קרן אורה נזיר קטו

ואין ראיה מהתם דמיירי בטומאת אוכלין היינו טומאה קלה ולכ"ע עד לכלב וכתב עוד דמשמעתין מוכח הכי דבעוף מיירי הכא. וגם בזה יש לדקדק דלכאורה מוכח דהרמב"ם ז"ל ג"כ לא מפרש להא דהמחוהו באור בנבילת העוף מדכתב לענין נבילת בהמה הוי נצל ספק ובנבילת העוף כתב דאין נצל ואי בעוף מיירי א"כ מוכח דבנבילת העוף נמי ספיקא אי יש נצל וכבר עמד ע"ז המל"מ ז"ל ע"ש שכ' ליישב בדוחק ורציתי לומר דשמעינן דבעוף אין נצל מהא דאיצטריך קרא נפש לרבות השותה היינו שהמחוהו ואי גמירי נצל בעוף ממילא שמעינן דשותה נמי טמא אבל ז"א דאיכא למימר דגמירי נצל היכא דקרש:

ותו איכא למידק בשמעתין היכי פשיט מהא דהמחוהו בחמה דיש נצל הא בשומן מיירי ואמאי קרו לה נצל דע"כ הא דאיצטריך הילכתא לנצל היינו משום דיצא מתורת בשר ונעשה ליחה אבל שומן כי היכי דהמחוהו באור פשיטא דמטמא משום דאין זה השתנות מברייתו. ה"נ כי המחוהו בחמה וכדפריך בפ' העור והרוטב אי הכי בחמה נמי ומש"כ התוס' ז"ל לחלק דכיון דהמחוהו בידים באור עדיף מנצל חילוק זה לא ידעתי מנין להם:

וגם לשון הרמב"ם ז"ל צ"ע דבפ"א מהל' אה"ט כ' נבילה שנפסלה מאכילת כלב טהורה לפיכך ספק אם יש נצל לבהמה או אין נצל האי לפיכך אינו מיושב דמשמע דהספק הוא מפני טהרה דנפסלה מאכילת כלב והכי הוי ליה למיכתב ואם לא נפסלה מאכילת כלב טמאה לפיכך ספק כו' והיה נראה דנצל לא חזי אפילו לכלב אלא כיון דאתי מבשר טמא גמירי לה דהוא ג"כ טמא ובנבילה מיבעי לן אי גמירי נצל ולמ"ד עד לגר לא מיבעי ליה דעד שנעשה כבר נפסל מאכילה והאי נצל מכח טהרה אתי כי מיבעי ליה למ"ד עד לכלב דקודם שנעשה נצל היה הבשר טמא א"כ גמירי ביה נצל וטמא או דילמא לא גמירי ביה נצל ובעי למיפשט מהמחוהו בחמה דנהי דנפסל לגמרי מ"מ מכח טומאה אתי ולא גרע מנצל ומשני דנסרח קודם המיחוי וא"כ אתי מכח טהרה אבל בעוף דטומאתו דרך אכילה ודאי אין נצל כיון דנפסל מאכילת כלב אבל גם זה אינו מספיק חדא דלכ"ז צריך לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש להאי ברייתא בחלב נבילה וז"א כמש"כ ועוד דלא מסתבר לומר דנצל יהיה חמור מגוף הנבילה. דאם הנבילה נפסלה מאכילת כלב טהורה ונצל יטמא אפילו נפסל מאכילת כלב וצ"ע:

ולענין חלב שהמחה ואכלו תניא סתמא בברייתא בהעור והרוטב ובמנחות דחייב וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואמאי לא חילקו גם התם בין המחה באור או המחה בחמה ועוד דרישא דברייתא התם הקפה את הדם ואכלו מוקמינן במנחות שהקפה בחמה וא"כ משמע דסיפא נמי בחמה איירי ואפ"ה חייב. אבל התוס' ז"ל בפסחים דף כ"ד כתבו דלצדדים קתני דהמחהו ע"כ באור דאי בחמה חי הוא וחלב חי לאו דרך אכילתו הוא:

רש"י שם בד"ה המחוהו כו' אפילו המחוהו בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש עכ"ל והוא תמוה דלמה לי חזר וקרש ועוד דע"כ לא מיירי בקרש מדמוכח מינה בהעור והרוטב דדרך שתיה נמי חייב מהא דהמחהו באור א"כ ה"נ בחמה מיירי אפילו לא קרש:

בד"ה לעולם אימא לך כו' ומש"ה אינו מטמאה אפילו טומאה קלה עכ"ל גם זה לא ידענא מאי ענין טומאה קלה לכאן:

גמ' בעי רמב"ח יש ניצוק באוכלין כו' מי אמרינן הני משום דאית בהו רירי כו' או דילמא משום דסמיכי כו' משמע דבהני תרתי דבש הזיפים וצפיחית אית בהו תרווייהו רירי וסמיכי. ומיבעי ליה לת"ק הי מינייהו עיקר אי טעמא דרירי או טעמא דסמיכי. וא"כ צ"ל דמקפה של גריסין ופול לאו סמיכי הם דאל"ה ע"כ לת"ק לא מהני סמיכי לחוד מדפליגי במקפה של גריסין אלא ודאי לאו סמיכי הם ולב"ש עיקר טעמא משום רירי הוא אבל לת"ק מיבעי ליה אי לדידהו ג"כ בעינן רירי וכ' התוס' ז"ל דהא דפליגי אמקפה היינו משום דלא חשיב לת"ק רירי כולי האי והיינו אי נימא דלת"ק ג"כ רירי לחוד סגי אבל אין זה מוכרח די"ל דמספקא לן לת"ק דילמא בעינן תרתי רירי וסמיכי ומש"ה פליגי במקפה דלאו סמיכי הוא וכן אין ניצוק באוכלין דלית להו רירי או דילמא לת"ק משום דסמיכי לחוד הוא דהוי חיבור וה"ה דיש ניצוק באוכלין כיון דסמיכי ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' טומאת אוכלים משמע דתרתי בעינן לת"ק סמיכי ורירי דכן כתב שם הלכה ד' לפי שיש להם ריר ונמשכים כדבק וכן כתב הכ"מ ז"ל שם אלא דמש"כ לפיכך כל האוכלין אין להם ניצוק אפילו היו עבים הרבה כגון הגריסין וחלב המותך לפי שאין להם ריר משמע דהא דגריסין אין להם ניצוק היינו משום דאין להם רירי אע"ג דסמיכי וכן כתב הכ"מ ז"ל שם וזה א"א כמש"כ דגריסין ע"כ לאו סמיכי הם דאל"כ מאי מיבעי ליה לת"ק באוכלין דסמיכי כיון דס"ל בגריסין דאין להם ניצוק. ומה שפסק דאוכלין אין להם ניצוק. כבר כתב הכ"מ ז"ל דהכי ס"ל לר"ז ולמר ברי' דרבינא אלא דצ"ע אמאי לא כתב בפ"ד מה' ט"מ גבי חלב שהתיכו להאי שינויא כגון דבהדי דמרתח ליה כו' דאל"ה הוי ע"י ניצוק ולא הוי חיבור ועיין רש"י בד"ה ת"ש ב"ש שפירש דמקפה של גריסין סמיכי הוא ללישנא קמא ע"ש:

תוס' בד"ה היה מפורד כו' ע"ש שהקשו מרביעית דם הבאה מב' מתים. ועיין בפ"ב דאהלות גבי תרווד רקב שגיבלו דטהור שכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם דאפר לאו בר גיבול הוא ואינו נעשה גוש אחד משמע דדבר הנעשה גוש אחד שפיר הוי חיבור וא"כ דם דמתערב יפה ונעשה הכל אחד שפיר מצטרף וחלב מהותך הכא שאני דאינו מתערב כ"כ כיון שאינו לח בטבעו ולקמן בפירקין יתבאר יותר בזה ומה שהקשו מב' חצאי נבילה ג"כ לא תיקשי דלכאורה פליגי אי נוגע וחוזר ונוגע וכדמשמע בחולין דף קכ"ד ועיין ר"ש ז"ל שם באהלות:

גמ' וכמה שיעור רקב ר"י אמר מלא חפניו והרמב"ם ז"ל כתב מלא חפנים משמע דשיעור חפינה בב' ידיו קאמר וכמו מלא חפניו דקרא דקטורת. ועי' ק"ע אבל מלשון רש"י נראה דמלא חפניו היינו בידו אחת וליכא בינייהו אלא דחזקיה אמר בלא אצבעות ור"י אמר בהדי אצבעות ובירושלמי איתא חכמים אומרים מלא יד הגדולה ע"ש:

דף נא גמ' איזהו מת שיש לו רקב שנקבר בארון של שיש כו' נקבר בארון של עץ אין לו רקב וארון של מתכת ליכא למישמע מברייתא. דמרישא איכא למידק דוקא ארון של שיש אבל של מתכת אין לו רקב ומסיפא איכא למידק איפכא דווקא של עץ אין לו רקב אבל לא של מתכת. והרמב"ם ז"ל כתב דבשל מתכת ג"כ אין לו רקב ולא מצאתי כעת מבואר הדבר לא בתוספתא ולא בירושלמי וכ' התוס' ז"ל דאפילו לוקח ד' או ה' תרוודין כו' טהור ועיין בנדה פ' המפלת שפי' רש"י ז"ל שם על הא דתנן מלא תרווד ועוד עפר קברות דרבנן מטמאין כגון שנקבר בכסותו והשיגו התוס' ז"ל שם על רש"י ז"ל דבתחלה נעשה גלגלין אבל בירושלמי בפירקין מבואר להדיא כפי' רש"י ז"ל דאיתא התם אבל נקבר בכסותו או ארון של עץ זהו עפר קברות וצריך מלא תרווד ועוד ועי' בפ"מ שפי' דר' יוחנן פליג ע"ז ע"ש ואין זה מוכרח ע"ש:

שם אמר עולא אין רקב אלא מבשר גידים ועצמות הרמב"ם ז"ל השמיט להא דעולא וכן דקדק הלח"מ ז"ל בפ"ז מה נזירות ומדבריו ז"ל פ"ב מה' ט"מ הלכה י"א משמע דס"ל דמעצמות לחוד הוי רקב שכ' שם עצמות שנקברו כו' ובאמת הכי איתא בירושלמי דרקב מעצמות הוא ולא מבשר ומביא סמך מקרא ורקב עצמות קנאה אלא דמשמע התם דלר' יוסי הוא דקאמר הכי דס"ל בשר המת שיבש טהור וקאמר התם טעמא דמנבילה למד ר' יוסי וה"ה דלומד לרקב דאין רקב מבשר אלא מעצמות אבל לרבנן דפליגי אר"י וודאי יש רקב גם מבשר ועוד דבפ' דם הנדה אמרינן בש"ס דילן דלר"י נמי בשר המת שיבש אינו מטמא משום בשר אבל מטמא משום רקב ואין לנו שום סמך למידחי הא דעולא מהילכתא ואין להוכיח מהא דנדה דאמר ר"י דבשר יבש מטמא משום רקב אלמא דבשר לחוד ג"כ יש בו רקב וכמו שפירש"י ז"ל שם מלא תרווד ממנו כו' דאין זה מוכרח די"ל דלצרף בהדי עצמות וגידים למלא תרווד קאמר:

ורש"י ז"ל בפ' המפלת ד' כ"ז גבי הא דמטהר ר"ש ולד שליא פי' דהש"ס פריך אמאי מטהר ר"ש נהי דנימוק הוי ליה כרקב וכנצל משמע מדבריו ג"כ דלא בעינן ברקב בשר גידים ועצמות דאל"כ היכי מטמא משום רקב שמא לא נתקשרו אבריו בגידים וי"ל דמ"מ היה טמא מספק שמא נגמר כולו אבל התוס' ז"ל כתבו התם דולד כזה אינו מטמא אלא משום מת שלם אבל לא כזית בשר ממנו ולא רקב ולא נצל וע"כ צ"ל משום דלא נגמרו אבריו עדיין ואין בו כל השיעורין הללו אבל לא ידענא מהיכא פשיטא להו הכי ואם נימוק לאחר שנגמרו כל אבריו ונתקשרו בגידים אמאי לא יטמא משום רקב ונצל ונהי דרקב יש לומר דאין בו משום דמעורב בדם ונעשה לו גלגלין אבל טומאת נצל אמאי לא יטמא וצ"ל דכשנימוק הוולד בשליא וודאי לא נגמר כלל ובירושלמי בפירקין מיבעי ליה אי יש רקב בנפלים ומסיק לדברי האומר דדמו מטמא ברביעית יש לו רקב ולמ"ד אין דמי מטמא ברביעית אין לו רקב ופי' הפ"מ דהיינו פלוגתא דר"ע ורבנן בדמו של קטן שיצא כולו דלר"ע דמטמא אפילו פחות מרביעית אין לו רקב דהוי כהרוג שחסר דמו דאין לו רקב ואין דבריו נראין דאדרבא ר"ע מחמיר וס"ל כיון דיצא כל הדם אפילו פחות מרביעית מטמא ומאי ענין זה לרקב גם מש"כ לשיטת הירושלמי דאין לו רקב מפני חסרון דמו ז"א דהירושלמי ס"ל שם דלא הוי חסר אלא אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה ויתבאר לקמן בזה ונראה לפרש כפשוטו דמ"ד דאין דמו מטמא ברביעית היינו שאין דם הנפל מטמא כלל דלא מיקרי נפש כל שלא יצא חי ומש"ה אין לו רקב ג"כ וכן פי' בק"ע אלא דלא מצאתי כעת מקור המחלוקת בזה ואדרבא מפלוגתא דר"ע ורבנן בדמו של קטן משמע דדם נפל מטמא לכ"ע. דע"כ בנפל פליגי דבקטן שנולד הא אמר אבא שאול דאין דמי של קטן פחות מרביעית והיכי קאמר ר"ע