קרן אורה מנחות צב

השריפה וצ"ל דכוונתם לרב יוסף התם דאמר מה"ת לשריפה אתין. ובאמת אשכחן דכוותא בפרים ושעירים הנשרפים דדמים ואימורים קריבים והבשר נשרף אלא דפריך כיון דכתיב במנחת כהן כליל תהי' היינו הקטרה לגבי מזבח וכי יש לך דבר קרב למטה דלמטה לאו הקרבה היא ומשני דתרתי קראי כתיבי כליל תהי' ולא תאכל וכליל תהי' היינו כולו בהקטרה הוא נדבתו ולא תאכל חובתו דאינה נאכלת אלא נשרפת בביה"ד וק"ל ועיין רש"י לקמן בד"ה ורבנן ותוס' בד"ה ורבנן ודו"ק. וצריך לדקדק עוד בשמעתין האי פיזור על בית הדשן מה דינו והתוס' ז"ל כתבו בשם פי' הקונטרס דביהד"ש היינו מחוץ למחנה והקשו ז"ל הא מיפסיל ביוצא ואין כאן קושיא כ"כ דאם כך היא מצותה לשורפה שם אין בזה פסול יוצא כמו פרים ושעירים הנשרפים אבל מנ"ל הא דנשרפה חוץ לג' מחנות אלא וודאי נראה דזה בית הדשן היינו היכא דפסולי המוקדשים נשרפין שם וה"נ דילפינן מקרא דלא ניתנו שירים אלו לא לאכילה ולא להקרבה הרי הם כמו פסולי המוקדשין אלא דאיכא לספוקי אי נשרפין שירים אלו מיד אי אחר עיבור צורה ומסתברא דאין טעון עיבור צורה דמתחלתה לשריפה היא באה והוי פסולו בגופו דישרף מיד וכן הוא הדין במנחת סוטה הנשואה לכהן דאין שירי' נאכלין מחמת חלקו של כהן והוי ג"כ כמו פסולו מגופו דכך דינה ומצותה דאינה נאכלין אלא נשרפת כמו פסולי המוקדשין אבל עוד מצינו דכוותא ביבמות דף ק' במנחות וולדות כהן וישראל שנתערבו וספק כהן וספק ישראל הוא אמרינן נמי התם דמנחתם אינו נאכלת ומסיק שם ג"כ דעבדינן לה כראבר"ש ומתפזר השירים בביה"ד והתם דמחמת ספק הוא דאינה נאכלת שמא כהן הוא הי' נראה דאינה נשרפת מיד שמא ישראל הוא ומצותה באכילה אלא טעונה עיבור צורה אלא דא"כ למה קאמר הש"ס דעביד לה כראבר"ש כו' הא בלא"ה לכ"ע דינא הכי בתערובות קדשים תעובר צורה ויצא לבית השריפה כדאמרי רבנן דר"א וכן אשכחן עוד בכמה דוכתי אלא משמע דהתם נמי אין טעון עיבור צורה כמו במנחת חוטא ומדברי התוס' ז"ל שם ביבמות משמע דטעון עיבור צורה ולא משמע הכי כמש"כ ועיין מהרש"א ז"ל שם שכתב דלהכי לא מוקי כרבנן דר"א דתעובר צורתן כו' משום דמתפזרת על ביה"ד כראבר"ש עדיף ולפי דברי התוס' ז"ל אין כאן עדיפות ובאמת צ"ע טעמא מאי לא הוי דינא הכא כמו בכל ספק קדשים דבעי עיבור צורה וע"כ צ"ל דמתחלת הקדישה לכך באה שיהי' השירים נשרפין ולא הוי בכלל ספק בעלמא ונ"מ טובא אם חישב בשעת קמיצה לאכול שירים למחר אי נימא דנשרפת משום חומר כהן מחשבה ג"כ תפסל מה מספק משום חומר ישראל דשמא ישראל הוא ובעי קמיצה והשירים נאכלין כיון דמה שאינו נאכלת מחמת ספק ושמא הוא ראוי לאכילה והוי מחשבה אבל אי נימא דלאו שם ספק עלי' אלא מתחלתה כך דינה לא הוי מחשבה ועיין בחי' לסוטה דכ"ז שהארכתי קצת ג"כ בהאי עניינא ועיין צ"ק ז"ל וצ"ע במתניתין דסוטה דתנן התם אלו שמנחות נשרפות ויש בהן אלו שפסולין בבעלים כגון בא עליו בדרך ובכה"ג לכאורה בעי עיבור צורה ותני התם לכולהו בהדי הדדי משמע דכולהו חד דינא להו:

שם גמרא בעי רבינא כהן שאכל אימורין מאי לאו דזרות לא קא מיבעי' ליה כי מיבעי' ליה לאו דכליל תהי' ופירש"י ז"ל בכהן שאכל אימורין מזבח של כהן מיבעי' ליה ולא הבנתי מאי איריא זבח של כהן במנחות הוא דאיכא נפ"מ בין כהן לישראל אבל באימורים ליכא נפ"מ בין כהן לישראל ובשניהם כליל הוא ועוד קשה מאי קאמר רבינא כהן שאכל מן האימורין הא לאו דכליל לא תאכל ל"ד בכהן הוא וכיון דמיבעי' ליה אי לאו איכא בכל שהוא בכליל אי לא בזר נמי מיבעי' ליה ופשיט ליה ר' אהרן מהא דר"א כל שהוא בכליל תהי' ליתן ל"ת על אכילתו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מעה"ק דבין כהן בין זר אם אכל מן האימורים לוקה משום כליל לא תאכל ובמכות דף י"ח איתמר הכי בהדיא גם לאוכל מן העולה ובלח"מ ז"ל שם דקדק אמאי לא כתב ללאו דכליל תהי' בעולה וכן בבשר פרים הנשרפים ותי' דבבשר פרים ליכא לאו דכליל תהי' דלא קרב למזבח וזה נכון אבל התוס' ז"ל בסוף ד"ה לאו דזרות הקשו ר' יהודה דאמר בכריתות דבחלב מוקדשין לוקה שלש אמאי לא חשיב נמי לאו דכליל תהי' ותי' דבפלוגתא לא קמיירי ופלוגתא היא הכא נראה מדברי דראבר"ש דדריש לא תאכל למנחת חובתו לית ליה לאו בכל שהוא בכליל תהי' וא"כ הוי סברא הפוכה לת"ק ליכא לאו אלא בדבר שהוא בכליל תהי' היינו הקרב למזבח אבל לא בנשרפין בביה"ד ולראבר"ש הוי איפכא דבנשרפין בביה"ד היינו מנחת חובה נאמר לא תאכל וגבי כליל תהי' ליכא לאו דלא תאכל אלא נראה דלראבר"ש ג"כ לוקה משום לא תאכל אפילו בהקרב למזבח אלא דגלי קרא דבמנחת חובה ליכא אלא לאו דלא תאכל אבל אינה בכליל תהי' ומנחת נדבה איתא נמי בכליל תהיה וכ"ש בלא תאכל אבל לת"ק וודאי נראה דליכא לאו דלא תאכל אלא בדבר הקרב למזבח אבל לא בנשרפין בביה"ד ואפי' לראבר"ש יש לומר דלא נאמר לא תאכל אלא במנחת חוטא דנאמר בה לא תאכל אבל בשאר נשרפין בביה"ד ודוקא בפרים הנשרפים שנשרפין כמצותן הוא דאיכא לאו דלא תאכל כמ"ש הרמב"ם ז"ל מקרא דכל חטאת אשר יובא מדמה כו' ועיין לח"מ ז"ל שם אבל בלא"ה איכא לאו בכל הפסולין דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ועיין תוס' מכות שכתבו דזה הוי לאו שבכללות ועי' בחי' למעילה בזה ואין כאן מקומו להאריך בזה עכ"פ מש"כ התוס' דפלוגתא הוא צ"ע. ועוד גם לדבריהם דראבר"ש פליג בהא לא הבנתי דבריהם ז"ל דהא א"ר יהודה הוא דמקשי אמאי לא חשיב בכריתות להאי לאו הרי לעיל בפ' התכלת דף נ"א אמרינן בהדיא לר"י דיליף גז"ש דכליל כליל ליתן ל"ת על אכילתו וכברייתא לעיל הרי דאית ליה לר"י האי לאו דכליל תהי' ומסוגיא דלעיל פרק התכלת משמע דר"ש לית ליה גז"ש דכליל כליל דאיצטריך ליה כליל תקטר שיהא כולה כהקטרה וא"כ לדידיה ליכא לאו בכל שהוא בכליל תהי' וא"כ קשה מאי פריך הש"ס במכות ארבא דאמר לר"ש לוקה חמש אמאי לא חשיב האי לאו בכל שהוא בכליל תהי' הא לר"ש לית ליה האי לאו אלא ע"כ משמע דכולהו מודו בהאי לאו ואין כאן פלוגתא ועדיין צ"ע בזה ומש"כ דהוי לאו שבכללות היא דלא כשיטתם במכות שם דלוקה חמש היינו מלקות ממש ולא איסורא כפירש"י ז"ל שם. ובלאו דזרות האריכו התוס' ז"ל לפרש דהיינו לאו דמעילה וכל זר לא יאכל קודם דכתיב בתרומה אבל לאו דזר לא יאכל כי קודש הם ליתא באימורים דלא חזו לכהנים והקשו ע"ז מהא דר"י מרבי לאו דזרות בדם מהקישא דחלב והא דם אימעיט ממעילה ופירשו ז"ל דמקרבן הוא דאימעיט אבל לא מלאו וכן פירש"י ז"ל בכריתות שם וכתב דאיפכא לא אמרינן לרבות קרבן ולמעוטי מלאו משום דהקישא בלאו כתיב ובלא"ה לא מסתבר למעט מלאו ולחיובי קרבן דאי לאו ליכא אמאי מחייב קרבן אבל עיקר האי מילתא קשה הא מיעוטא דמעילה בדמים הוא משום דכ' הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ לפני כפרה ולאחר כפרה אפילו לאו אין בו וא"כ לר' יהודה היכי ילפינן לפני כפרה מלאחר כפרה הא ע"כ לא דמי דלפני כפרה איכא לאו ולאחר כפרה ליכא לאו וא"כ לענין קרבן ג"כ לא שייך למיצף הקישא מלאחר כפרה דלאחר כפרה דליכא איסורא ליכא קרבן אבל לפני כפרה דאיכא לאו איכא נמי קרבן אבל אי נימא דלאו דזרות לאו קרא דמעילה הוא א"ש ועיין בזה בכ"מ ז"ל שם בשם מ"כ ובלח"מ ז"ל שם וה' מעיל':

ע"ב גמרא מסייע לשמואל דאמר המתנדב שמן קומצו כו'. יש לדקדק מאי סייעתא דילמא מתניתין דילן אתיא כת"ק דר"ט בזבחים דאין מתנדבין שמן כלל אבל לר"ט אפשר כולו לאישים וי"ל דאשכחן סתמא לקמן במכילתין דמתנדבין שמן ומסתמא מתניתין נמי הכי ס"ל ושפיר הוי סייעתא לשמואל ועי' תוס' בד"ה קומצו כו' שכתב לחלק בין שמן דקומצו ובין שמן יין לשמואל דהוי כולו לאישים משום דיין צלול ואינו יכול לקמוץ ולא ידענא למה הוצרכו לזה דשמן טעמיה משום דילפינן ממנחה מה מנחה קומצו ושירים נאכלין אף שמן כן ויין יליף שמואל מקרא ויין תקריב לנסך כו' הרי מבואר טעמא דזה נקמץ וזה כולו לאישים והכי קי"ל דנדבת שמן קומצו שירי' נאכלין ונראה דזה דוקא אם ישראל התנדב שמן אבל כהן אם התנדב שמן כולו כליל כמו מנחתו ולא מצאתי זאת מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל:

שם גמרא ומאי בזו לאפוקי ממ"ד שתי הלחם כו'. עיין רש"י ובפי' המשנה להרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי לעיל בזה באורך מה שנ"ל והוי מצי למימר לעיל ברישא ג"כ כה"ג דבזו אתי לאפוקי