש דבתרווייהו הלכה לענין גילוח הנזיר הוא ומיבעי ליה אי עצם כשעורה הלכה ואין דנין ממנה או דילמא רביעית דם הלכה דאין מגלח עליו דע"כ צריך לומר דהלכה נאמרה דלא יגלח דבלא"ה מנ"ל שלא יגלח דאטו הלכה לאו דאורייתא היא וכיון דאיתמר הילכתא דשיעור דם ברביעית אמאי לא יגלח הנזיר עליו כמו על כזית מן המת דשיעורו הלכה אלא ע"כ כך נאמרה הלכה שלא יגלח הנזיר עליו ור"ע מחמת הק"ו בא לחלוק על הלכה זו והשיב לו ר"א דאין דנין ק"ו בזה וע"כ צריך אתה לומר כן דאל"ה למסקנא דמסיק דטומאת רביעית לאו הלכה היא אלא מקרא נפקא א"כ למה ליה לר"ע למילף בק"ו למה לא יגלח אלא ע"כ לר"א נאמרה הלכה שלא יגלח ור"ע מכח ק"ו רצה לחלוק ע"ז והשיב לו ר"א דאין דנין ק"ו בזה ודו"ק וכן נ"ל לר"מ לעיל דיליף בק"ו משרץ דחייב על ביאת מקדש היינו ג"כ לגלויי דהילכתא דנזיר לא נאמרה לענין ביא"מ דאל"ה אין עונשין מה"ד:

פרק שמיני תוס' בד"ה מגלחין כו' ואומר כו' ל"ד נקט ואומר אלא זה יקרב לשם מי שהוא ול"נ כיון שלקחו הקרבנות בשותפות צריכין שיאמרו בפירוש דנותן לו חלקו בקרבן שכ"א מחויב וכהאי תנאה מצינו נמי בכריתות פ"ק:

שם בד"ה וסופרין ל' יום כו' דיבור זה קאי אמתניתין דלקמן במת אחד מהם דשם הוי הקרבן טומאה ספק וק"ל:

גמ' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אבל אם היה שלשה הוי רה"ר דומיא דסוטה דלא הוי אלא בועל ונבעלת ומינה גמרינן לספק טומאה ברה"י והקשו הראשונים ז"ל הא בסוטה ג"כ אפילו קינא לה משנים הוי קינוי וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' סוטה פ"א ואע"ג דהוי תלתא סתירה היא ואין זו קושיא כ"כ דכל כמה דמקנא לה מינייהו כחד חשיבי וכש"כ לפי שיטת הראב"ד ז"ל דלא הוי תלתא רה"ר אלא אם כולם במעמד אחד וכולם יכולין ליכנס בהספק וכמש"כ בפ"ט מהל' נזירות וודאי לא תיקשי דהכא בבועל ונבעלת אפילו כמה בועלים לא הוי אלא ספק בועל ונבעלת ועל כ"א אין בו אלא ספק זה והלח"מ ז"ל ביאר שם כוונת הראב"ד ז"ל דווקא היכא דלשנים אלו שנפל הספק טומאה ביניהם מסופקים גם בשלישי אע"ג דהוא עצמו יודע שלא נטמא זה הוי רה"ר אבל אם כולם יודעים שאין השלישי בספק טומאה לא חשיב רה"ר כיון דאין הספק אלא בשנים ולא משמע הכי לישנא דהש"ס ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם והיינו דהשלישי אמר דספק טומאה בין שניכם הוא וזה לא מהני אלא צריך דהשנים ידעו דאין השלישי בספק ועיקר חסר מן הספר ועוד לדבריו דלא הוי ס"ט. ברה"ר אלא היכא דהשנים מסופקים גם בשלישי א"כ בלא"ה כולן טהורים דכ"א י"ל מרובא הוא ולא נטמא אלא אחד ועוד כיון דבמעמד אחד היו כולם. והשנים לא ידעו מהטומאה כלל אלא ע"פ השלישי וא"כ אינן יודעין בבירור דהשלישי אינו בספק אלא ע"פ של השלישי אבל להם אין הדבר ברור וא"כ אכתי הוי ס"ט ברה"ר והעיקר נראה דלד' הראב"ד ז"ל הדבר תלוי אם הם במעמד אחד דיכול הספק ליפול בכולם. ומתניתין מיירי דלא היו במעמד אחד והיינו דקאמר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהוא לא היה עמהם במעמד וקאמר הש"ס דיקא נמי ואיני יודע איזה מכם אבל הוא לא היה מהם שלא היו במעמד אחד כנ"ל וזה ברור:

ולד' הרמב"ם ז"ל דס"ל כל דאיכא תלתא מיקרי רה"ר ג"כ לא תיקשי מקינוי משנים משום דלשיטתו לא ילפינן ספק טומאה ברה"ר מסוטה כלל אלא מטומאה שהותרה בציבור וס' טומאה ברה"י הוא דגמרינן מסוטה ומסתם סוטה גמרינן דלא הוי אלא בועל ונבעלת אבל בשלשה לאו רה"י הוא וכן משמע בסוטה דאמרינן התם אי מסוטה ה"א דבעינן דעת נוגע ומגיע והרי בסוטה ג"כ לא בעינן תרווייהו ואפילו מקנא לה ע"י חרש שוטה וקטן אסורה אע"ג דלאו בני דעה הם וחשיבי אין בהם דעת לישאל אלא ס"ד למיגמר מסתם סוטה דאית בהו דעתא דתרווייהו:

תוס' בד"ה באומר ראיתי שנזרקה ביניכם כו' והקשו ז"ל אמאי לא יביא כ"א קרבן טומאה דספק רה"י הוי כוודאי טמא דשורפין עליו את התרומה ותי' דע"כ לא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות אבל הכא שניהם וודאי לא טמאין הם ואחד וודאי טהור הוא ולהכי אין יכולין להביא כ"א קרבן טומאה אלא בתנאי בשותפות ומשמע מדבריהם דאם נולד ספק טומאה לנזיר אחד יכול להביא קרבן טומאה דכוודאי טמא הוא. וא"כ תיקשי מסיפא דמתניתין מת אחד מהם יבקש אחד מן השוק כו' ולמה ליה כולי האי הוא עצמו יביא קרבן טומאה כיון דהוא לבדו נשאר וכטמא וודאי הוא ועוד דאפילו אם שניהם בעולם אמאי לא יביא כ"א קרבן טומאה כמו בב' שבילין ברה"ר דאם באו לישאל כ"א לעצמו מטהרינן ליה וכשבאו בב"א מטמאינן להו ה"נ אם באו כ"א לעצמו יאמרו לכ"א טמא הוא ויביא קרבן טומאה ואם באו לישאל בבת אחת אפילו הוי ספק טומאה ברה"ר מאי הוי הא שניהם טמאים מספק מידי דהוי אב' שבילין והלך הא' בראשון והשני בשני דמטמאינן להו אם באו לישאל בבת אחת וה"נ אמאי לא יביאו קרבן טומאה שניהם בספק ועיין בתוס' פסחים דף י' שכ' דברה"ר אפי' באו לישאל בבת אחת אינן טמאים אלא מדרבנן א"ש דאם היה ספק טומאה ברה"ר אפילו באו לישאל בבת אחת לא היו מביאין קרבן טומאה בשותפות וע"כ צריך לומר כן דהא משמע הכא דאילו היה ספק טומאה ברה"ר היו שניהם מביאין קרבן טהרה ומקריבין ע"ג המזבח קרבנות טהרה והכהנים אוכלים והרי זה כמו בת אחת ואפ"ה מחזקינן להו בטהורין וודאין ולפ"ז גם בגוונא דמתניתין דהספק נולד ברה"י אין יכולין להביא כ"א קרבן טומאה דהיכי יקריבו אותם ע"ג המזבח וא' מהן חולק כיון דלא מחזקינן להו בטמאין וודאין ולא ילפינן מסוטה בכה"ג דלא אפשר' אבל סיפא דמתניתין דמת אחד מהם וודאי יקשה אמאי לא יביא לעצמו קרבן טומאה וע"כ צריך לומר דשיטת התוס' ז"ל כל שנולד הספק בשנים דא"א להחזיק שניהם בטמאין וודאין אפילו כי מת אחד מהם אח"כ השני אין עליו אלא ספק טומאה וצריך לומר עוד דמש"כ דבכה"ג לא ילפינן מסוטה אין כוונתם דלא ילפינן ליה מסוטה כלל דא"כ היה ליה לאוקמי אחזקה כ"א ולטהרו לגמרי כמו ברה"ר אלא הכי קאמרי דאם נולד הספק בשנים ליכא למילף מסוטה להחזיקן בטמאין וודאין כיון דלא אפשר ומ"מ זה שפיר ילפינן דלא מוקמינן ליה בחזקת טהרה לטהרו לגמרי אלא שניהם ספק הם ולפ"ז בכה"ג אם נגע בטהרות תלויות הם אפילו ברה"י כיון דלא הוי אלא ספק ולא עוד אלא דהטהרות טהורות מן הדין דהא טהרות איכא לאוקמי בחזקת טהרה וא"כ הא דתנן בפ"ה דפרה בב' שבילין אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורים מצי מיירי אפילו ברה"י דהא הכא נולד הספק בשנים וא"א לטמאות שניהם דומיא דהכא וכ"א לא הוי אלא ספק והטהרות טהורות אלא דהא לא פסיקא מילתא לטהר הטהרות מטעם חזקה כיון דהם טמאים מספק ד"ת אבל עיקר סברא זו אינה מוכרחת נהי דאם ישנן לשניהם בעולם י"ל דהוי כמו באו לישאל בבת אחת וכנ"ל אבל כי מת אחד מהם אמאי לא יהיה השני טמא ודאי וכה"ג אשכחן לענין ס"ט ברה"ר גבי ב' שבילין דאם ישנן לשני הטהרות שניהם תלויות אבל אם נאכל אחד מהם השניה ג"כ טהורה וה"נ דכוותה כ"ז ששניהם בעולם א"א לדונן לטמאים וודאי אבל אחר שלא נשאר אלא אחד למה לא יהיה נדון ככל ס' ברה"י דטמא וודאי הוא אלא דהתם במשנה טהרות פ"ה משמע דווקא אם נאכלו