קרן אורה נזיר קכ

האי קרא אלא אקרא דנגיעה דסמיך ליה אבל הקושיא מאבר מן החי עדיין במקומה עומדת דהיכי משני לה ר' יוחנן אם לא שנאמר דר"י מוקי לה כר' נחוניא דעצם כשעורה מאבר מן החי ג"כ טמא ותנהו ענין למשאו ועיין בפ"ג מה' ט"מ שכ' הרמב"ם ז"ל דטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי לאו דין תורה הוא ומש"ה אין הנזיר מגלח וכתב עליו הראב"ד ז"ל דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה וכתב הכ"מ דאשכחן אבר שלא יהיה בו עצם כשעורה כגון נפל נראה שהבין דקושית הראב"ד ז"ל הוא דמסתמא יש באבר עצם כשעורה וז"א דהא הכא בגמרא אמרינן בהדיא דר"ל ור"י פליגי באין בו עצם כשעורה אלא נראה דהראב"ד ס"ל כמש"כ הש"מ בשם הרא"ש ז"ל דלר' יוחנן אינו מטמא כלל כשאין בו עצם כשעורה ומתניתין דאהלות מיירי שיש בו עצם כשעורה וזה שכ' דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה והרמב"ם ז"ל ס"ל כמש"כ דטמוי כ"ע מודים דמטמא במגע ומשא אפילו אין בו עצם כשעורה וכסתמא דמתניתין דאהלות ור"י ור"ל לענין גילוח הנזיר הוא דפליגי וזה שכ' דטומאתו לאו דין תורה הוא ולדברי הראב"ד ז"ל ג"כ יקשה אבר מן החי שאין עליו בשר כראוי אמאי מטמא הא לית ביה דין עצם כשעורה וע"כ טומאתו משום אבר הוא וכן תנינן להדיא בפ"ק דכלים משנה ה':

ויש לדקדק עוד בשמעתין מ"ש דמרבינן מקרא דאפילו חסר הבשר ואין בו להעלות ארוכה דמטמא במגע ומשא ואם חסר העצם כ"ש באבר מן החי טהור לגמרי כדתנן בפ"ב דאהלות ועי' בדברי הרע"ב ז"ל בפ"ק דכלים שכ' דילפינן לה מעל הנוגע בעצם בין שיש עליו בשר בין שאין עליו בשר כראוי א"כ משמע מהאי קרא דעיקר הוא העצם וצריך שיהיה בשלימות אבל בגמ' כאן ילפינן לה מאו בחלל ועיין תוסי"ט שם בפ"ק דכלים ועי' ר"ש ז"ל בפ"ב דאהלות שדקדק שם אמאי לא תני נמי חסר הבשר טהור וכ' דאם יש בו להעלות ארוכה טמא כאילו לא נחסר ולא הוי צריך לזה דאפילו אין בו כדי להעלות לא הוי דומיא דכל הני שאם חסרו טהורין לגמרי וחסר הבשר אפילו אין בו כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא:

והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ט"מ כ' דבאבר מן המת אפילו חסר העצם ג"כ מטמא במגע ובמשא ולא הבנתי דבמאי קמיירי אי דליכא עצם כשעורה אמאי יטמא במגע ומשא הא לא איתרבי טומאת אבר אם יש עליו בשר כראוי לענין אהל ואין עליו בשר כראוי לענין מגע ומשא אלא אם העצם בשלימות אבל אם חסר העצם אין עליו דין אבר ובזה לא מצינו חילוק בין אבר מן החי לאבר מן המת ואי דאית ביה עצם כשעורה פשיטא דמטמא במגע ובמשא משום עצם. ונראה דמשום טומאת עצם הוא דמטמא אם יש בו כשעורה וכן משמע מדבריו ז"ל פ"ב הלכה ד' שם שכ' חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר בו כדי להעלות ארוכה מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות שאין עליהם בשר עכ"ל ואין זה מובן דבאין עליו בשר כראוי טמא הוא אפילו אין בו עצם כשעורה והיכי כתב דהרי הוא כשאר עצמות כו' משמע דטומאתו הוא משום העצם אבל מד' הראב"ד ז"ל בהשגתו שם נראה דגרס בדברי הרמב"ם ז"ל חסר הבשר וחסר העצם אם יש בו כדי להעלות ארוכה מטמא כמת שלם וע"ז כתב דז"א דאם חסר העצם אינו כמת שלם אפי' באבר מן המת וא"ש דברי הראב"ד ז"ל בזה כפשוטו וזש"כ דהרמב"ם ז"ל עצמו הלך בדרך זה בפ"ג שכתב דחסר העצם אינו מטמא אלא במגע ובמשא אפי' יש בו בשר כדי להעלות ארוכה וזש"כ בפ"ב ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות דאין עליו אלא טומאת עצמות ולא טומאת אבר כיון דחסר העצם אלא טמא הוא משום עצמות ודוקא היכא דאיכא עצם כשעורה והכ"מ ז"ל כתב כוונה אחרת בדברי הראב"ד ז"ל בהשגתו ותמה עליו ולענ"ד הדבר ברור כמש"כ ודו"ק ועיין תוי"ט בעדיות פ"ו מש"כ בזה:

גמ' אי לאו רובע עצמות ה"א אפילו על מגעו ומשאו לא כו' ויש לדקדק דהתינח לפי' התוס' לקמן דאהל רובע עצמות חדא מילתא היא וע"כ אתי לאשמעינן דעל מגעו ומשאו מגלח אבל לפי מה שפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאהל היינו שנגע באהל המת. א"כ אמאי לא אמרינן דרובע עצמות אתי לאשמעינן דאפילו במגע ובמשא אינו מגלח היכא דאיקמח איקמוחי וכדאמרי' לענין רביעית שנשנית בסיפא ולפי מש"כ לעיל דלאו מטעם רובע הוא דמגלח על מגע ומשא אלא משום עצם כשעורה וכדקיי"ל דעצם שנחלק לשנים נמי מטמא א"ש דניחא ליה לאוקמי כהילכתא:

גמ' לאפוקי מר"ע כו' גירסת רש"י אינה מובנת והתוס' ז"ל לא גרסי אלא לאפוקי מר"ע היינו דאי מרישא ה"א דעל אהל אינו מגלח אלא בחצי לוג אבל מגע ומשא אפילו על רביעית מגלח וכר"ע קמ"ל סיפא דלא כר"ע ומכאן קשה לפירש"י ז"ל בשבת פ' ר"א דמילה דר"ע יליף בק"ו שיגלח גם על אהל רביעית וא"כ מאי קאמר דסיפא אתי לאפוקי מר"ע הא מרישא שמעינן דווקא חצי לוג אבל ברייתא דלעיל דחשיב בששה דברים חצי קב עצמות ורביעית דם מסייע ליה לרש"י ז"ל והתם אליבא דר"ע אמרינן כמש"כ התוס' ז"ל התם. ועוד קשה לשיטתו אמאי לא יליף ר"ע האי ק"ו רובע עצמות שיגלח על אהלו דלשיטת התוס' ז"ל ניחא כיון דר"ע לא יליף ק"ו אלא למגע ומשא א"כ ברובע עצמות לכ"ע מגלח במגעו ומשאו וכמש"כ לעיל אבל לפירש"י דשבת דיליף ק"ו לאהל רביעית דם א"כ לרובע נמי ניליף בק"ו שיגלח על אהלו ועוד אמאי לא קאמר רובע עצמות יוכיחו שמטמאין באהל ואין הנזיר מגלח וכן כתב רש"י ז"ל לקמן במתניתין דלר"ע מגלח גם על אהל רביעית דם ולא ידענא הכרח לזה וגם הוא נגד פשטא דמתניתין לקמן דאמר ר"ע התם אינו דין שיגלח על מגעה ומשאה וכבר כתבתי לעיל בשם הש"מ ז"ל דר"ע גופיה ס"ל דמגלח גם על אהלו וכברייתא דששה דברים לעיל והא דיליף בק"ו למגע ומשא ומשמע דעל אהלו לא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון לדבריהם דרבנן קאמר:

ולדברי רש"י ז"ל צ"ל דלא אמרינן דיו בזה לחלק בין הטומאות וכיון דרביעית דם חמירא שמטמא באהל ק"ו שהנזיר מגלח על כל טומאותיו בין מגע ומשא בין אהל ולקמן במתני' דסוף פירקין יתבאר באורך שיטת הראשונים ז"ל בזה בס"ד:

גמ' או במת זה אבר הנחלל מן המת ולכאורה לא איצטריך קרא לזה כיון דכבר ילפינן דאפילו אבר מן החי מטמא כש"כ אבר מן המת. ובפ"ז דעדיות ס"ל לר' אליעזר דאינו מטמא אלא אבר מן החי ולא אבר מן המת אבל אמרו ליה התם והלא ק"ו הוא כו' ע"ש וא"כ למה לי קרא לרבנן וי"ל דר"א פרכיה להאי ק"ו כדאיתא שם במתני' ולהכי איצטריך קרא ועפ"ז יש ליישב קצת מה דקשיא לי לעיל אמאי לא מוכיח ר"ל מאבר מן החי ואין בו להעלות ארוכה דמרבינן בקרא דנגיעה משום דודאי איכא טומאות בהני ריבויי שאין הנזיר מגלח כמו רובע עצמות וקבר סתום וחרב כחלל ועיקר הוכחת ר"ל הוא מדאיצטריך לרבות בקרא דנגיעה אבר מן המת שאין בו להעלות ארוכה דזה ודאי שפיר איכא למילף מק"ו דאבר מן החי כיון דכבר שמעינן מקרא דאהל דאבר מן המת ג"כ מטמא באהל תו ליכא למיפרך פירכא דר"א מרובה טומאת החיים כו':

ובאבר מן המת איכא חומר דעצם כשעורה או בשר הפורש ממנו טמא ובאבר מן החי טהור לכל חד כדאית ליה משא"כ באבר מן החי וא"כ למה לי קרא אלא ע"כ אתי לרבויי דטומאה גמורה היא לגלח הנזיר עליה ולחייבו על ביאת מקדש. וה"ה דאבר מן החי חמיר לענין זה דחד דינא להו ור' יוחנן משני דקרא דאו במת אתי לעצם כשעורה ולמשא וא"כ נהי דאבר מן החי איתרבי לטומאה אבל לא שמעינן דהנזיר יגלח עליו אלא דא"כ לא הוי צריך ר' יוחנן לאוקמא בדאית ביה עצם כשעורה והוי מצי לאוקמא באבר מן המת ואיצטריך למשא דמאו בחלל לא שמעינן אלא מגע. ועדיין אין הדברים ברורין אצלי גם בכל הני דרשי דקראי דבשאר דוכתי משמע דעיקרן בהלכה נאמרו וכדאמרי' לקמן עצם כשעורה הלכה והכא ילפינן לה מקרא ועוד דאי לר"ל דרשא גמורה היא א"כ אמאי לא ניליף מינה בק"ו דרביעית דם יגלח על מגעה ומשאה דעל ק"ו דעצם כשעורה השיבו לר"ע עצם כשעורה הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה אבל אברים אלו דמקרא ילפינן נילף מינה בק"ו לרביעית דם ויתבאר עוד לקמן בזה בס"ד:

דף נד תוס' או בקבר זה קבר שלפני הדיבור כו' והקשו לרבנן דר"ש למה לי קרא וכן לר"ש למאי דקאמר רבינא דלא אימעיטו ממגע ומשא א"כ למה לי קרא הכא בנגיעה לרבות שלפני הדיבור ומד' רש"י נראה דמהכא ילפינן דקברי כותים מטמאין בנגיעה. וכן כתבו התוס' ז"ל דאי נימא דלא כרבינא ניחא דאתי לאשמעינן אע"ג דק"כ אינן מטמאין אפילו במגע אבל קבר שקודם מתן תורה מטמא במגע וקשה לי אי למגע לחוד הוא דמרבינן א"כ אמאי יטמא הקבר הא ליכא מגע כלל ולא שייך למימר ג"כ טומאה רצוצה בדבר שאינו מטמא אלא במגע לבד וצ"ל לדבריהם ז"ל דקבר שלפני הדיבור על גוף המת קאמר ובתוס' נדה פירשו כן בשם הר"א מפינטיז"א ולא ניחא להו לפרש הכי דדוקא לר"ש איצטריך ועוד דהא רבינא מסיק דבמגע ומשא מודה ר"ש וכדברי רש"י ז"ל ג"כ לא משמע הכי ביבמות דרבינא אמר התם נהי דמאהל מעטינהו רחמנא ממגע ומשא לא מעטינהו משמע דממילא משתמע בלא שום ריבוי אלא בכלל נוגע במת הוא. ע"כ פי' התם כמו שפי' הריב"א ז"ל דלרבנן נמי איצטריך דס"ד דאינו מטמא אלא אלו שמתו מן הפרשה ואילך דכתיב כי ימות משמע להבא אבל קודם שנאמרה הפרשה לא יטמא כלל קמ"ל ולא איתרבי אלא למגע וגם זה צ"ע דהא כי ימות גבי טומאת אהל כתיב וכיון דמרבינן מאו בקבר אפילו שלפני הדיבור א"כ לענין אהל נמי איתרבו לרבנן. ואי לר"ש דאימעיטו מאדם דלא יטמא באהל א"כ למה לי מיעוטא דכי ימות גבי אהל הא בלא"ה אינו מטמא באהל מדכתיב אדם ומש"כ התוס' ז"ל מהוריות דמצריך פסוק לזב שלפני הדיבור הא שלא בדקדוק דזב שלפני הדיבור ודאי טהור ובנדה שם דף ע' כתבו בלשון אחר דבהוריות ממעטינן מכי יהיה פרט לזב שלפני הדיבור וגם זה ליתא התם אלא פשיטא ליה להש"ס התם דלפני