קרן אורה נזיר קיא

מלחמה משמש כו' ולא קיימא מסקנא הכי ביומא שם ע"ש וגם מש"כ כמו שעובד ביוה"כ כו' אינו מדוקדק ועי' בש"מ ובא"מ:

וממה שכ' התוס' ז"ל בשמעתין דאם שימש השני זמן רב אין מעבירין אותו נפ"מ לענין פרנס או ש"צ דמדמינן ליה להאי דינא וכמש"כ התוס' ז"ל ביומא דף י"ב גבי הא דפסיק הילכתא כר' יוסי ע"ש:

תוס' בד"ה אי ברחוקים כו' ע"ש שכ' דק"ו לרווחא דמלתא והכי איתא להדיא בירושלמי בשמעתין דמכללא דכהן הדיוט שמעינן לה ע"ש:

דף מח תוס' בד"ה ואין לי אלא בנזיר כו' וסבירא ליה דגמר אחוה אחוה מבני יעקב כו' אין זה מוכרח דהא גז"ש דאחוה אחוה סתמא איתמר וכדאיצטריך יחדו גבי יבם דלא ניליף אחוה אחוה מלוט כדאיתא ביבמות וא"כ מצינן למילף מאחיך דעריות דאפילו מן האם אחיו הוא ובדדמי ליה ילפינן ואחוה דבני יעקב לא הוי בדדמי ועיין ברשב"ם בב"ב דף ק"ו מש"כ שם. והרמב"ם ז"ל כתב בהל' אבל דמדכתב רחמנא לאחיו ולאחותו גבי לבנו ולבתו ילפינן מה בנו ובתו ראויין ליורשו אף אחיו ואחותו דווקא ראויין ליורשו היינו מן האב ובת"כ ילפינן מדכתיב לבנו ולבתו דלא איצטריך דמאחיו ואחותו שמעינן להו אלא לאשמעינן מה בנו ובתו ראויין ליורשו ה"נ אחיו ואחותו דווקא מן האב:

בא"ד וא"ת ומה צריך ק"ו כו' דבלא"ה אמו מופנה דמעל כל נפשות שמעינן לקרובים ותירצו דאי לאו ק"ו ה"א דלאביו אתי למעוטי אמו דמיטמא לה משום דודאי ילדתו וא"כ איצטריך אמו לגופא דאסור ליטמא לה להכי קאמר ק"ו ותו ליכא למעוטי אמו לגופא ומופנה לגז"ש וחזרו והקשו א"כ מנ"ל דלאביו אתי למת מצוה הא איצטריך לגופא דלא נימא דאמו למעוטי אביו ותירצו דהאי ק"ו נמי לרווחא דמילתא ובלא"ה לא הבנתי דבריהם ז"ל היכי מצינן למימר דלאביו אתי למעוטי אמו דמיטמא לה א"כ למה לי קרא דעל כל נפשות מת דשאר קרובים ורחוקים שמעינן בק"ו מאביו וליכתוב רחמנא לאביו לא יטמא לחוד ולא הוי שרינן אלא אמו לחוד דודאית היא ע"כ נראה דאיצטריך הק"ו דאי משום דשמעינן לה מעל כל נפשות מת ז"א דה"א דעל כל נפשות מת אתי לטומאת מת של קרובים ולאביו ולאמו לא יטמא אתי לשאר טומאות כגון נגעם וזיבתם ואיצטריך תרווייהו אביו ואמו כצריכותא דלקמן ולא הוי שמעינן נמי מת מצוה מלאביו להכי קאמר דאמו אתיא בק"ו מאביו וא"כ לאמו מופנה לגז"ש דמיטמא הוא לנגעם ולזיבתם וא"כ לאביו נמי מופנה דלטומאת מת לא איצטריך דמעל כל נפשות ילפינן וע"כ אתי למעוטי מת מצוה וא"ש בזה הא דאיצטריך קרא למעוטי נגעם וזיבתם וכמו שדקדקו התוס' ז"ל דף מ"ג דהא ברחוקים ג"כ אינו מוזהר אלא על טומאת מת ולפי הנ"ל ניחא דאי לאו דכתיב במותם גבי נזיר ולאמו מופנה גבי כ"ג ה"א דלאביו ולאמו אתי לנגעם ולזיבתם. דלא יטמא סתמא כתיבא ומשמע כל הטומאות:

והתוס' ז"ל בד"ה ולאמו כתבו דאיצטריך למעוטי נגעם משום דמצורע חשוב כמת. ואין זה מספיק דנהי דחשוב כמת מ"מ ודאי ליתא במשמעותא דעל כל נפשות מת ועוד דא"כ מנ"ל ברחוקים דמותר בנגעם דילמא לא שרי רחמנא אלא לאביו ולאמו ולמש"כ ניחא אלא דיש לדקדק מאי אהני ק"ו לאמו הא אין מזהירין מה"ד ואיצטריך למיכתב לאמו למלקות ואכתי דילמא אתי לנגעם ולזיבתם וי"ל דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' ט"מ שכתב דכהנים ונזירים מותרין להטמאות בכל שאר הטומאות. וכתב הכ"מ זה פשוט דלא הוזהרו אלא על טומאת מת והרי הכא אין הדבר פשוט כ"כ ואיצטריך קרא למעוטי וק"ל:

תוס' בד"ה ה"ג אשכחן והקשו מת מצוה בנזיר נמי ניליף בגז"ש דאמו אמו דאין גז"ש למחצה ותי' דה"א דגז"ש לא אתיא אלא למת מצוה אבל לא למעוטי נגעם כיון דמצורע איתקש למת הוי כעוקר קרא ממשמעותיה וכבר כתבתי דאין זה מוכרח דודאי לא הוי מצורע בכלל טומאת מת מסברא בעלמא ולדידי בלא"ה לא קשיא דלא מצינן למילף מת מצוה בנזיר מגז"ש דלאמו כיון דאיכא למילף ק"ו דטומאה לא יותר מכללה מיין וכדאיתא לעיל וגז"ש איצטריך לנגעם וזיבתם לא הוי דחינן ק"ו מפני הגז"ש ולקמן יתבאר עוד:

גמ' שומע אני אפילו נפש בהמה כו' ר"י אומר א"צ הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר והר"א ממיץ ז"ל בס' יראים הוציא מכאן דאין כהן ונזיר מוזהרים על מגע מת עובד כוכבים לר"ש דאמר דאין מטמאין באהל דבנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר. עי' במל"מ ז"ל פ"ג מהל' אבל באריכות בזה ולענ"ד לא משמע כן דא"כ למה לי קרא למעוטי נגעם וזיבתם הא לא שייכא ביאה גבייהו ולדברי התוס' ז"ל לעיל דלנגעם איצטריך י"ל דמצורע נמי מטמא בביאה אבל יש כמה טומאות דאין מטמאין אלא במגע ואפ"ה כהן ונזיר מוזהר עליהם והיינו משום דכתיב לא יבא לטומאת אהל ולא יטמא לטומאת מגע אע"ג דלא מטמא באהל מוזהר הוא על מגען וא"כ עובד כוכבים דטומאת מגעו ומשאו בכלל טומאת מת היא דלא אימעיט אלא מטומאת אהל אבל ממגע ומשא לא אימעיט ודאי דכהן ונזיר מוזהר עליהם ג"כ. והכא שפיר קאמר הש"ס דטומאת נבילה ודאי לא הוי בכלל לא יטמא דקרא דבאדם מיירי קרא אלא דאינו רוצה להביא טומאת נבילה מעל נפש דבהמה ג"כ בכלל נפש הוא לזה קאמר דנפש דקרא ע"כ לאו בבהמה מיירי דלא יבא כתיב נפש המטמאה בביאה ותו ליכא שום קרא לטומאת נבלות אבל עובד כוכבים בכלל לא יטמא הוא ובכלל כל טומאת מת ועיין במל"מ ז"ל שם:

שם עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ"ג שקדושתו קדושת עולם כו' יש לדקדק הא איכא ק"ו איפכא דאינו מטמא למת מצוה בק"ו מיין דלא הותר מכללו וכמש"כ לעיל ולפמש"כ לעיל דהך ק"ו דלעיל מיין לאו ק"ו הוא א"ש וקאמר לא אם אמרת בכ"ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו עי' בברכות פ' מי שמתו שכ' התוס' ז"ל התם הא דלא ילפינן מינה דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אפילו בקום ועשה משום דאיכא למיפרך מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה וא"כ הוי מצי הש"ס למימר הך פירכא גופא הכא מה לכ"ג שכן אינו שוה בכל כיון דמהאי טעמא לא ילפינן מינה בעלמא וי"ל דס"ל להש"ס כיון דבתרווייהו איכא קולא כ"ג אינו שוה בכל ונזיר ישנו בשאלה שקולין הם ומצינן למילף מהדדי אי לאו פירכא דקאמר הש"ס והיינו טעמא דלא קאמרי ר"א וחכמים במתניתין בהיו מהלכים שניהם להני קולי לר"א יטמא כהן דאינו שוה בכל ולרבנן יטמא נזיר דישנו בשאלה משום דהני תרתי קולי שוין הם אלא דלפי מש"כ לעיל במכילתין דר"א ס"ל דנזיר אינו בשאלה שפיר הוי מצי למימר דיטמא כהן משום דאין שוה בכל דבנזיר ליכא שום קולא:

והנה לפי דברי התוס' ז"ל בברכות שם שפיר איכא למילף מינה דאיסור טומאת כהן נדחה בפני כבוד הבריות אפילו טומאה דאורייתא כמו הכא במת מצוה וא"כ הא דמשני הש"ס התם הא דמדלגין היינו על ארונות כו' בטומאה דרבנן לא קיימא הכי במסקנא אלא אפילו בטומאה דאורייתא נדחית בפני כבוד הבריות כיון דהוי איסור שאינו שוה בכל ודלא כדברי הרמ"א ז"ל בסי' שע"ב בי"ד דמחלק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וכן כתב שם הגאון ר"א ז"ל בביאורים אלא דכתב דהעיקר כרש"י ז"ל שם בברכות דממת מצוה ליכא למילף משום דלא נאסרו במת מצוה כלל כמו כהן הדיוט בקרוביו דלא נאסר כלל וכתב דדמי לאשת אח בלא בנים דלא ילפינן מינה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דלא נאמרה הל"ת בזה אע"ג דלא דמי לגמרי דהתם הותרה לעולם אפילו אין כאן מצוה עוד וכנסה הרי היא כאשתו והכא לא אישתרי אלא במקום מצוה מ"מ הכא ג"כ לא נאמר הלאו בזה ומה שהקשו התוס' ז"ל התם מכל דחיות נראה דאין כאן קושיא וכמו שיתבאר דהש"ס יליף התם מקרא דאין חכמה כו' דבמקום חילול השם אין כבוד הבריות כלום ופריך התם מהא דמדלגין כו' ומזקן ואינו לפ"כ דמתעלם מאבידה דדחינן איסור טומאה ומצות השבת אבידה מפני כבוד הבריות אע"ג דאיסור טומאה ומצות השבת אבידה מצוה כוללת היא על הכל וגם הזקן מחויב בה אם היא לפ"כ וא"כ ש"מ דכבוד הבריות עומד אפילו במקום שיש חילול כו' ומשני התם דהא דמדלגין הוא בטומאה דרבנן והשבת אבידה ממונא שאני ופריך מהא דהרי שהלך לשחוט את פסחו דנדחית העשה מפני כבוד הבריות אלמא דכבוד הבריות מדחה חיוב מצוה המוטלת עליו ומשני שאני התם דכתב ולאחותו אבל מקרובים של כהן ומת מצוה דנזיר וכ"ג ליכא למיפרך כלל כיון דבמקום שנאסר טומאת רחוקים הותר טומאת קרובים ומת מצוה א"כ אין כאן חילול השם כלל והכי אמרה תורה לרחוקים אסור לטמאות ולקרובים ולמת מצוה מותר ולא שייך למיגמר מינה בעלמא דכבוד הבריות ידחה ל"ת שבתורה דהכא אין כאן ל"ת כלל והיכא דנאסרה טומאה נאסרה והיכא דלא נאסרה לא נאסרה ואצל כהן הדיוט התירה התורה אפילו מפני כבוד קרוביו ונזיר וכ"ג לא הותרו אלא מפני כבוד מת מצוה אבל שידחה כבוד הבריות שום מצוה ליכא למיגמר מינה אפילו להנך דס"ל דטומאת קרובים ג"כ דחויה היא וכמש"כ לעיל מ"מ בעלמא וודאי אין כבוד הבריות מדחה שום איסור דבמקום שיש חילול השם כו' והכא ליכא חילול השם כלל ואדרבא גם זה מצוה היא לטמאות לקרוביו ולמת מצוה:

אלא דלפירש"י ז"ל תיקשי מאי פריך הש"ס לקמן לר"ע לאחותו למה לי ניליף מכ"ג ונזיר והיכי מצינן למילף הא בכ"ג ונזיר לא נאסר כלל ומנ"ל דכבוד הבריות ידחה עשה דפסח ומילה ואי ילפינן מסברא כי היכי דכהן ונזיר מותר במת מצוה ה"נ דמדחי