קרן אורה נזיר קיט

קרי לה הש"ס וא"כ לזקנים הראשונים לא נאמר כלל שיעורא דרובע ורביעית וצ"ל דכל השיעורין הלכה היא וס"ל דהילכתא הוי הכי דחצי לוג דם גמירי לה דמטמא דאי מקרא דנפש האדם או מקרא דר"ע דעל כל נפשות מת לא שמעינן אלא דרביעית מטמא דהוא תחלת דם אדם דלא מסתבר למימר דהראשונים ס"ל דחצי לוג הוא תחלת דמו והתוס' ז"ל בסוף פירקין כתבו דחצי לוג משמע מנפשות מת היינו ב' נפשות וא"כ י"ל דזקנים הראשונים היינו טעמייהו. וא"כ לדידהו מב' מתים לא מטמא כיון דליכא למילף מנפשות ויש ליישב בזה הא דתני לעיל חצי קב עצמות ורביעית ולא חצי לוג דע"כ לר"ע דיליף מנפשות דמב' מתים מטמא ע"כ ס"ל דליתא לשיעורא דחצי לוג לענין נזיר ומקדש דאם איתא א"כ מנ"ל למילף דמב' מתים מטמא דילמא אתי דאין כהן מוזהר אלא על חצי לוג היינו ב' נפשות אבל הכל ממת אחד אלא ש"מ דלא ס"ל שיעורא דתני לוג כלל גם לנזיר ומקדש וכמש"כ לעיל בשם הש"מ דברביעית ס"ל כזקנים הראשונים דרביעית לכל אלא דא"כ למה ליה לר"ע למילף רביעית דם בק"ו מעצם כשעורה כדאיתא בסוף פירקין הא בלא"ה פשיטא דנזיר מגלח עליו כיון דליכא שיעורא אחרינא כלל ועוד דמשמע דאינו מגלח על רביעית לר"ע אלא על מגע ומשא ולא על אהל. ואמאי כיון דליכא שיעורא אחרינא כלל אבל יתבאר בזה באורך לקמן בס"ד אי לר"ע אינו מגלח אלא על מגע ומשא או גם על אהל:

וב"ד של אחריהם הכריעו דחצי קב וחצי לוג לכל ורובע ורביעית טמויי מטמא אבל לא לנזיר ומקדש ועושה פסח ומשמע דלדידהו נמי טומאת רובע ורביעית דאורייתא היא אלא דהילכתא גמירי לה דלנזיר ומקדש לא חשיבי טומאה וכן לעושה פסח כ' רש"י ז"ל דבמקום כרת לא העמידו דבריהם מלשון הזה משמע דטומאה דדבריהם היא ולא נראה כן כדמשמע בכל דוכתי דטומאת רובע רביעית הוי טומאה דאורייתא והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ק"פ כתב לחלק בין הטומאות לפי שיטתו שם דאין שוחטין וזורקין על טמא מת בז' שלו אפילו לאחר שהיזה וטבל ע"ז כתב במד"א בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אבל טומאות שאין הנזיר מגלח הוי כטמא שרץ ושוחטין וזורקין עליו וכ' עליו הראב"ד ז"ל דלא מצא שרש לזה והוא פלאי קצת דהא מבואר הכא בגמרא דיש חילוק לעושה פסח בין טומאות שהנזיר מגלח אי לא ופשיטא לי דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל החילוק הזה ולפי שיטתו דאין שוחטין וזורקין על טמא מת אפילו לאחר שהיזה וטבל בז' שלו אבל לשיטת הראב"ד ז"ל דשוחטין וזורקין עליו א"כ הא דאמרינן הכא דלעושה פסח יש חילוק בין הטומאות כמו בנזיר צ"ע לענין מאי הוי האי חילוקא דאי למימר דבטומאה שאין הנזיר מגלח מותר לעשות פסחו אפילו בטומאתו זה א"א כיון דרביעית ורובע טומאה דאורייתא היא פשיטא דאינו עושה פסחו בטומאתו ונראה דהראב"ד ז"ל לא הוי גרס לה הא דלעושה פסח אלא אבל לא לנזיר ולמקדש דאינו חייב על ביאת מקדש בטומאה שאין הנזיר מגלח וכדתנן לקמן והכי איתא בתוספתא ובירושלמי ולא הוזכר שם עושה פסח ולקמן בשמעתין יתבארו כל דיני טומאות אלו באריכות בשיטות הראשונים ז"ל בזה בס"ד:

רש"י בד"ה למעוטי אבן הסכוכית אבן מסמא כו' אף על פי שמטמאתו כו' ולא מצינו טומאת אבן מסמא במת כדמשמע בשבת פ' ר"ע דבמת אבן מסמא לא מטמא ולשון אחר ג"כ אינו מובן ומש"כ דכלי אבן אינו מביא את הטומאה לא נמצא זאת במשנה ואיפכא משמע בסככות ופרעות לקמן ובש"מ פי' הסכוכית כמו זכוכית דאינה מביאה הטומאה ובמשנה אהלות מבואר דכלי אבנים וגללים ג"כ מביאין הטומאה וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' ט"מ ע"ש:

ע"ב גמ' רובע עצמות לא אי דאית בהו עצם כשעורה תיפוק ליה משום עצם כשעורה ומשני דאיקמח איקמוחיי ופירש"י ז"ל דאי איקמח איקמוחי אינו מטמא כלל אפילו במגע ולפ"ז קשה כיון דלא מטמא כלל ברובע באיקמח איקמוחי א"כ חצי לוג נמי לא ליטמא כלל דהא לא אמרינן אלא דשיעור רובע הוא לתרומה וקדשים וחצי קב לנזיר ולמקדש אבל לא שיטמא חצי קב באופן דאין טומאה לרובע כלל וכה"ג כתבו התוס' ז"ל לעיל לשיטתם דבעינן רוב בנינו או רוב מנינו ברובע ה"ה דבחצי קב בעינן רוב בנינו וה"נ אי איקמח איקמוחי מטהר ברובע ה"ה שיטהר בחצי קב ונראה דמש"כ רש"י אפילו על מגעו אינו מטמא ל"ד דודאי איכא טומאה ברובע אפילו איקמח איקמוחי בין אהל בין מגע ומשא. אלא דהנזיר אינו מגלח בזה אפילו על מגע ומשא כיון דליכא עצם כשעורה ולא א"ש לפ"ז הא דקאמר הש"ס לקמן דאיצטריך למיתנייא בסיפא רובע עצמות לאשמעינן דעל מגע ומשא מגלח. וע"כ היינו דאיכא עצם כשעורה וכמש"כ רש"י לקמן והא לא איצטריך לאשמעינן דכבר תני לה ברישא דעל עצם כשעורה מגלח על מגע ומשא:

אבל התוס' ז"ל פי' בע"א דהש"ס פריך אי דאית ביה עצם כשעורה א"כ למה ליה למיתני' בסיפא לאשמעינן דעל מגע ומשא מגלח תיפוק ליה משום עצם כשעורה ומשני דאיקמח איקמוחי ובהא איצטריך לאשמעינן דעל מגע ומשא מגלח ולשיטתם לא נאמר שיעור חצי קב בנזיר אלא לטומאת אהל אבל לא למגע ומשא וכ"כ הרע"ב ז"ל בפי' המשנה וא"כ שיעור רובע ושיעור רביעית לא דמיין להדדי דברובע אין הנזיר מגלח על אהילו לחוד אבל על מגע ומשא מגלח ורביעית אינו מגלח אפילו על מגעו ומשאו ובגמרא משמע דחד דינא להו. אבל לשון המשנה לקמן משמע הכי דלא ממעט אלא אהל רובע עצמות אבל לא מגע ומשא ואי דאיכא עצם כשעורה לא איצטריך וע"כ מיירי אפילו ליכא עצם כשעורה ועל מגע ומשא מגלח:

ועוד נראה דהא דמגלח על מגע ומשא היכא דליכא עצם כשעורה לאו משום דאיכא רובע דלא אשכחן חומר ברובע עצמות במגע ומשא מאהל אלא הא דמגלח על מגע ומשא הוא משום טומאת עצם כשעורה למאי דקיי"ל דעצם כשעורה שנחלק לשנים טמא ומה לי לשנים או לכמה חלקים כל שנשא שיעור עצם כשעורה טמא הוא ונזיר מגלח עליו אלא שקשה לי מאי רבותא דאיקמח איקמוחי הא אכתי איכא עצם כשעורה ע"י צירוף החלקים ואכתי פשיטא דמטמא במשא ונזיר מגלח עליו ועוד הא דאמרינן בשמעתין דמגלח על מגעו ועל משאו והרי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ט"מ מבואר דליכא בזה טומאת מגע כמו בתרווד רקב דאינו מטמא במגע משום דלאו חיבור הוא וע"כ צ"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דמתני' דלקמן מיירי בדאית ביה עצם כשעורה וכפירש"י ז"ל וכן הוא כוונת הרמב"ם ז"ל בהל' נזירות שכ' דבאהל רובע עצמות אינו מגלח משמע דעל מגעו ומשאו מגלח והיינו משום דאית ביה עצם כשעורה ואי לית ביה עצם כשעורה טומאת מגע לית ביה וטומאת משא שפיר אית ביה והנזיר מגלח עליו אבל לריב"נ דמטהר בעצם כשעורה שנחלק לשנים נהי דרובע עצמות שאין בהם עצם כשעורה מטמאין במשא ואהל מ"מ אין הנזיר מגלח עליהם דטומאת רובע עצמות לא נאמרה לענין נזיר וע' תוי"ט ובתוסח"ד לקמן במתניתין ובתוי"ט ובתוסח"ד בפ"ב דאהלות ע"ש שכ' דלהרמב"ם ז"ל רובע עצמות שנדקדקו אינו מטמא אלא באהל ולא במגע ומשא וז"א דבמשא מטמא משום עצם כשעורה ומש"כ שם עוד דמשמעתין משמע כדברי הרמב"ם ז"ל אינו מובן דאדרבא מהכא משמע כדברי הר"ש ז"ל דבמגע נמי מטמא וכמש"כ לעיל:

גמ' שם אין עליהם בשר כראוי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח ור"ל אמר הנזיר מגלח ופירש"י ז"ל דאפילו על אהילו מגלח והוא תמוה דהתנן בהדיא בפ"ב דאהלות דאין עליו בשר כראוי אינו מטמא באהל כלל אלא במגע ומשא וגם התוס' ז"ל בד"ה אין עליהם כו' לא הוי צריכי להוכיח כן מדיוקא דמתני' כיון דאינו מטמא באהל כלל ומשמע מפשטא דשמעתין דע"כ לא פליגי אלא אם הנזיר מגלח אבל טמויי לכ"ע מטמא במגע ומשא אפילו לר' יוחנן וכסתמא דמתניתין דאהלות שם ואפילו לית ביה עצם כשעורה וא"כ קשה היכי מוכיח ר"ל מקרא דגבי נגיעה דמרבינן מאו בחלל זה אבר הנחלל ואין בו להעלות ארוכה ור' יוחנן מוקי לה דווקא בדאיכא עצם כשעורה ולמה ליה הא כיון דגם ר"י מודה דטמויי מטמא מה"ת אלא דאין הנזיר מגלח כי היכי דאינו מגלח על שאר טומאות שהן מה"ת כמו רביעית דם ורובע עצמות ואין לומר כיון דאחר הני קראי דמרבינן כל הני נאמר בפרשה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את מקדש ה' טמא כו' ומדחייב עליהן על ביאת מקדש ה"ה דהנזיר מגלח דא"כ היכי מרבינן גבי קרא דאהל או בעצם אדם זה רובע עצמות הא ברובע אין הנזיר מגלח ואינו חייב על ביאת מקדש:

ובש"מ הקשה כנ"ל דלפי פשטיה דשמעתין נראה דלר' יוחנן אין עליו בשר כראוי לא מטמא כלל ובמשנה דאהלות תנן דמטמא במגע ובמשא ואין לומר דמיירי ביש בו עצם כשעורה א"כ למה תני לה התם בתרתי אבר שאין עליו בשר כראוי ועצם כשעורה כיון דחד מילתא הוא ותי' דאתי לאשמוענן דאינו מטמא באהל ואין זה מספיק דאכתי תיקשי לר' אבר מן החי שאין עליו בשר למה מטמא דליכא למימר משום עצם כשעורה דהא עצם כשעורה מאבר מן החי לא מטמא אלא לר' נחוניא ויחידאה הוא וכן יקשה לקמן דמוכיח ר"ל דע"כ אבר מן המת מיירי דלית ביה עצם כשעורה דאל"ה היינו הנוגע בעצם ור"י מוקי לה בדאית ביה עצם כשעורה ולמשא ואכתי תיקשי אבר מן החי אמאי מטמא דטומאת עצם כשעורה לית ביה ועוד דהיכי מצינן למימר דלר' יוחנן אינו מטמא כלל א"כ מאי דייק ר"ל מדלא קתני בסיפא למה ליה למיתני בסיפא כיון דאינו מטמא כלל אלא הדבר ברור דבטומאה לא נחלקו וכמתניתין דאהלות ולענין נזיר הוא דפליגי אי מגלח עליה ור"י ס"ל דטומאתו מדבריהם וכמו שיתבאר לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל מש"ה אין הנזיר מגלח ור"ל מייתי ראיה מקרא דמרבינן לה כחדא עם עצם כשעורה וכי היכי דמגלח על עצם כשעורה ה"ה דמגלח על אבר שאין עליו בשר כראוי ואע"ג דבקרא דאהל איתרבי נמי ריבע עצמות ואין הנזיר מגלח י"ל דברייתא אתיא כמקצתן דס"ל רובע עצמות לכל או י"ל כמש"כ דסמיך אקרא דואיש אשר יטמא כו' דמיכה מינה דחייב על אלו על ביאת מקדש ולא קאי