קרן אורה נזיר קטז

דמטמא פחות מרביעית אלא וודאי קטן שנולד אין דמו פחות מרביעית דבשיעור כזה תשכון נפש החיונית אבל כשהוא נפל אפשר שיהיה בו פחות מרביעית דם וכן מורה לשון הרע"ב ז"ל בפ"ג דאהלות משנה ה' שכ' גבי כזית בשר הואיל ותחלת יצירת האדם אין פחות מכזית היינו תחילת יצירת הולד במעי אמו וגבי דם כ' הואיל ותחלת ברייתו של קטן אין פחות מרביעית והיינו על בריית יציאתו לאויר העולם ועיין תוסי"ט ז"ל שם ולא' ממחברי זמנינו ראיתי שכ' דבתחלת יצירת הולד ג"כ אין פחות מרביעית דם והאריך בזה ולענ"ד ז"א והעיקר כש"כ עכ"פ מפלוגתא דר"ע ורבנן משמע דדם נפל ג"כ מטמא ועוד יש לדקדק מ"ש דשאר הטומאות כגון כזית בשר ואבר מן המת דשייכי גם בנפל כדמשמע בריש פירקין ובטומאת רקב מספקא להו ונהי דבטומאת הדם יש מקום לחלק כיון דלאו דם הנפש הוא כל שלא יצא לאויר העולם אבל ברקב מהיכי תיתי לספוקי:

ובדם נפלים יש לומר עוד דתלי בהני תירוצי שכ' התוס' ז"ל ריש סנהדרין על הא דאיצטריך קרא לרביעית דם שמטמא והא בלא"ה הוי דם כבשר גם בנבילה ושרץ וכ' לחד תירוצא דבמת ה"א דדם אינו מטמא משום דאין גזעו מחליף וכיון דאיתרבי גם הדם לטומאה ממילא הרי הוא כבשר ובנפלים ג"כ מטמא ולאידך תירוצא דם לא הוי כבשר כלל א"כ לא איתרבי אלא דם הנפש שהוא דמו של חי ולא דם הנפל ועדיין צ"ע ולקמן בבעיא דעובר במעי אשה יתבאר עוד בזה:

אמר רבא שקברו כו' ועמדו על מלא תרווד רקב והקשו התוס' ז"ל למה ליה למימר הכי ותירצו דלרבותא נקטיה לאשמעינן דרקב הבא מן העקב ג"כ טמא ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאפילו אם נשאר מכ"א יותר ממלא תרווד מ"מ כי נתערב חצי מזה וחצי מזה איכא לספוקי שמא מן העקב הוא דע"כ הא דפשיט הש"ס לקמן מרקב הבא מב' מתים ולא פשיט מסתם רקב דילמא מן העקב הוא היינו משום דבמלא תרווד איכא רקב דכוליה גופא וכדאמרינן בירושלמי דלאחר ק"כ שנה נעשה מלא תרווד רקב אבל כי עירב חצי מזה וחצי מזה דילמא שניהם מן העקב ומאי אהני אם יש עוד רקב או אם לא נשאר כ"א חצי תרווד מכ"א. וצ"ל לדבריהם ז"ל דר' ירמיה לא מיבעי לי' לקמן אלא ברקב הבא מן העקב לחוד אבל בתערובות עם כל הגוף וודאי דגם של העקב מצטרף למלא תרווד ולהכי אם היה מלא תרווד מכ"א לא שייך ספיקא דמן העקב דגם הוא בכלל רקב אבל כי לא נשאר כ"א חצי תרווד מכ"א איכא לספוקי דילמא מן העקב לחוד הוא ושאר הגוף נאכל ע"י עש ומשני דגם בזה לא מיבעי ליה כיון דכל הגוף נרקב וכלה גם העקב בכלל רקב הוא ולא קמיבעי ליה אלא אם נרקב חד אבר דרך עקב וכל הגוף לא נרקב ועי' תוס' ז"ל לקמן בד"ה הבא מכוליה מת מכל הבשר שיש בו חיות ולפי הנ"ל ל"ד יש בו חיות אלא בכוליה גופא גם מן העקב בכלל ולקמן יתבאר ד' הרמב"ם ז"ל בזה ובירושלמי אמרינן דאם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמטה לאו חסר הוא ויש לו רקב ואם נקברה עמו רגל זו החתוכה נעשה גלגלין ופריך א"כ תיעשה גלגלין אפילו אם לא נחתכה ומשני כיון דמחוברת היא כולו גוף אחד הוא:

שם גמ' בעי חזקיה כו' מי אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי יש לדקדק מ"ש הכא דמספקא ליה ומ"ש לענין מקדיש את עבדו פליגי תנאי בסנהדרין דף ט"ו אי מועלין בשערו העומד לגזוז וקי"ל כת"ק דאין מועלין משום דלאו כגזוז דמי וצ"ל דלענין רקב מספקא ליה יותר כי היכי דמיבעי לן לקמן אפילו בעור משום דאין רקב אלא מעיקר הגוף אלא דע"כ מיבעי ליה לענין דינא דמתניתין ובשעת חיבורן הכל טמא ומהיכא תיתי למימר התם דכגזוז דמי וי"ל כיון דמטעם יד הוא דטמאים יש לומר דהעומד ליגזז לא חשיב יד והרמב"ם ז"ל לענין שעת חיבורן דהכל טמא כתב דעומד ליגזז ספק הוא וגבי רקב כתב דאם גזז יעשה גלגלין ולא כתב דעומד ליגזז ספק הוא נראה מזה דס"ל דהכא דווקא גזז וכמו שיתבאר לקמן ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מעילה שכ' דאין מועלין בשער העבד אפילו עומד ליגזז דכ"ז שהוא מחובר הוא משביח ולא הוצרך לזה דלא קאמר הש"ס הכי אלא לר"מ דס"ל בעלמא כבצורות דמיין אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו דלאו כבצורות דמיין אפילו אינו משביח כמחובר הוא:

ואי ס"ד כו' זיל הכא דילמא דרך עקב כו' נראה דהש"ס פריך אמאי טמא ודאי דילמא דרך עקב הוא והוי ספק טמא וכ"כ בש"מ וכהתתי זאת מפני שראיתי למי שכתב דמספק טהור לגמרי וכ"ד המל"מ ז"ל שצידד לומר בדעת הרמב"ם דספק נצל טהור לגמרי דלא גמירי אלא וודאי נצל ולא ספק וה"ה הכא ברקב וז"א דברקב ודאי אפילו מספק מטמאינן ליה וכדמוכח ממתניתין דתרווד ועוד עפר קברות ע"ש:

עובר במעי אשה מי הוי גלגלין ופי' התוס' ז"ל משום דהוי כב' מתים שקברן זה עם זה ולא הוצרכו לזה לפי מש"כ בשם הירושלמי לעיל דאין רקב לנפל א"כ בלא"ה הוי גלגלין ועובר שלא נתקשרו אבריו בגידים לכ"ע ליכא רקב ואפ"ה שפיר מיבעי ליה או דילמא גופא הוא וכשהוא במעיו מצטרף הוא לרקב כמו אחד מאבריו:

והרמב"ם ז"ל לא כתב אלא הך בעיא דעובר והשמיט כל הני בעיות דלקמן ש"ז וכיחו וניעו ועורו ועל עורו י"ל דס"ל דלא מיבעי ליה אלא למ"ד עור אדם טהור מה"ת אבל למ"ד דטמא פשיטא דהוי רקב וכ"כ בש"מ ז"ל בשם הרא"ש ז"ל ולדידן קיי"ל דעור האדם טמא כבשר ועוד דע"כ צ"ל דמאן דמיבעי ליה בעורו פליג על הא דלעיל דפשיטא להו בשער שאינו עומד ליגזז דהוי רקב ושער אפילו אינו עומד ליגזז לא עדיף מעורו דמסתבר יותר שיהיה בכלל רקב וכ"כ בש"מ ז"ל דהוי מצי למיפשט מהא דלעיל אבל אינך בעיות דש"ז וכיחו וניעו עדיין צ"ע למה השמיטן ונראה דלא ניחא ליה בהך שינויא דשני רב פפא דלא אשכחן רקב אלא בסכיא נשא ומי עקרין וחמי טבריא וסיוע לדבריו ז"ל מהא דתנן מלא תרווד ועוד עפר קברות דטמא ומשמע דלא נבדק בכל הני בדיקות ואפ"ה יש בו רקב ומהאי טעמא לא כתב ג"כ דשער העומד ליגזז הוי ספק לענין רקב דמעפר קברות משמע דבכל גוונא טמא דכל שמחובר בו לא נעשה גלגלין ועיין לח"מ ז"ל בפ"ז מה"נ ומה שהשמיט בעיא דרקב הבא מן העקב יתבאר לקמן:

ע"ב מת שטחנו אין לו רקב כו' וצ"ל דהא דאמרי' בנדה לר' יוסי בשר שיבש מטמא משום רקב זה נמי בכלל רקב הוא מה שנתיבש עד שנעשה עפר ומיבעי ליה אם חזר והרקיב מהו וקצת צ"ע טומאה שבטלה האיך חזרה וניעורה כיון דקודם שהרקיב לא היה עליו עוד שום טומאה ואם הרקיב אח"כ יחזור ויטמא וכעין זה מיבעי ליה לקמן כמו שיתבאר:

שם גמרא תני עולא בר"ח מה שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא נתבאר בגמ' כמה שיעור החסרון אם אבר שהנשמה תלויה בו או אפילו שום אבר שיהיה או חסרון כל דהו. ומהא דאמרינן בנדה דלא אמרו רקב אלא למת ולא להרוג ופרש"י ז"ל שם משום דהרוג נחסר דמו אלמא דבחסרון כ"ש חשיב חסר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"נ וא"כ משמע דלענין תפוסה ושכונת קברות ג"כ כ"ש נידון כחסר וכן פי' התוס' ז"ל לקמן בהך דהמוצא מת פרט להרוג דהיינו מהאי טעמא דחסר הוא אבל לא משמע הכי דא"כ מאי קמ"ל עולא בר"ח דמת שחסר אין לו תפוסה דהא מתניתין היא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מה' ט"מ דחסרון לענין תפוסה ושכונת קברות הוא דווקא אבר שהנשמה תלויה בו והוא מתוספתא דאהלות אבל הדבר קשה מאוד דהא עולא כולהו כחדא תני להו משמע דחד דינא לכולהו בזה ומנ"ל לחלק בינייהו דלענין רקב הוי כ"ש חסרון ואפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו. ולענין שכונת קברות הוי חסרון אבר דווקא שהנשמה תלויה בו. ובירושלמי בפירקין מבואר להדיא דגם ברקב בעינן שינטל מן החי וימות היינו מן הארכובה ולמעלה וכמו שהבאתי לעיל וצ"ל דמש"ס דילן משמע דלאו חד דינא להו דלענין רקב משמע מהא דתניא לא אמרו רקב אלא למת ולא להרוג וע"כ טעמא הוא משום דחסר דמו דאל"ה ליכא טעמא אחרינא בזה וש"מ דבחסרון כ"ש הוי חסר. ולענין שכונת קברות משמע דהא דממעטינן הרוג לאו מטעם חסר הוא מדאיצטריך עולא לאשמעינן דחסר אין לו שכונת קברות ובלא"ה איכא טעמא דהרוג אין לו שכונה והיינו משום דהתם בעינן חסרון כדי שינטל מן החי וימות ועי' לעיל גבי הא דאמרינן לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר שהבאתי מחלוקת הראשונים ז"ל ואיכא מאן דס"ל דהתם נמי לא הוי חסר אלא בכדי שינטל מן החי כו' ואיכא מאן דס"ל דלהרוג נמי אינו מטמא דהוי חסר וכמבואר בש"ע שם והיינו משום דמר מדמי לה לחסרון דרקב ומר מדמי לה לחסרון שכונת קברות ומ"מ לא דמי אהדדי חסרון דהכא לחסרון דהתם דשם כתבו דאפילו אם לא נחסר אבר שנחתך ממנו אלא שאינו מחובר בו הוי חסר והכא משמע בירושלמי דווקא אם חסר האבר לגמרי אבל אם ישנו לאותו אבר ונקבר עם כל הגוף יש לו רקב דמה שאינו מחובר בו לאו חסרון הוא ויתבאר עוד לקמן בשמעתין:

דכוותיה גבי מת אפילו חד אבר איכא רקב כו' אין לפרש כפשוטו דנרקב חד אבר מן המת ושאר המת כולו קיים דבכה"ג ודאי יש בו רקב דלאו חסר הוא אלא צריך לפרש כי היכי דבחי ליכא רקב אלא מאבר אחד ומשמע דווקא משום שנרקב כשהוא חי אבל אם נרקב אבר אחד לחוד מן המת אפילו נקבר בפ"ע הוי רקב וש"מ דלא בעינן מת שלם והתוס' ז"ל כתבו דכוותיה גבי מת אפילו אירקיב חד אבר אם חתך האבר ממנו כו' ג"כ כוונתם כמש"כ:

בעי רבא הרקיב כשהוא חי וחזר ומת מהו ופירש"י בין שהוא מיטפל עמו ובין שאינו מיטפל עמו היינו שאינו מחובר למת. וקשה דא"כ הוי מת חסר ואין לו רקב כלל וכ"כ בש"מ דע"כ מיירי שהאבר מחובר בו עדיין דאל"ה הוי חסר ולפמש"כ לעיל דהכא לא בעינן דווקא מחובר לגוף אלא כל שנקבר כאחד לאו חסר הוא א"ש ובהך בעיא נמי איכא למידק מאי קמיבעי ליה כיון דנרקב האבר כשהוא חי ואין עליו טומאה כי חזר והרקיב כולו למה יחזור עליו תורת רקב ומכאן מוכח דלא כשיטת הירושלמי דאם נקבר עמו אבר