קרן אורה נזיר קיב

עשה דפסח ומילה א"כ היכי בעי למילף מינה דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה וכי היכי דלא מצי למילף מנזיר וכהן ה"נ לא נילף מעושה פסח אלא ע"כ עושה פסח שאני וכנ"ל ומנ"ל דנדחית בפני כבוד הבריות וכ"ת לדברי התוס' ז"ל נמי יקשה היכי בעי למילף עושה פסח מנזיר וכהן הא ישנו בשאלה ואינו שוה בכל אבל פסח עשה השוה בכל הוא למ"ד נשים בראשון חובה די"ל דלמ"ד רשות פריך למה לי קרא דלאחותו נילף מכהן ונזיר אלא דבריש יבמות משמע דקבורת מת מצוה דוחה כל העבודות אפילו השוות בכל דבעי למילף מינה דתדחה שבת ג"כ אי לאו דכתב לא תבערו כו' ע"ש ועוד אי פסח ומילה חשובה מצוה שאינה שוה בכל א"כ כי פריך הש"ס בברכות שם וליגמר מינה לישני שאני פסח ומילה דאינו שוה בכל וי"ל כיון דהוי עשה שיש בה כרת אע"ג דאינה שוה בכל מצינן למיגמר מינה והיינו טעמא דקבורת מת מצוה דחיא כל העבודות דבעשה שיש בו כרת אין לחלק אי שוה בכל אי לא והיינו דמשני הש"ס לקמן סד"א פסח ומילה דיש בהן כרת לא לידחי אע"ג דאין שוין בכל אבל לפירש"י ז"ל קשה כנ"ל ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין:

ויש לי מקום עיון בזה בלשון הרמב"ם ז"ל בסוף ה' כלאים שכ' שם המוצא על חבירו כלאים פושטו אפילו בשוק שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה ולמה נדחית בהשב אבידה מפני שהוא של ממון ולמה נדחית בטומאת מת הואיל ואמר הכתוב לאחותו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ומ"ש דגבי השב אבידה כתב למסקנא דממון הוא והיינו כי היכא דלא ניגמר מינה. וגבי טומאה כתב משום שנא' לאחותו ולא כתב כמסקנת הש"ס דהוי שב ואל תעשה נראה מדבריו דאפילו בשב ואל תעשה לא גמרינן מינה בעלמא ולהכי איצטריך גבי השב אבידה דהוי ממון אע"ג דהוי שוא"ת ונראה דיצא לו כן מהא דלא משני הש"ס גבי השב אבידה שב ואל תעשה שאני והיינו משום דכבוד הבריות אינו דוחה למצות תורה אפילו בשב וא"ת והא דמשני הש"ס לקרא דלאחותו שב ואל תעשה שאני לאו למימרא דבשב ואל תעשה גמרינן מינה דא"כ למה לי קרא דוהתעלמת והתוס' ז"ל בב"מ ובשבועות דף ל' כתבו לחלק דאינו דוחה בשוא"ת אלא היכא דהוא גנאי גדול והרמב"ם ז"ל לא ניחא ליה בזה ולא גמרינן ממת מצוה לשום כבוד הבריות והא דשני שב ואל תעשה שאני ה"ק דאמאי לא גמרינן מינה דלא דרשינן לקרא דאין חכמה כו' דהא מצינו גבי מת מצוה דדחי למצוה של תורה וכיון דלא נדרוש לקרא ממילא דכל כבוד הבריות לידחי אפילו ל"ה ומשני דאין דרשא דלאחותו סותרת לקרא דאין חכמה כו' דבשב ואל תעשה אין כאן חילול השם כ"כ וכיון דדרשא דאין חכמה קאי אדוכתיה ממילא דאפילו בשב ואל תעשה לא גמרינן ממת מצוה דקבורתו ג"כ מצוה היא אבל שאר כבוד הבריות אינו דוחה מצוה של תורה אפילו בשב ואל תעשה. ועיין מ"א בסי' י"ג ועיין ריש מגילה דמיבעי ליה לרבא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן קודם ופשיט מהא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומשמע דאין מגילה נדחית אלא משום שהיא מדרבנן כעין ל"ת דהיינו לא תסור וק"ק דהא מת מצוה דוחה אפילו ל"ת של תורה ושל כרת ואין זה בכלל האי כללא דגדול כבוד הבריות דאינו דוחה אלא לאו דלא תסור ועיין בש"ע או"ח ובדברי האחרונים שם:

אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל משמע דמלאחותו יליף דנזיר מיטמא למת מצוה מדלא כתב דפסח ומילה נדחית מפני טומאת מת. וגם בהל' פסח לא מצאתי כעת שכ' להאי דינא דמת מצוה מדחה מצות פסח ולקמן יתבאר עוד בזה בס"ד:

גמ' או אינו כו' אבל יטמא לרחוקים קצת קשה דא"כ על נפש מת לא יבא למה לי ובש"מ כתב דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ע"ש ועוד כתב שם דעל נפש מת אתי לשאר קרובים ולאביו אתי למעוטי רחוקים ולא הבנתי דהא כל קרובים כתיבי הכא אביו ואמו אחיו ואחותו ובנו ובתו מינייהו ילפינן ואיזה קרובים מרבינן עוד ולדידי בלא"ה לא תיקשי דהא דאיצטריך לאשמעינן דמוזהר בלא יבא היינו טומאת אהל דמלא יטמא לא שמעינן אלא טומאת מגע והא ליכא לאקשויי היכי מייתרינן לקרא דלאביו דשמעינן מעל נפש מת הא איצטריך לטומאת מגע וי"ל דמגע שמעינן מכש"כ מאהל אבל אהל ממגע לא שמעינן ואיצטריך לא יבא לטומאת אהל תדע דהא מחייבינן תרתי משום לא יבא ומשום לא יטמא כדאיתא לעיל במכילתין אלא דא"כ מאי קאמר הש"ס לעיל בעל כל נפשות מת לא יבא דכ"ג דלא איצטריך דמכהן הדיוט שמעינן לה והא איצטריך לטומאת אהל דבכהן לא כתיב אלא לנפש לא יטמא ולא נאמר לא יבא וע"כ צ"ל דבכלל לא יטמא הוי כל הטומאות וכדאמרינן לעיל מקרא מלא דבר הכתוב וכמו שפי' הש"מ ז"ל שם וא"כ אכתי לא יבא מיותר הוא דאהל בכלל לא יטמא הוא אבל אכתי קשה קצת הא איצטריך לא יבא לחייבו שתים על הטומאה ועל הביאה דמשמע דאינו לוקה שתים אלא כ"ג ונזיר דנאמר בהם לא יבא ולא יטמא אבל כהן הדיוט אינו לוקה שתים. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבל ובפ"ה מהל' נזירות דאינו לוקה שתים אלא כ"ג ונזיר וצ"ע:

ע"ב עד שלא יאמר יש לי בדין כו' ע"כ צריך לפרש כפי' התוס' ז"ל דשקיל וטרי אי לאביו מיותר אי לא ורצה לומר דמיותר הוא דמכלל דעל נפש מת שמעינן אפילו קרובים כמו כלל דכ"ג. ויש לדקדק למה ליה למילף מכלל דכ"ג הא בלא"ה אמרינן דקרובים נמי אסורין כיון דקרא סתמא כתיב על נפש מת לא יבא ומנ"ל להתיר קרובים וי"ל דשקלא וטריא דברייתא תליא בהא דאיכא טעמא דנזיר חמור אפילו מכ"ג דמביא קרבן על טומאתו ואיכא נמי טעמא איפכא דקיל אפילו מכהן הדיוט דאין קדושתו קדושת עולם מש"ה רצה למילף מכלל דכ"ג דנאסר גם בקרובים וחזר ואמר או כלך כו' דאיכא למילף בק"ו מכהן הדיוט דחמור דקדושתו קדושת עולם. ואפ"ה הותר בקרובים ק"ו נזיר:

וי"ל עוד דשייכא בפלוגתא דטומאת קרובים אי הוי מצוה או רשות דלמ"ד רשות וודאי שמעינן מכללא לחוד דגם בקרובים אסור דמנ"ל להתירו בקרובים ולהוציאן מן הכלל אבל למ"ד מצוה לא שמעינן מקרא דעל נפש כו' די"ל דקרובים דאיכא מצוה עשה דוחה ל"ת ואיצטריך לפרש דנזיר וכ"ג נאסרו גם בקרובים:

תוס' בד"ה האי מיבעי ליה כו' וכיון דאפיקתיה מכללא דכהן הדיוט כו'. לא ידענא למה הוצרכו לזה דבלא"ה כיון דכתב רחמנא דלאביו לא יטמא כש"כ לאמו ולשאר קרוביו כדאמרינן לעיל גבי כ"ג וצ"ל דכתבו כן לרווחא דמילתא:

גמ' ואמו לגז"ש וכתבו התוס' ז"ל דלר' ישמעאל איצטריך שיהיה מופנה מב' צדדים דאיכא להשיב מה לנזיר שאין קדושתו קדושת עולם ובש"מ בשם תוספות הרא"ש ז"ל דר"י נמי ס"ל צריכותא דאביו ואמו כר"ע לקמן ואמו אינה מופנה אלא גבי כ"ג מופנה כיון דגלי גבי נזיר דאין חילוק בין אביו ואמו ה"ה בכ"ג ולהשיב אין כאן ושפיר למידין ולא הבנתי דא"כ לר"ע נמי נימא דבנזיר לחוד הוא דמצריך להו אבל בכ"ג הוי מופנה אלא ע"כ אי מצרכינן להו בין בנזיר בין בכ"ג צריכי ור"י לא ס"ל הצריכותא כלל כמש"כ התוס' ז"ל:

כיון דאמר מר אם היה כ"ג ונזיר כו' מה לי כ"ג לחודיה מה לי כ"ג ונזיר ופירש"י כיון דכ"ג נמי כתיב הכא וכתיב במותם אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם ממילא שמעינן דכ"ג נמי מותר בנגעם ובזיבתם והתוס' ז"ל פי' דה"ק כיון דשמעינן מהכא דכ"ג מיטמא למת מצוה א"כ אייתר ליה אביו ואמו דכ"ג לגז"ש דמיטמא בנגטם וזיבתם ולפי מש"כ לעיל דהא דס"ד דאינו מטמא בנגעם ובזיבתם הוא משום דה"א דלאביו ולאמו לא יטמא אתי לשאר טומאות היינו נגעם וזיבתם. א"כ הדק"ל לר"ע דילמא אתי לנגעם ולזיבתם ותרווייהו צריכי וגז"ש מנ"ל ולשיטתם לעיל דמצורע בכלל מת א"ש:

ולר"י כו' מה לי חד לאו מה ליתרי לאוי ולפירש"י ז"ל בברכות שהבאתי לעיל דליכא אזהרה כלל במת מצוה א"כ מסתבר טעמיה דר"י דמה לי כו' ומ"ט דר"ע דמצריך קרא לב' לאוי וי"ל דר"ע נמי לא לב' לאוי הוא דמצריך קרא אלא לאשמעינן דכ"ג נמי מותר במת מצוה וכדי לאפנויי אביו ואמו דכ"ג לגז"ש אלא דמהא דפריך הש"ס לר"י ולאחותו למה לי משמע דלר"ע ניחא וכמו שפי' התוס' ז"ל בד"ה ולאחותו דלר"ע חמיר ליה תרי לאוי וה"ה דכרת חמירא ליה מזה מוכח דלר"ע צריכי ליה משום ב' קדושות ולא ידענא מהיכא משמע לן הכי אליבא דר"ע כיון דאיצטריך לכ"ג גופא ולכאורה שייכא הך מילתא להא דאמרינן בעלמא הואיל ואישתרי אישתרי. ועיין זבחים דף ל"ב וריש יבמות במאי דמחלקינן התם אי חל עליו ההיתר תחלה או האיסור ע"ש ולא רציתי להאריך בזה כי בלא"ה אין הדבר דומה ודו"ק:

דף מט ולר"ע מכדי כו' לאביו ולאמו למה לי צריכי כו' התוס' ז"ל האריכו כאן ותוכן דבריהם דלר"ע אי כתיב לאביו לחוד או לאמו לחוד הוי דרשינן בכלל ופרט דווקא לאביו לא יטמא אבל לאמו דוודאי ילידתיה יטמא ומש"ה ליכא יתורא דלאמו בנזיר ולאביו ולאמו דכ"ג מיותר הוא לגז"ש דמיטמא למת מצוה שמעינן מלאחיו שאם הי' כ"ג ונזיר כו' ובכ"ג ג"כ איצטריכו תרווייהו דאי הוי כתיב חד מינייהו הוי דרשינן ג"כ בכלל ופרט אבל השתא דכתיב תרווייהו מיותר הוא לגז"ש ולר"י לא איצטריכו תרווייהו כיון דליכא כלל מפורש לא דרשינן בכלל ופרט ושפיר ילפינן אמו מאביו בק"ו ומדבריה' אלו משמע דר"י נמי מודה בהך צריכותא אלא דילפינן אמו בק"ו וכבר הקשו לעיל ע"ז דא"כ לאביו אינו מיותר דהא איצטריך לגופא דלא נימא דלאביו יטמא ובאביו ליכא ק"ו ולהך שיטתא ס"ל לסוגיא דשמעתין דלכהן הדיוט ונזיר לא איצטריך קרא כיון דמיטמא לקרובים פשיטא דאין בו חומר למת מצוה ולפ"ז קצת קשה לר"ע אביו ואמו דגבי כ"ג למה לי ואי משום צריכותא דה"א לאביו הוא דלא יטמא אבל לאמו יטמא או איפכא א"כ למה לי קרא לכ"ג ונזיר כיון דכ"ג שרי לקרובים יותר מנזיר לית ביה טופיינא בהדי נזיר להצריך קרא