קרן אורה נזיר קכב

לפרש דבכלי שטף קאמר דאין אדם הנוגע מהן טמא אלא טומאת ערב. והקשו ע"ז אמאי לא מוקי לה בכלי מתכות והאדם טמא טומאת ז' ובעי הזאה וכתבו בשם ר"ת דעל חרב הנזיר מגלח והקשה לו הר"ח כהן איזה בית אשר תבנו לי כיון דהנזיר מגלח הכהן מוזהר וכדתניא במס' שמחות ואין קושיא זו מוכרחת די"ל דנהי דחרב הרי הוא כחלל היינו למגע אבל לא לטמא באהל כמת עצמו דגבי אהל אדם כי ימות באהל כתיב וי"ל דלעיל בקרא דאהל מרבינן חרב הרי הוא כחלל משמע דמטמא באהל כמת עצמו וכמש"כ התוס' ז"ל שם אבל הרמב"ן ז"ל כתב זה דחרב אינו מטמא באהל וגם נהי דאדם הנוגע בו טמא טומאת ז' מ"מ אינו צריך הזאה ג' וז' דלא איתרבי להני מילי וא"ש סוגיא דשמעתא כפשטיה וצ"ל לשיטתו דבחיבורין נמי אע"ג דטמא טומאת ז' בכל הכלים מ"מ אין צריך הזאה דאל"ה אכתי הוי מצי לאוקמי בחיבורין:

והתוס' ז"ל הקשו לפירושם לעיל אי כלים הנוגעים במת היינו כלי שטף אמאי אין עולין לו כיון דאינו טמא אלא טומאת ערב:

והרמב"ם ז"ל יש לו בזה שיטה אחרת דכבר כתב הוא ז"ל בהל' ט"מ דבכל הכלים הרי הם כחלל לטמא הנוגע בהם טומאת ז' וצריכין הזאה ג' וז' אלא דהכא בנזיר יש לו דין מחודש דאין צריך הזאה כדי שיעלו לו למנין נזירות. והדבר פלאי דהא מוכח מד' הרמב"ם ז"ל דטומאה זו ד"ת היא וחייב עליה על ביאת מקדש כמבואר בדבריו ז"ל בה' ביאת מקדש וא"כ מנ"ל דבנזיר אינו טעון הזאה והימים יעלו לו והיכי פריך הש"ס בפשיטות כ"כ הני כלים בני הזאה נינהו ונראה לומר דהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה כאן ובחיבורו פ"י מה"נ דילפינן מקרא דכתיב וכי ימות מת עליו ולא כתיב וכי יטמא לנפש דאינו סותר אלא טומאת מת עצמו. וע"כ לא אתי למעוטי אלא אהל וכלים הנוגעים במת דשאר כל הטומאות דחשיב במתניתין כולן טומאות של דבריהם הם וכמש"כ בהלכות ט"מ וגם הם מעצמו של מת אלא אתי למעוטי כלים הנוגעים במת אע"ג דטומאתן ד"ת מ"מ כיון דלאו מעצמו של מת הם אינן סותרין והשתא אי נימא דצריכין הזאה ג' וז' כטומאת מת ואין הימים עולין לו א"כ ליסתור נמי ליסתור אלא ש"מ דאין צריך הזאה והימים עולין לו כמו אויר ארץ העמים דעולין לו דאינה אלא טומאת ערב ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות ובהל' טומאת מת דנראין כסתרי אהדדי דבהל' נזירות כתב דהנזיר לוקה על כל הטומאות בין שהוא מגלח עליהם ובין שאינו מגלח ובפ"ג מהל' ט"מ כתב דכל הטומאות שאין הנזיר מגלח מדבריהם הם וכבר עמד ע"ז המל"מ ז"ל בהלכות נזירות ולפי הנ"ל ניחא דלא כתב דהטומאות הם מדבריהם אלא ברובע ורביעית ואבר שאין עליו בשר כראוי דאע"ג שהם מעצמו של מת אין הנזיר מגלח עליהם והיינו משום שהם מדבריהם אבל טומאות שהן ד"ת כגון אהל וכלים הנוגעים במת והא דאינו מגלח עליהם הוא משום דאימעיט מקרא דכי ימות מת עליו דוקא על אלו אע"ג דאינו מגלח עליהם מ"מ לוקה עליהם דגבי איסור טומאה כתיב לנפש לא יטמא דמשמע כל טומאה הבאה מן הנפש והיינו טעמא דאלו הטומאות יצאו מן הכלל דאמר ר"י בסוף פירקין כל שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש והנוגע בכלים הנוגעים במת חייב על ביאת מקדש אע"ג דאין הנזיר מגלח משום דכללא דר' יהושע לא נאמר אלא לענין טומאות שהן מדבריהם כמו רובע ורביעית אבל לא לטומאת כלים הנוגעים במת שהי ד"ת וגבי גילוח הנזיר הוא דאימעיטו מכי ימות כו' אבל על ביאת מקדש חייב וכן ביאר דבריו הכ"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש:

ונראה להביא ראיה לזה דהנזיר לוקה על נגיעה בכלים הנוגעים במת מהא דאמר ר' ינאי לעיל לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח ופי' הרמב"ם ז"ל דעיקר טומאה בחיבורין לא נאמר אלא לתרומה וקדשים אפילו נגע באדם בשעת חיבורו במת ולא לנזיר ועושה פסח ואינו טמא אלא טומאת ערב ולמאי נ"מ קאמר דלנזיר טומאה בחיבורין לאו דאורייתא הא אפילו אי דאורייתא היא אינו סותר ואינו מגלח כמו נוגע בכלים שנגעו במת דהואי טומאה דאורייתא ואפ"ה אין הנזיר מגלח אלא על מת עצמו ולא בנוגע במי שנגע במת וע"כ לענין מלקות קאמר דאי טומאה בחיבורין הוי דאורייתא וטמא טומאת שבעה לוקה הנזיר עליה אבל אי לא הוי אלא טומאת ערב לא לקי עלה אם לא שנאמר דטומאה בחבורין שאני דאפי' אם אין הנזיר מגלח בכלים שנגעו במת אע"ג דטמא טומאת שבעה מ"מ ע"י טומאה בחיבורין אי דאורייתא היא היה מגלח משום דהוי כנוגע במת עצמו ומ"מ לא נראה לחלק בהכי ובמשמעות דברי התוספתא דאין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד:

אלא דקשה לי לפ"ז מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל דכהן מותר ליגע בכלים הנוגעים במת והיכן מצינו חילוק באיסור הטומאות בין כהן לנזיר ואי נזיר לוקה כהן נמי לילקי ואי משום כללא דמס' שמחות כל שאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר זה לאו דסמכא כיון דהנזיר עצמו מוזהר אמאי לא יהיה הכהן ג"כ מוזהר ועוד דכתב התם אם נגע הכהן בקבר לוקה והרי אין הנזיר מגלח וכדמוכח לעיל במכילתין. וגם לא ידענא לחלק בין קבר לכלים הנוגעים במת דהא טומאת קבר היינו קבר סתום דמטמא כל סביביו במגע ומשא דין תורה וילפינן לה מאו בקבר והא כלים הנוגעים במת נמי בהאי קרא כתיבא ומ"ש דעל טומאת הקבר הכהן מוזהר ועל כלים שנגעו במת אין הכהן מוזהר ובאמת אזהרת הקבר מוכח לעיל במכילתין דבין הכהן ובין הנזיר מוזהרין עליו אע"ג דאין הנזיר מגלח עליו משום דלא חשיב עצמו של מת ומנ"ל דעל כלים הנוגעים במת אין הכהן מוזהר ועיין תוי"ט במתניתין בד"ה בית הפרס מש"כ שם:

ומשמעתין קשה לגירסת הרמב"ם ז"ל במתניתין ואהל ורובע כו' והיינו אהל המת דא"כ אמאי לא פריך הש"ס מרישא דמתניתין אהל בר הזאה הוא דהא אהל וכלים הנוגעים במת חד דינא להו כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וגם תרתי למה לי למיתני במתניתין אהל וכלים ובשמעתין לקמן יתבאר עוד בזה בס"ד ועיין פ"מ בירושלמי שהאריך ג"כ בזה ובאותו ענין נראה לבאר משנה אחת בפ' ח"י מאהלות אשר נפלאה היא גבי הא דתנן התם בבית הפרס בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין וכבר תמה שם התוי"ט ז"ל הא משנה מפורשת היא כאן דעל טומאת בית הפרס אין הנזיר מגלח ולמאי נפקא מינה פליגי בזה אי בודקין אי לא וכתב שם דזו אינה משנה והוא דחוק ובפסחים וחגיגה מייתי הש"ס רישא דושוין ב"ש וב"ה שאין בודקין לתרומה משמע דבנזיר פליגי ובמאי פליגי והיה נראה דפליגי לענין כניסת הנזיר לכתחלה בביה"פ דב"ש ס"ל דבודקין ויכול ליכנס לכתחלה וב"ה סברי דלא מהני בדיקה ואסור לילך אלא דמדברי התוס' ז"ל בפסחים סוף פרק האשה נראה דכהן מותר לילך ע"י בדיקת נפיחה משום דליכא גביה אלא איסור לאו ואטו זה דלא כב"ה דכהן ונזיר חד דינא להו וי"ל עוד דפלוגתייהו הוא אי ע"י בדיקה טהור הוא לגמרי ואין צריך הזאה ועולין לו כל הימים וב"ש סברי דמהני בדיקה וטהור הוא ולב"ה לא מהני בדיקה ואין עולין לו ימי הטומאה והכי משמע קצת בדברי התוס' ז"ל בבכורות דף כ"ט בד"ה היכי אזיל שהאריכו שם בזה וכתב בשם השאלתות לחלק בין נזיר ועושה פסח לשאר מצות דבשאר מצות מותר לטמאות בביה"פ אבל טמא הוא אבל נזיר ועושה פסח טהור הוא לגמרי אבל בשאלתות פרשה אמור לא הוזכר שם נזיר כלל וגם התוס' ז"ל שם פתחו בתרתי נזיר ועושה פסח וסיימו בחדא עושה פסח לחוד ע"ש:

עוד נראה לפרש דהכי פליגי ב"ש סברי דבודקין לנזיר פי' דצריך בדיקה ובלא בדיקה הוי ספק טמא וב"ה סברי דאין צריך בדיקה ואפילו בלא בדיקה אינו מגלח דלא הוי אלא טומאה דרבנן וא"ש דלא מייתינן לה בעדיות דה"נ ב"ש לחומרא וא"ש בזה הא דתנן עלה כיצד בודקין היינו בדיקה אחריתא לטהרו לגמרי דבדיקה דלעיל דעושה פסח הוא ע"י ניפוח בעלמא דטמא הוא אלא דבפסח לא העמידו דבריהם אבל בדיקה דנזיר היינו בדיקה כדי לטהרו לגמרי וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ט"מ דבדיקה דמתניתין הוא לטהרו לכל וכן כתבו התוס' ז"ל שם בבכורות והר"ש ז"ל שם בפרק ח"י דאהלות לחדא שיטתא ע"ש שהאריכו בזה ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין בדק לפסחו אי מותר בתרומה ובחגיגה מסקינן דמותר בתרומה ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עירובין שכתב ג"כ דע"י ניפוח מותר הכהן להלוך בביה"פ ועיין תוס' עירובין ריש פרק בכל מערבין שכתב משום דרגילות לערב לדבר מצוה התירו וכן י"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דהוא ז"ל פסק דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומש"ה גבי נזיר לא הוזכר זה ועדיין צ"ע:

ומהא דאמרינן לענין ביה"פ דלא העמידו דבריהם במקום כרת לעושה פסח מוכח דלא כגירסת הש"ס לעיל דרובע ורביעית לא נאמרו לנזיר ועושה פסח דא"כ מאי אריא ביה"פ דהוי טומאה דרבנן וגם זה לא הותר אלא ע"י ניפוח והא אפילו רובע ורביעית דטומאה חמורה היא ג"כ לא נאמרו בפסח ועיין רש"י ז"ל לעיל שם שכתב דלא העמידו דבריהם במקום כרת והוא צ"ע דודאי רובע ורביעית יש להם טומאה מדאורייתא. ומש"כ הרמב"ם ז"ל דטומאתן מדבריהם הוא כשיטתו דדבר שאינו מפורש בתורה מדבריהם קרי ליה וכמו שיתבאר לקמן בסוף פירקין:

דף נה לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים כו' שיטת רש"י ז"ל בזה הוא דבעי הש"ס למימר דפליגי רבי וריבר"י אי משום גושא היינו גושא ממש או משום אוירא דעל אויר ג"כ גזרו ורבי ס"ל משום אוירא מש"ה אפילו בשידה כו' טמא וריבר"י סבר משום גושא ובשידה כו' טהור ומסיק דכ"ע משום גושא וטעמא דרבי דמטמא משום דקסבר אהל זרוק לא שמיה אהל וכמאן דמהלך ע"ג קרקע דמי' ואין דבריו ז"ל מובנים בזה דודאי אי לא גזרו אלא משום מגע גושא פשיטא דבשידה כו' טהור וכדאמרינן בגיטין לענין סוריא דלא גזרו אלא על מגע גושא דטהור אפילו לרבי דס"ל אהל זרוק לא