קרן אורה נזיר קיד

לקרובים. אבל בכ"ג דכתיב כל דריש על כל לרחוקים ונפשות מת לקרובים ובזבחים דריש איפכא נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים ועיין תוס' לעיל דף מ"ח ע"ב בד"ה ר' עקיבא כו' שכ' דס"ל לר"ע אע"ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי ובביצה מבואר דר"ע ס"ל דנפש סתמא נמי איקרי דאך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע ואולי דווקא התם דכתיב לכל נפש אבל בנזיר דלא כתיב כל אין נפש בהמה במשמע ודו"ק:

בד"ה ועל חצי קב כו' ומיירי שבאו מרוב מנינו או רוב בנינו כו' כוונתם ז"ל היינו שיש בהם מעט מרוב המנין. וכמש"כ שיש קב עצמות שנשתברו וחצי קב זה מהם מעט מכל עצם אבל אין כאן רוב מנין בשלימות וכן ברוב בנין. והיינו דתנן נמי באהלות לענין טומאת אהל רובע עצמות מרוב מנין ובנין אבל רוב מנין שלם או רוב בנין שלם מטמא אפילו פחות מרובע ואפילו הנזיר מגלח עליו כדאמר רבא בגמרא וגם ר' יוחנן מודה ליה אלא דתנא במתניתין ושייר וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן בד"ה רבא כו'. והיינו דתנן נמי שם באהלות ורוב בנינו ורוב מנינו אע"פ שאין בהן רובע ועיין בלח"מ ז"ל פ"ג מה"נ שכ' דמש"כ התוס' ז"ל דבעינן חצי קב מרוב מנין או בנין הוא אליבא דר"י דפליג ארבא דאמר רוב מנין ורוב בנין אפילו אין בו רובע ודבריו תמוהים דהא כתבו התוס' ז"ל לקמן בהדיא דר"י מודה לרבא ושייר במתניתין רוב בנין ורוב וכן כתבו התוס' ז"ל לקמן דף נ"ב ע"ב בד"ה ת"ש ע"ש:

אבל מד' הכ"מ ז"ל בפ"ב מה' טומאת מת משמע דמפרש להא דרובע מרוב מנינו ומרוש בנינו כפשטיה דרובע אינו מטמא אלא א"כ יש בו רוב מנין או רוב בנין והוא תמוה דהא שם במתניתין תנן בהדיא דרוב מנין או רוב בנין מטמא אע"פ שאין בו רובע. וע"כ צ"ל לפ"ז דסיפא רוב בנין ורוב מנין שניהם יחד מטמאין אפילו אין בהם רובע וא"כ יש לפרש ה"נ מילתיה דרבא וא"כ אין הכרח ממתניתין דילן אפילו לרבא דפליגי אמתניתין דאהלות ועדיות וכל דברי הלח"מ ז"ל אינן מובנים אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה וכמו שיתבאר לקמן בפירקין:

דף ג' גמ' כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין כו' ופי' התוס' ז"ל דאמתניתין דאהלות אמרה ר' יוחנן ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דאהלות שכ' דבחולין מייתי הא דר' יוחנן לחוד על קושיא ראשונה דעל כזית מגלח כו'. והיינו משום דכל שלא נתקשרו אבריו בגידין פשיטא דאין עליו כזית בשר וכ"כ התוס' ז"ל בחולין דף פ"ט ודקדק הר"ש ז"ל דבירושלמי דבפירקין משמע איפכא שאיל חד סבא לר' יוחנן ג"כ כנ"ל אם על כזית מגלח כש"כ על כולו ושני ליה להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאיל אם על אבר מגלח כש"כ על כולו ושני ליה להביא נפל שלא קרשו אבריו ומסיק כיון דשאל קדמייתא לא הוי צריך מישאל תנייתא דכיון שאין בו כזית ברי הוא שלא קרשו אבריו והיה נראה דאין כאן מחלוקת ותלמודין מוקי ברישא במת שאין עליו כזית בשר ול"ד נפל ולהכי פריך אם על אבר ממנו מגלח על כולו לא כש"כ ומאי אהני מה שאין בו כזית בשר וקצת יש לדקדק בהך פירכא הא באבר בעינן שיהיה עליו בשר כראוי היינו להעלות ארוכה וכיון שאין על כולו כזית בשר א"כ אין על אבר ממנו כדי להעלות ומאי פריך אם על אבר ממנו מגלח וצ"ל דמ"מ כש"כ הוא כיון דאפילו אבר מטמא בלא כזית בשר כש"כ מת כולו והכי משמע לשון רש"י ז"ל בד"ה ועדיין ומשני ר"י ל"נ אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין דליכא גביה טומאת אבריו כלל וכזית בשר ג"כ לית ביה ובירושלמי מוקי לה ר"י על שאלה ראשונה להביא את הנפל שאין בו כזית משמע דאין בכולו כזית וחזר ושאל אבר ממנו מטמא כולו לא כש"כ ומשני ליה שלא קרשו אבריו וע"ז שפיר אמר אי שאיל קדמייתא לא מצריך מישאל תנייתא כיון דהוא נפל שאין בכולו כזית ברי שלא קרשו אבריו:

והא דמוקי לה בירושלמי בנפל שאין בכולו כזית היה נראה כיון דברי שלא קרשו אבריו אם כן אם היה בו כזית עדיין אין כאן רבותא דזה בכלל כזית בשר הוא להכי קאמר דבכולו ליכא כזית אבל אין זה מוכרח דעצמות אפילו כשהן רכים אינן בכלל בשר נהי דגידים בכלל בשר הם כשהן רכים וכמו שפי' ר"ת ז"ל בחולין שם דמבשר הם נעשים ומתקשים אבל עצמות מתחלת בריאתן לאו בכלל בשר הם וע"כ לפי אוקימתא דש"ס דילן שלא נקשרו אבריו בגידין צ"ל ג"כ דכל אבריו לא קרשו ולא הוי בכלל עצמות דאל"ה אכתי תיקשי אם על רוב מנין או בנין עצמות מגלח על כולו לא כש"כ ונהי דמתניתין י"ל דס"ל לר"י דעל רוב מנין או בנין אינו מגלח וכמאן דאמר הכי בירושלמי אבל מתניתין דאהלות דתנן התם רוב מנין ובנין וא"כ כש"כ כולו. אלא ע"כ אם לא נקשרו אבריו בגידין גם עצמותיו לא קרשו ולא נחשבו לעצמות כלל והיינו דאיכא מאן דבעי מימר בירושלמי דאין טומאת נפל כזה ד"ת כיון דלא נגמרו עדיין כל אבריו וי"ל דרבא הכי ס"ל ומש"ה לא בעי לאוקמי מתניתין בהכי משום דאין הנזיר מגלח עליהם ומתניתין דאהלות שפיר מוקמינן בהכי דמ"מ מטמא באהל שלא מד"ת דאל"ה יקשה למה ליה לרבא לחדושי אוקימתא אחריתי למתניתין דילן כיון דמתניתין דאהלות ע"כ צריך לאוקמי בנפל כו' כר"י דרוב בנין ומנין תנן התם בהדיא וכיון דתרווייהו בחד לישנא תנן לה אמאי לא מוקים להו בחד גוונא. אבל לפי הנ"ל א"ש אבל הרמב"ם ז"ל פסק כהני תרתי אוקימתות דר"י ודרבא משום דס"ל דלא פליגי אהדדי וכמו שכ' התוס' ז"ל:

ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' ט"מ שכ' דאדם אין תחלת ברייתו פחות מכזית. והיינו טעמא דבשר מטמא בכזית ובירושלמי בפירקין לא משמע כן דפריך על ר"ש דאמר דשרץ בכעדשה משום דתחלת ברייתו בכעדשה אלא מעתה מת יטמא בפחות מכזית דאמר ר"י להביא הנפל שאין בו כזית משמע דיש נפל פחות מכזית ע"ש ועיין בפ"מ בירושלמי:

גמ' איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח ה"ד אי דלא ידעינן כו' כי קרש מאי הוי ופירש"י ז"ל דלא ידעינן היינו דידעינן וודאי דלאו ממת הוא וכ' לפרש כן מדר' ירמיה מוקי לה בסתם היינו דלא ידעינן אי בשר המת הוא או מכיחו וניעו ש"מ דהא דאמרינן אי דלא ידעינן היינו דידעינן וודאי דלאו ממת הוא. אבל התוס' ז"ל נראה שפי' דלא ידעינן היינו דספק הוא אי מבשר הוא או מכיחו וניעו ור' ירמיה הוא דחדיש דהקרישה מוכיח דמבשר הוא ולפ"ז אינו מדוקדק הא דאמר ר' ירמיה בסתם הא היינו הך דלא ידעינן דלעיל ומשמע מדבריהם ז"ל דאם לא קרש הוי ספיקא וא"כ כי נגע בכה"ג אין לו תקנה ככל ספק טומאה וכן משמע לישנא דהש"ס. לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא ובמל"מ ז"ל פ"ב מהל' ט"מ כתב דמד' התוס' ז"ל משמע דאי לא קרש וודאי כוחו וניעו הוא והוא מדבריהם בד"ה אמר ר"י כו' ואין זה מוכרח אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דאינה מטמאה כלל בלא קרש וכבר דקדק בזה המל"מ ז"ל שם ואי בספק דיינינן ליה א"כ ברה"י הוי ס' טומאה דהוי ודאי טמא. אלא דנראה דספק טומאה ברה"י לא נאמר אלא בספק מגע אבל לא אם עיקר הטומאה הוי ספק:

שם ומוהל שהרתיח כו'. נראה מד' התוס' ז"ל דתרתי מילי נינהו בשר המת שנימוח או מוהל היוצא מן המת ומוהל ג"כ נצל הוא ולשון הש"ס אי קרש מוהל הוא משמע דהכל מיקרי מוהל וכמש"כ התוס' ז"ל דאיכא מוהל הבא מבשר המת שנימוח ואיכא מוהל היוצא מן המת והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלל הא דמוהל שהרתיח ועי' משל"מ ז"ל שם וצ"ע טומאה זו דמוהל היוצא מן המת מנ"ל אי משום דמוהל חשיב כבשר הא גבי נבילה פשיטא דמוהל היוצא לא חשיב כנבילה וכדאיתא בפ' העור והרוטב ולקמן מספקא לן אי יש נצל בנבילה ג"כ אלמא דמוהל ורוטב ודאי לאו בכלל נצל הוא וצריך לחלק בין רוטב למוהל ועי' מש"כ בחי' לנדרים בקונטרס דברים היוצאים מן האסורים מש"כ בזה:

ובירושלמי בפירקין איתא איזהו נצל בשר המת שנתוק ומוהל שקרש ופריך הא עודנו מחוי לא לא כן אמר ר' חנינא בשם רבי חלב המת שהתיכו ה"ז טמא חתכו והתיכו ה"ז טהור אלמא דאפילו מחוי מטמא ר' יודן ור' יוסי ח"א להוציא מי בשר שבו ופי' הפ"מ דמשני דבמי בשר היינו מוהל בעינן דוקא קרוש אבל מחוי טהור. ואין טעם לזה דאם הוא כבשר אפילו מחוי ליטמא כמו חלב מחוי ואי לאו כבשר הוא אפילו קרש לא ליטמא. והיה נראה יותר לפרש דבשר המת שנתוק היינו שנתקלקל הבשר ונרקב ולא נעשה מוהל עדיין ומוהל היינו שנרקב יותר ונעשה כמוהל ובזה בעינן שיקרש להוציא המי בשר שבו דזה אינו מטמא וכן פי' בק"ע והכי משמע לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כאן ובאהלות שכ' נצל היינו בשר שנרקב ונעשה כמוהל ועדיין צ"ע עוד איתא התם בירושלמי חרנא אמר הא דבעינן קרש היינו שיהיה בו כזית אם יקרש דכזית כשהוא מוהל אין בו כזית קרוש והרמב"ם ז"ל לא ביאר זאת:

שם בעי אביי יש נצל לבהמה או אין נצל ואליבא דמ"ד טומאה חמורה עד לגר ליכא למיבעי דנצל אינו ראוי לגר כי מיבעי ליה למ"ד עד לכלב ונצל ראוי לכלב ומטמא כבשר או דילמא כיון דנעשה נצל לאו בכלל בשר הוא ואינו מטמא עוד ופשיט ליה מהא דהמחוהו באור טמא בחמה טהור ואי יש נצל אפילו בחמה נמי טמא דעכ"פ נצל הוא ופירש"י ז"ל דמיירי בחלב נבילה שהמחהו וכבר הקשה עליו המל"מ ז"ל דבפ' העור והרוטב מייתי לה בנבילת עוף טהור ועוד דבחלב נבילה ליכא טומאה כלל ולענין איסור חלב הוא דאמרינן התם המחה את החלב וגמעו חייב אבל לא לענין טומאה וטהרה והתוס' ז"ל פירשוה בנבילת העוף וס"ל להש"ס דנבילה ונבילת העוף שוין לדין זה ואי יש נצל בנבילת בהמה ה"ה דיש נצל לנבילת העוף אך יש לדקדק מנ"ל דנבילת העוף ג"כ עד לגר כיון דטומאתה אינו אלא באכילה דילמא בעינן דווקא ראוי לאכילה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' אה"ט דנבילת העוף ג"כ עד לכלב וכתב הכ"מ ז"ל דהכי משמע מפ"ח דטהרות בגוזל שנפל לגת