קרן אורה נזיר קכא

הדיבור אינו מטמא דהוי כזב עד שלא נתגייר ומצורע הוא דאיצטריך קרא התם דהנגע עדיין איתי' וסד"א דליטמא אפי' נולד קודם הדיבור אבל בספרי איתא דרשא זו כי יהיה פרט לזב שלפני הדיבור ומה שמדמין התוס' ז"ל מת שלפני הדיבור לזב שלפני הדיבור ג"כ יש לחלק דבכל הני כגון זיבה ונגעים דאין העובד כוכבי' מטמא ומש"ה אימעיטו נמי שלפני הדיבור אבל מת דלרבנן מטמאין כל נפש אדם מהיכי תיתי למעוטי מת שלפני הדיבור ובנדה שם כתבו עוד גבי אשתו של לוט דקודם מתן תורה מטמאין דמיעוטא דאדם לא נאמר אלא לאחר מתן תורה. ונראה דכן הוא כוונתם באי נמי שכתבו בסוף דבריהם ועי' בא"מ והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא דקבר שלפני הדיבור ובכלל דין עובד כוכבים הוא ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה והאי אבר מן המת ומן החי כו' אי דאית בהו עצם כשעורה כו' וכבר כתבתי דעצם כשעורה מאבר מן החי רבים ס"ל דאינו מטמא ויחידאה הוא דס"ל הכי ולא קיי"ל כוותיה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא דלית ביה כו' ע"ש שהקשו לר"י אמאי לא קאמר זו עצם כשעורה. ולפי מש"כ דלר"י נמי טמויי מטמא א"ש קצת דברייתא קאמר דרשא זו דזה אבר בדרך אסמכתא ועיקר קרא אתי למשא עצם כשעורה וק"ל:

שם סככות ופרעות עי' תוס' ז"ל שפי' דיש מת תחתיהם אבל אינו ידוע תחת איזה ענף ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' טומאת מת שיש לו שיטה אחרת בזה וכ"כ בפי' המשנה ועיין בד' הראב"ד ז"ל שם:

תוס' בד"ה וימי ספירו כו' ע"ש שהקשו ליתני ימי ספירו ושמעינן דימי גמרו נמי אינו סותר ע"ש ול"נ דלא שייך כלל סתירה בימי ספירו וגמרו דמנ"ל למיסתר כיון דלאו טומאת מת הוא והא דתנן ואינו סותר את הקודמין לא קאי על ימי ספירו וגמרו אלא על טומאות מת דחשיב במתניתין כי היכי דמזה בג' וז' לאו עלה קאי ועיקר רבותא דאין עולין ובגמרא יתבאר יותר בזה:

ע"ב גמ' ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי ופי' התוס' ז"ל כיון דטומאה אפילו באהל מפסיק אינה ענין כלל לטומאת מת ויש לדקדק הא ג' גזירות היו בזה כדאיתא בשבת פ"ק יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו על גושא לתלות ועל אוירא ולא כלום ורבנן דפ' שנה גזרו גם על אוירה לתלות ובאושא גזרו על גושא לשרוף ועל אוירה כדקאי וא"כ ע"כ הא דמיבעי להו אי משום אוירא גזרו או משום גושא היינו על גזירת רבנן דפ' שנה שגזרו על אוירא אי גזרו דוקא על אויר גושה בלי הפסק אהל משום דטומאת האויר הוא משום הגוש או דילמא משום אוירה גזרו דעל האויר עצמו גזרו טומאה ולא משום הגוש וא"כ אפילו נכנס באהל פתוח מלמעלה ג"כ טמא אבל גזירה הראשונה היה על הגוש לבד וא"כ מאי קאמר דאי משום אוירה למה לי הזאה הא לאו טומאת מת היא ומאי קושיא הא גזירה ראשונה לא בטלה וגזירת גושה לחוד שפיר הוי כטומאת מת ובעיא הזאה ומתניתין דתני הזאה גבה היינו בטומאת גושה:

והתוס' ז"ל הקשו כאן ממתניתין דאהלות דחשיב ארץ העמים באלו שאין באהל אלא במגע ומשא והרי מוכח כאן ובשבת דלכ"ע אוירה מטמא אם אין אהל מפסיק ורבנן דפ' שנה גזרו. ותי' דמתניתין דאהלות מיירי בעפר הבא לארץ ור"ת תי' דמתניתין נשנית קודם גזירה דאויר עוד תי' דבארץ העמים בעינן דווקא שיכניס ראשו ורובו ובשבת תי' עוד דמתניתין דאהלות אתיא כר"ש דאמר קברי כותים אין מטמאין באהל והכא לא ניחא להו בהכי וכמש"כ דגם לר"ש גזרו משום אויר משום מתי מבול. וכמש"כ בנדה דגם לר"ש מטמאין מתים שקודם מתן תורה או משום רוב ישראל כו':

ועל תירוץ ר"ת ג"כ קשה לי דהא קודם גזירת אושא לא היה טומאת ארץ העמים אלא ספק לתלות ולישנא דמתניתין אלו מטמאין במגע משמע דהוי טומאה וודאית וכאינך דחשיב התם עצם כשעורה והתי' היותר פשוט הוא דטומאת אהל לא אשכחן בארץ העמים כלל ואפילו לאחר שגזרו על אוירה לאו משום אהל גזרו וכפי משמעות לשון פי' המשנה בפ"ב דאהלות שם דטומאת ארץ העמים הוא מטעם עצם כשעורה וכבית הפרס ע"ש. אלא גזרו על אויר ארץ העמים שיטמא והיינו דנקט הש"ס לישנא דעל אוירה גזרו ולא טומאת אהל ואינה בכלל טומאת מת כלל ולא גזרו אלא לתלות ולא לשרוף וכן מבואר בלשון רש"י ז"ל בגיטין פ"ק והיינו דתנן דאין מטמאין טומאה וודאית אלא מגע ומשא ולא אהל והיינו טעמא דבעינן שיכניס ראשו ורובו דווקא וכן נפ"מ עוד לכמה דיני אהל דלא נאמרו באויר ארץ העמים וכמש"כ התוס' ז"ל בגיטין שם ומש"כ רש"י בעירובין פ' בכל מערבין דארץ העמים מטמא באהל הוא לאו דוקא וכ"כ המל"מ ז"ל ומטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דעל טומאת אוירה אין צריך הזאה כיון דלאו טומאה גמורה היא אלא לתלות לבד:

אלא דסוגיא דשמעתין קשה לפ"ז דע"כ צריך לפרש הא דמיבעי לן אי משום גושה גזרו אי משום אוירה היינו על גזירת האויר שגזרו רבנן דפ' שנה אי דווקא היכא דאין הפסק בינו לבין הגוש או משום אוירא אפילו אם יש הפסק וכמו שפירש התוספות ז"ל וא"כ משמע דאם משום גושה צריך הזאה אפילו לא נגע בגושה אלא נכנס לאוירה בלי הפסק אהל ואי משום אוירה דוקא הוא דקאמר הש"ס הזאה למה לי וכן הקשה המל"מ ז"ל בפי"א מה' טומאת מת והנה זה פשוט דאי נימא דגזרו על אוירה היינו אפילו איכא אהל המפסיק למטה בין גושה פשיטא דגם על אויר גושה ג"כ אין צריך הזאה דהא טומאת אויר חדא גזירה הוא מרבנן דפ' שנה וכל מיני אויר שוין בהאי דינא אבל אי לא גזרו אלא על אויר גושה משמע דבעי הזאה וכנ"ל וי"ל כיון דהוי בעיא דלא איפשטא ואי משום אוירה גזרו גם אויר גושה לא בעיא הזאה ולהכי פסק הרמב"ם ז"ל תרווייהו לקולא אויר אוירה טהור לגמרי ואויר גושה אינו צריך הזאה ואינה אלא טומאת ערב דהכי משמע ליה להרמב"ם ז"ל כיון דאין צריך הזאה לאו טומאת שבעה היא ג"כ אלא טומאת ערב ועדיין צ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דמשמע בשבת דאין חילוק בין גושה לאוירה אלא דאגושה שורפין את התרומה ובאוירה תולין והא נפ"מ טובא דגוש הוא טומאת ז' ואויר טומאת ערב וצ"ל דזה בכלל הא דלא גזרו אלא לתלות והיינו משום דטומאתה קלה טומאת ערב לבד וא"כ קודם גזירת אושא דאגושה נמי תולין לא היה ג"כ אלא טומאת ערב ועוד יש לדקדק לשיטתו ז"ל למה חשיב כלל ארץ העמים במתניתין כיון דאויר לא הוי אלא טומאת ערב א"כ אינו מפסיק מנין נזירות כלל ומאי קמ"ל בזה:

והנה קשיא לי עוד בשמעתין לפי שיטת התוס' ז"ל בהא דמיבעי לן אי משום גושה גזרו אי משום אוירה היינו על גזירת האויר שגזרו רבנן דפ' שנה אבל על הגוש עצמו לא מיבעי לן כלל דגזירה קדומה היתה א"כ הא דאמרינן לעיל ד' כ' גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בנזר בח"ל ואח"כ נכנס לארץ דלב"ש הוי נזיר ל' ולב"ה נזיר בתחלה ובעי הש"ס למימר דפליגי בזה דב"ש ס"ל משו' אוירא ולאו טומא' חמורה כטומאת מת היא וב"ה סברי משום גושא והוי כטומאת מת וממ"נ אם נפרש התם נמי כפי' התוס' ז"ל דבטומאת אויר נחלקו אי משום גושא אי משום אוירא אכתי תיקשי מ"ט דב"ש נהי דגזרו על אוירא מ"מ טומאת גושא שגזרו תחלה לא בטלה וכי מפני שהוסיפו לגזור על אוירה הקילו בטומאת גושא והיכא שנזר בח"ל איכא נמי טומאת גושא ואכתי ליסתור הכל ואם נפרש דבגזירת אויר גופא פליגי אי גזרו כלל על אוירא אי לא וכמשמעות ד' התוס' ז"ל לעיל שם ג"כ קשה חדא דלא אשכחן פלוגתא בזה וכדמשמע בשבת דגזירות מפורסמות הם אין בהם מחלוקת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו על הגוש ורבנן דפ' שנה גזרו על האויר ועוד דאכתי תיקשי כנ"ל לב"ש נהי דגזרו אח"כ על אוירה מ"מ חומר גזירה ראשונה לא בטלה וכבר העירותי בזה שם דף כ':

ע"כ היה נראה לפרש דהא דאיבעי לן אי משום גושא גזרו אי משום אוירא מיבעי לן אגזירה ראשונה דגזרו אגושא ליטמא אי משום גושא גזרו עליו ומטעם סרך טומאת מת או דילמא משום אוירא גזרו כדי שלא יצאו מארץ לח"ל ע"כ גזרו אגושא שיטמא וממילא לא יצאו עוד אבל אין בזה סרך טומאת מת. ונפ"מ לענין הזאה ג' וז' דאי משום גושא גזרו צריכה הזאה ואי משום אוירא אינה צריכה הזאה ופשיט ממתניתין דתני ומזה עליו ג' וז' אלמא דמשום גושא גזרו דאי משום אוירא ליכא הזאה כלל בארץ העמים ודחי דכי קתני אשארא וא"ש נמי סוגיא דלעיל דב"ש סברי משום אוירא וליכא בזה סרך טומאת מת מש"ה סגי בשלשים יום וקאמר הש"ס לימא כתנאי בנכנס לארץ בשידה תיבה כו' ר' מטמא ור"י בר"י מטהר מאי לאו דרבי סבר משום אוירא דעיקר גזירת ארץ העמים היה משום אוירא ומש"ה כי חזרו וגזרו על אוירא היינו דאויר ארץ העמים מטמא א"כ אפילו בשידה כו' טמא ור"י בר"י ס"ל משום גושא וגם לאחר שגזרו על אוירא אינו טמא אלא אויר גושא אבל לא בשידה כו':

והשתא גם דברי הרמב"ם ז"ל א"ש דהוא ז"ל פסק דמשום גושא גזרו עליו וכדמשמע לקמן דמסקינן דר"ע משום גושא ומש"ה בגוש בעיא הזאה ג' וז' אבל באוירא דלא גזרו אלא לתלות לא הוי אלא טומאת ערב ואין צריך הזאה ולפ"ז צריך לומר דטומאת גושא אפילו קודם גזירת אושא היה טומאתה טומאת ז' דאל"ה לא אתי שפיר פלוגתא דב"ש וב"ה לעיל דהוי קודם גזירת אושא ואי נימא דלא היה אז אלא טומאת ערב ליכא נפ"מ אי משום נושא אי משום אוירא דודאי לאו משום טומאת מת הוא כיון דאינה אלא טומאת ערב ועדיין צ"ע בזה ויש לדקדק עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל דאויר אינה אלא טומאת ערב א"כ הא דמשמע בע"ז פ"ק דכהן אסור לצאת לח"ל משום דהוי טומאה דדבריהם ואטו בשידה תיבה ומגדל מותר לצאת כיון דאינה אלא טומאת ערב ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

גמרא הני כלים בני הזאה נינהו כו'. והאריכו התוספות ז"ל