קרן אורה מנחות צו

דא"כ מאי קאמר ר"ה במנחת מאפה דיוצא בחלה אחת דכ' מצת תיפוק ליה משום דילפי במה מצינו כמו כל המנחות ומאי איריא דקמ"ל במנחת מאפה והי' אפ"ל דמספר עשרה לא מעכב בכל המנחות כיון דלא כתיב בהו בהדיא אלא חלה אחת מיהו לא מצי עביד היכי דכתיב מצות דמצות תרתי משמע להכי קאמר דבמנחת מאפה יוצא אפילו באחת דכתיב מצת והשתא ר"ה מצי סבר כת"ק דברייתא ובלחמי תודה ג"כ יצא אם ריבה או חיסר אבל לא חלה אחת מכל המין והיינו דפריך מהא דרב טבי בר קיסנא דאמר דבלחמי תודה ג"כ יוצא אפילו עשה חלה אחת דלפי שיטת רש"י ז"ל קשה קצת מאי פריך הא כבר אמרן דתנא היא ור"ה כיש אומרים ורב טבי כת"ק אבל למש"כ ניחא דהכא בחלה אחת פליגי ור"ה ס"ל דהיכא דכתיב מצות לכ"ע אינו יוצא בחלה אחת ופריך מרב טבי וקאמר ההוא פליגא ופלוגתא אחריתא היא ולא פלוגתא דתנאי דלעיל והרמב"ם ז"ל לא כתב דבחלה אחת יצא אלא בלחמי תודה אבל כל המנחות לא כתב אלא אם ריבה או חיסר ע"ש והא דלא אמר ר"ה מנחת מחבת שעשה אחת יצא דכתיב מצה תהי' יש לומר במנחת מאפה מדשינה קרא וכתב גבי חלות מצת וגבי רקיקין מצות שמע מינה דאתי לדרשא להכשיר חלה אחת ועיין במש"ל ז"ל מה שהקשה מנדה דרב הונא אדרב הונא והדבר פשוט כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל וכן פירש רש"י ז"ל שם ע"ש:

שם משנה ר"ש אומר לא הי' להם קצבה כו'. עיין בדברי הרע"ב ז"ל שפי' דר"ש קאי אמדת סאין ג"כ דאפי' לכתחלה אין להם קצבה ולא ידענא מי הכריחו לזה אטו ר"ש פליג אכולהו תנאי דלעיל פרק ר"י דאפילו בשבת קוצרין ג' סאין ואמאי לא פי' דאנפות קאי כפירש"י ז"ל ואם משמע ליה הכי מלשון פי' המשנה שאחר שכתב דהנפות והסאין אינן אלא למצוה כ' ור"ש אומר דאפי' למצוה אינו צריך כו' משמע ליה מלשונו דאכולהו קאי בין על הנפות בין על הסאין ולפ"ז אינו מובן מה שצידד שם לומר לדעת הרע"ב ז"ל דמספר הנפות מעכבי וא"כ ר"ש לא פליג אלא אסאין לחוד דאנפות לא מסתבר שיפלוג ר"ש ויאמר דאפילו למצוה לא צריך ולת"ק אפילו מעכבי וזה לא נראה דא"כ ה"ל למיתני להא דר"ש ברישא גבי סאין אלא וודאי ס"ל להרע"ב דר"ש אתרווייהו פליג בין על הסאין בין על הנפות דאפי' מצוה ליכא ולת"ק תרוייהו למצוה ולא לעכב אבל העיקר נראה כמ"ש דר"ש לא פליג אלא על הנפות לחוד כפשטיה דמתניתין אבל בסאין מודה דמצוה איכא:

הדרן עלך פרק אלו מנחות פרק התודה תוס' בד"ה התודה כו' וא"ת ניזל בתר השתא כמו בשקלים כו' ע"ש שתי' ונראה דבלא"ה לא דמי דהתם מחצית השקל הוא עצם המצוה ואם הוסיפו על המטבע החצי ג"כ נתגדל ונותנה כפי שהיא עכשיו אבל במידת העשרון לא נאמרה אלא על כמות הסלת שבה ואסור להוסיף או לפחות ע"ז וכי בשביל שהגדיל המדה בשביל זה יתרבה שיעור הסלת וק"ל:

דף עז ע"ב גמרא או כלך לדרך זו נאמר כאן כו' ונאמר בביכורים כו' מה להלן אין לה שיעור כו'. יש לדקדק היכי ס"ד למילף מביכורים דאין לה שיעור הא ע"כ לא דמי לביכורים דביכורי' אין לו שיעור כלל ויכול לעשות כל שדהו ביכורי' בלי שירים כלל והכא נראה דאינו יכול לעשות כל הלחם תרומה דאחד מכל קרבן כתיב והיינו דחשוב ביכורים בדברים שאין להם שיעור בריש פאה ותרומה לא קחשיב משום דיש לה שיעור בזה דאסור לעשות כל גרנו תרומה כדאיתא בירושלמי שם וכן תנן במשנה פ"ב דביכורים ע"ש וצ"ל דהא דביכורים נאכלין במקום קדוש כמו לחמי תודה עדיף לי למילף מהדדי לענין שיעור ג"כ אע"ג דלא דמיין להדדי לגמרי ודו"ק:

שם גמרא אמר מר והקריב ממנו מן המחובר כו'. לא מצאתי כעת דין זה בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי מאי דילפינן לה מתרומת מעשר לכאורה דינו להיות כתרומת מעשר דאין צריך מן המוקף וכדתנן בפ"ב דביכורים ועיין בד' הרא"ש ז"ל שם וצ"ע:

שם גמרא ונילף מתרומת חלה פירש"י דהוי אחד ממ"ח ואין זה מובן דשיעור זה מדרבנן הוא אבל מה"ת אין לה שיעור כמו תרומה. וכן נראה דפריך אכתי נילף מחלה דאין לה שיעור דכתיב כו' ג"כ ממנו תרומה וק"ל:

דף עח ע"ב משנה השוחט את התודה חוץ לחומה כו' ואמר ר' יוחנן חוץ לחומת בית פגי פירש"י ז"ל היינו חוץ לחומת הר הבית וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והכי משמע מפ"א דסנהדרין גבי זקן ממרא יכול מצאן אבית פגי והמרה עליהם תהי' המראה ת"ל ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ומקום סנהדרין הוא בעזרה בלשכת הגזית ובית פגי היינו הר הבית ובפי' המשנה מבואר שהוא מקום חוץ להר הבית אבל סמוך לו וכ' דהכי משמע בסנהדרין מד' נראה דהר הבית הוי מקום סנהדרין ובית פגי וצ"ל לפ"ז בטעמו של דבר דיש חילוק בין הר הבית דקדוש לר"י ובירושלים אינו קדוש היינו משום דר"י ס"ל דלא בעינן על בסמוך ממש היינו בעזרה אלא אפילו בהר הבית דאינו סמוך ממש גם כן קדוש אבל מ"מ ילפינן מעל שלא יהי' רחוק מן המזבח ולהכי אם הוא חוץ לחומת הר הבית אפילו בירושלים אינו קדוש אבל בפסחים פירש"י ז"ל דחוץ לחומת בית פגי היינו חוץ לחומת ירושלים וכ"כ התוס' ז"ל בסנהדרין שם וכבר הביא התוי"ט ז"ל בשם בנו ר"א ז"ל דברי הירושלמי ביומא דמבואר בדברי ר"י עד שיהא חוץ לחומת ירושלים וכן משמע בב"מ פרק הפועלים דף צ' דחוץ לחומת בית פני היינו חוץ לחומת ירושלים ע"ש. ומ"ש בפי' המשנה דהוא מקום בישול המנחות כבר דקדק ע"ז התוי"ט ע"ש ולפ"ז א"ש כפשוטו דלר"י לא בעינן על בסמוך כלל וחוץ לירושלים לא קידש משום דחוץ לירושלים לאו מקומו הוא ואם יתקדש פסול ביוצא ולפירש"י הכא דלר"י חוץ להר הבית פסול גבי תודה א"כ מאי פריך והא פליגי חדא זימנא בשוחט על החמץ הא לא דמיין אהדדי דבתודה חוץ להר הבית מודה ר"י דפסול ואלו גבי חוץ לא אשכחן דחוץ לחומת הר הבית יפטר אלא כל היכא דאיתא באיסורא קאי ובאמת צריך לדקדק אי גבי חוץ בעינן שיהי' החמץ לשוחט ולזורק ולאחד מבני החבורה דוקא בירושלים כמו בלחמי תודה אי אפשר דוקא בתודה דמיפסיל ביוצא חוץ לירושלים הוא דלא קידש כמ"ש רש"י ז"ל בפסחים שם אבל בחוץ אפילו יש לאלו חמץ חוץ לירושלים משמע דלר"י ג"כ אינו עובר אלא אם החמץ בירושלים עמו אבל חוץ לירושלים אפילו אם הוא ברשותו אינו עובר ולא נתבאר טעמו של דבר בהא דבעינן שיהי' עמו בירושלים דוקא דלא דמי ללחמי תודה כמ"ש וצ"ל דאם אינו עמו בירושלים מקום אכילת הפסח לכ"ע לא מיקרי על החמץ והא דמיבעי' ליה בפסחים באחד בסוף העולם היינו היכא דהחמץ הוא בעזרה או בירושלים כמו שפירש"י ז"ל שם ולפ"ז הי' נראה דגבי תמיד לר"י לכ"ע בעינן שיהי' עמו דוקא בעזרה דלענין תמיד הוי ירושלים כחוץ לירושלים וא"כ מאי דפשיטא להו להתוס' ז"ל דבתמיד אם יש לאחד מישראל אינו עובר יש לפקפק קצת דדוקא בפסח באחד בסוף העולם דאין לו שום חלק בהפסח גם השוחט אינו עובר אבל בתמיד דכל ישראל שותפין בו ויש לאחד מישראל חמץ בעזרה אפשר דשפיר מיקרי שוחט על החמץ ועובר השוחט אלא דמ"מ נראה כדברי התוס' ז"ל דנהי דכל ישראל שותפין בו מ"מ אינן בכלל בל תלין וכל שאינן בכלל בל תלין אין עוברין ודו"ק:

שם גמרא מאי מצה נאכל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה וכתבו התוס' ז"ל דחד שיעורא הוא עם קרימת פנים דתנן בשבת ויש לדקדק א"כ מאי קמ"ל רבא דא' וכן לענין לחמי תודה פשיטא דהא במתניתין תנן דאם קרמו פני' וקדש הלחם ועי' רש"י בפסחים ועוד אמאי לא קאמר האי שיעורא על מצה נאכל שקרמו פניו בתנור דבכמה משניות תנינן להאי שיעורא והי' נראה דקרימת פנים הוא קודם להאי שיעורא דכל שפורסה ולענין קידוש לחם כי קרמו פניו מוקדש ומיקרי לחם לענין זה אבל הכא מיירי לענין אכילה דיוצאין בנא היינו שלא נגמר בישולו וע"ז אמר שמואל האי שיעורא דכל שפורסה כו' ואמר רבא עלה וכן ללחמי תודה סגי באפיה בזו דסד"א א' שלא יטול פרוס והאי כמאן דפרוסה דמי ולא סגי באפיה בזו והתוס' ז"ל לעיל דף נ"ז ע"ב בד"ה ושמעינן כתבו ד קרימת פנים היינו כמו מאכל בן דרוסאי בתבשיל וזה כפי שיטתם כאן