קרן אורה מנחות צא

ג"כ ורב אמר עדיין היא מחלוקת פי' דאכתי יש חילוק לר' יוסי בין קדשי קדשים לקדשים קלים ע"ש. ולא הבנתי דבריו ז"ל אי לר' יוסי ג"כ בקדשים קלים מקודשת א"כ מתניתין דתנן אינה מקודשת כמאן אתיא (אם לא כר"י דוקא) ועוד אי הא דרב קאי אקדשים קלים ולר' יוסי מאי קאמר התם וכרב מי לא תניא מהגרגרנים חולקים הא בקדשי קדשים וודאי אין חולקין וצ"ל דתרתי קאמר רב ר' יהודה חולק בקדשי קדשים ור' יוסי מודה בקדשי קלים וכמה דחוקים הדברים שוב ראיתי בתוס' ז"ל בב"ק דף י"ד שכתב דהמקדש בחלקו בקדשים קלים דאינה מקודשת היינו דוקא כהנים בחזה ושוק אבל בעלים יכולין לקדש בו אשה בבשר והכריחו כן מלשון המשנה המקדש בחלקו כו' ובבעלים לא שייך לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' אישות ויליף מקרא דזה יהי' לך מן האש כו' דלא ניתן אלא לאכילה כמ"ש שם בפי' המשנה ולפ"ז איסור חלוקה ג"כ לא שייך בבעלים בבשר אלא דוקא בכהנים בחזה ושוק ובירושלמי פ"א דמעשר שני משמע דבחלק בעלים נמי פליגי ור' יהודה יליף כל הקדשים מבכור דמקדשין בו אשה ור' יוסי יליף ממעשר בהמה דאין מקדשין בו ואין כאן מקומו להאריך בזה וכתבתי בזה בחי' לתמורה בפ"ק ע"ש:

שם גמרא אלא ההוא מוכל נפקא מלשון אלא משמע דברייתא דחלוקה מוכל נפקא וריבר"י מכל והא דאם אינו ענין (ממנחה) אבל רש"י ז"ל לא גרס אלא ופי' ההוא ממכל נפקא היינו דריבר"י וברייתא דחלוקה מכל והקשו התוס' ז"ל מאי פריך מר"י בר"י הא לר"ש אמרינן הכא ור"ש לא ס"ל דרשא דר"י בר"י ור"ט דדייק אי ריבר"י ס"ל הך ברייתא דחלוקה מנ"ל הא כו' צריך לרבויא דשני מינים הם ועדיין אינו מיושב מנ"ל דריבר"י ס"ל כר"ש דאשכחן מנחה נקמצת ואינה נאכלת דילמא ס"ל כרבנן ולא צריך קרא לחריבה של שעורים ואיכא תרי קראי חדא לדין חלוקה וחדא מה התם שני מינים ולפמש"כ לעיל דלרבנן נמי נצרכה א"ש:

שם תוס' בד"ה מן האש תימא. עיין בה"ז שכתב דמן האש צריך לדרשא דאין מקדשין בו את האשה כדאמרינן בקידושין וכתב הצ"ק דלמסקנא דילפינן דאין חולקין זכנ"ז שמעינן מינה דאין מקדשין ג"כ וכקושיית מהרש"א ז"ל שם בקידושין אבל למאי דמסיק אין חולקין זכנ"ז תו לא מצינן למילף מהא דאין חולקין אף על גב דאין חולקין מ"מ מקדשין בו אשה כדאמרינן לקמן ועיין רש"י לקמן בבה"ז ז"ל וכבר כתבתי בזה בזבחים דף מ"ד:

ע"ב גמרא אב"א קרא ואב"א סברא אב"א סברא עכו"ם לבו לשמים כו'. לכאורה איכא נ"מ בהני תרי טעמי דלמ"ד סברא לא אמר ר"ה אלא אם נדר סתם שלמים אמרינן שכוונתו היתה לשמים ולא שיאכלנו הכהן אבל אם בשעת נדרו אמר בפירוש ע"מ שיאכל הכהן הבשר הוי שלמים ולמ"ד קרא גזה"כ הוא בקרבן עכו"ם יהי' כליל ולא יאכל אפילו אמר ע"מ שיאכל הכהן לא מהני ולפ"ז ר"ח דפריך מברייתא דעכו"ם שהתנדב כו' לא פריך אלא לטעמא דקרא אבל לפי הסברא מצינן לאוקמי דאמר העכו"ם בפירוש דכוונתו שיאכל כהן או ישראל וכן תיובתא דרב שיזבי ממתניתין מנחת עכו"ם גם כן לא פריך אלא לטעמא דקרא להאי טעמא מוכרח לומר דר"ה ס"ל כר"ע דאין מקריבין אלא עולות אבל לטעמא דסברא מצי סבר כריה"ג דיכול להקריב כל קרבנות שנידר ונידב אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע דאין מקבלין מהם אלא עולות ואפ"ה כתב לטעמא דסברא דשלמי כותי עולות משום דלבו לשמים. ולכאורה למה ליה האי טעמא הא מקרא ילפינן עולה אין שלמים לא וי"ל דאיצטריך להאי טעמא דיכול להקריבו עולה אע"ג דשלמים נדר וה"א דנדרו לאו כלום הוא ולא יקרב לא עולה ולא שלמים קמ"ל דיקרב עולה משום דלבו לשמים ולא נתבאר לר"ע דאינו יכול להקריב שום דבר חוץ מעולה וכי נדר שלמים אמר רב הונא בעולה היא אבל אם נדר שאר דבר כגון מנחה או יין ולבונה מה דינן אי נדרו לאו כלום הוא ויוצא לחולין או דילמא נהי דאין ראוי להקרבה מ"מ הקדש חל עליו כיון דהוי דבר הנידר והנידב ולא דמי לחטאת ואשם דאפילו בישראל אם אינו חייב אינו חל שם חטאת אבל הני דבאין בנדר ונדבה נהי דאסור להקריבן מ"מ ההקדש אפשר חל לדמיו ויקרבו בדמיו עולה וצ"ע. עוד כתב הרמב"ם ז"ל דעולת העוף מביא גם לר"ע ולכאורה משמע מברייתא מנין לרבות העופות והיין והלבונה ת"ל כל נדריהם דהיינו דוקא לריה"ג דדריש להני קראי אבל לר"ע דלא דריש אלא קרא דאשר יקריבו לעולה לא שמעי' עופות וכדכתיב שם לרצונכם תמים כו' בבקר ובכבשים ובעזים משמע דוקא הני ולא עופות ועוד דמליקת עולת העוף חידוש הוא ולגבי ישראל נאמרה ולא לכותי ואולי לא גרס בברייתא מנין לרבות העופות כו' אלא מנין לרבות היין והלבונה כו' אבל עוף בכלל עולה הוא ודוק שם תוס' בד"ה איש איש כו'. והקשו אמאי לא ילפינן מקרא ומיד בן נכר כו' הא תמימים יקרבו ותי' דה"א בע"מ בלאו אבל תמימים ג"כ אין מקריבין וזה אינו מובן דאם אין מקריבין שום קרבן גם בבע"מ ליכא לאו אלא איסור חולין בעזרה דאזהרה דבע"מ לא נאמר אלא בקדשים והק"א ז"ל ג"כ הקשה על תירוץ זה ע"ש. והי' נראה דהאי קרא דאיש איש איצטריך לכל חד כדאית ליה לריה"ג לרבות כל הקרבנות ולר"ע אתי קרא דלא יקריבו אלא עולה לחוד ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מקרא דמיד בן נכר כו' למעט שאר קרבנות ועיין לח"מ ז"ל שם:

שם גמרא אי מהתם ה"א קרבן הוא דלא ליתי כו' קמ"ל יקשה דלעולה למה לי כיון דאין כאן נזירות אין כאן עולה וכן הקשו הק"א ז"ל ותי' דאתי למעוטי דאין מקבלין ממנו אפילו נתן לישראל על נזירותו ואין זה נראה כיון דנותנו לישראל להתכפר בו אמאי לא יקבלו ממנו כמו שלמים אם נתן ע"מ שיתכפר בו ישראל וי"ל דה"ק אי מהתם היינו ממיעוטא דבני ישראל ה"א דלא אתי למעוטי אלא מקרבן ולא מנזירות להכי גלי הכא קרא למעוטי מקרבן וממילא בני ישראל אתי למעוטי מנזירות וא"ש לישנא אי מהתם כו' דלפירש"י ז"ל הוי ליה למימר אי מהכא והתוס' ז"ל בנזיר כתבו ג"כ כדברי הק"א ועיין מש"כ שם בחי' וי"ל עוד נהי דליכא בהו נזירות מ"מ ה"א דליכא איסורא לקבל ממנו דאם לאו חובה היא תיהוי נדבה קמ"ל דאין מקבלין מהם עולה כזו ובאמת ל"ד עולת נזיר דה"ה עולת יולדת דאין מקבלין כמ"ש הרמב"ם ז"ל אע"ג דבמשנה שקלים משמע דדוקא חטאות ואשמות הוא דלא מקבלינן מינייהו דאינו בא בנדר ונדבה עולת חובה בכלל קיני זבים הם דכל דבר שבא חובה אין מקבלין מהם:

שם גמרא כותי ששלח עולתו כו'. עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בזה ובדברי הכ"מ והלח"מ ז"ל וכבר כתבתי בזה בזבחים מה שנ"ל בזה ועיין בירושלמי שקלים דמשמע התם אפילו אי עכו"ם אינו מביא נסכים אבל אם אמר עולת ישראל עלי מביא עולה ונסכים בשביל ישראל ע"ש:

דף עד גמרא הא כיצד הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן. עיין רש"י ז"ל בסוטה דף כ"ג שכתב דר"ש לית ליה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ע"ש ולדידי צ"ע דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא אלא ר"א דמתיר לשם עצים ואי ר"ש ל"ל כלל כל שממנו לאישים א"כ אמאי לא מוקי ברייתא דהתם כר"ש דשירים קריבין לעצמן ומאי פריך מכל שממנו לאישים אלא ש"מ דהכא לא שייך כל שממנו לאישים כיון דכך מצותה שניהם לאישים אבל התם במנחת סוטה דמשום חלקה שירים הם ויש בהם משום כל שממנו לאישים אפילו ר"ש מודה דאין להקריב השירים והיינו דלא מוקי לה כר"ש אלא דא"כ היכי ס"ד למימר לעיל לר"ש דבאה שעורים השירים קריבים לעצמן הא יש בה משום כל שממנו לאישים וצ"ל דה"א דבאה שעורים גם כן מצותה בכך הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן כמו במנחת חוטא אבל השתא דגלי קרא דלא אשכחן במנחת ישראל שירים קריבים א"כ במנחת סוטה כיון דיש לה חלק בה אין להקריב משום כל שממנו לאישים כו' ועי' תוס' שם שהביאו בשם הירושלמי דמיבעי' ליה הקטרת השירים לר"ש אי יכול להקטיר גם בלילה ופשיט התם מראבר"ש ומפשטא דתלמודין משמע דלר"ש השירים ג"כ הקטרה גמורה היא דאל"ה הוי מצי למימר דר"ש וראבר"ש מחד קרא ילפי כיון דלר"ש ג"כ לאו הקטרה גמורה היא אלא לר"ש ישרף למעלה ולראבר"ש למטה אלא וודאי לר"ש הקטר' גמורה היא:

שם תוס' בד"ה יש לך דבר שקרב לאיבוד ואע"ג דאיכא שתי הלחם הבאים בפ"ע דלשריפה אתין כו' ואין זה מובן דהא מן התורה לאכילה אתו ומשום גזירת תעובר צורתו ויצאו לבית