קרן אורה מנחות עז

דאשכחן לרבנן התם בלחה"פ בפירש הוי הפסקה מה"ת שפיר אחמורי רבנן הכא בציצין שאין מעכבין דפירש אינו חוזר אבל לר"י דאפי' התם פי' אינו מעכב ה"נ לא מחמרינן מדרבנן ואכתי איכא למידק מהא דאמרינן שם בפרק כל כתבי מי דמי הכא טלטול התם מלאכה היינו דבהפשט איכא מלאכה ומסיק דשקיל בברזי דאינה אלא שבות כמו שפירש"י ז"ל משמע דשלא בברזי מלאכה גמורה היא ולפמש"כ לכ"ע אין בזה אלא שבות אלא דגם בזה י"ל נהי דמלאכה זו הותרה מה"ת מ"מ מלאכה הוא עושה ולא דמי לטלטול ואם הקילו בטלטול נקל במלאכה ומשני דשקיל בברזי דלאו מלאכה היא ועיין בח"ל שבת פרק ר"א דמילה שהארכתי קצת בהאי ענינא:

שם גמרא שחט ב' חטאות ואינו צריך אלא אחת חייב על השני' ופטור על הראשונה אפילו נתכפר בשני' ואפילו נמצאת ראשונה בחוצה פירש"י ז"ל אפילו נתכפר בשני' היינו שנשפך דם ראשונה וכיפר בשניה אפ"ה חייב דבתר שחיטה אזלינן והשחיטה היתה באיסור ולפ"ז הא דקאמר פטור על הראשונה מילתא דפשיטא היא אלא דקאמר עוד אפילו נמצאת הראשונה בחוצה ופירש"י ז"ל קודם שחיטת השניה דאי לאחר שחיטה היינו דמיבעי' ליה לקמן נמצאת בחמשה בבני מעיין ולל"ק מסיק דלרבה נמי חייב דבתר מחשבתו אזלי' ואי הכא נמי נמצאת כחושה אחר שחיטת שניה קאמר מאי פריך ומי אמר רבה הכי כו' הא רבה לא פטר אלא אם היתה כחושה קודם שחיטה אלא ש"מ דר' אמי נמי ה"ק דהיתה כחושה קודם שחיטה אפ"ה חייב על השניה כיון דיוצא בדיעבד בכחושה ופטור על הראשונה אע"ג דהי' לו לשחוט את השמינה ושלא כדין עשה מ"מ הואיל דכבר עשה בהיתר פטור על הראשונה וקא' הש"ס מי אמר רבה הכי והא אמר רבה כחושה ואח"כ שמינה פטור גם על השניה ולא עוד שאומרין לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט וצריך לומר הטעם אע"ג דכחושה כשרה בדיעבד מ"מ כיון דמצוה מן המובחר בשמינה ועבודת ציבור הותרה מותר לשחוט לכתחלה גם השמינה כי היכי דשרו רבנן במתני' להרבות בקצירה משום מצוה מן המובחר והיינו דמייתי הש"ס הכא להאי פלוגתא משום דהוי כעין פלוגתא דר"י ורבנן במתניתין כן נראה לפי שיטת רש"י ז"ל פי' דשמעתין. ויש לדקדק בפי' רש"י ז"ל בנתכפר בשני' היינו שנשפך דם הראשונה ומכפר בשניה היכי מתכפר בשניה הא בפסול נשחטה כיון דכבר שחט הראשונה השניה נדחית דהא כבר כיפרו בעלי' ואפילו נשפך אח"כ דם ראשונה תו לא חזיא והכי משמע במעילה דווקא אם שחט שתיהן כאחת רצה בזה מתכפר ורצה בזה אבל אם שחט בזאח"ז השניה פסולה נהי דבחטאת ציבור ליכא מיתה אבל דחיה מהקרבה איתא גם בציבור ועיין בזבחים סוף פרק השוחט והמעלה דתנן התם אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלמא דלא חזי לפנים עוד וכן בכחושה ושמינה דלרבה אומרין לו לכתחלה לשחוט השמינה ואמאי כיון דכבר שחט הכחושה היכי שחיט תו השמינה הא כבר נתכבדו בכחושה ובח"ל מעילה ספ"ק הארכתי קצת בזה וכ"כ בזה בח"ל תמורה. ובאמת לפי מה שנראה מפירש"י ז"ל דאפילו שחטן בזאח"ז השניה ג"כ ראויה להתכפר ואם ירצה מתכפר בשניה לא הוי צריך לפרש דנתכפר בשניה היינו אם נשפך דם הראשונה דאפילו לא נשפך אלא שרצה להתכפר בשניה שפיר קמ"ל רבותא דמ"מ חייב על שחיטתה חטאת ובזה הוי רבותא יותר אע"ג דברצונו הדבר תלוי ובשעת שחיטת השניה לא נתברר החילול כ"כ כי שמא יתכפר בה אפ"ה חייב על השחיטה כיון דשלא לצורך היתה והא לא תיקשי היכי מתכפר בשניה כיון דחייב חטאת על השחיטה א"כ הוי מעשה שבת ולהאי תנא דמעשה שבת אסור מדאו' תו לא חזי הבשר לאכילה ונפסל הכל משום דהכא מיירי בשוגג ואין איסור מעשה שבת בשוגג כדאי' בב"ק פרק מרובה. והרמב"ם ז"ל לא כתב אלא מימרא דרבה הי' לפניו ב' חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ כחושה חייב והשמיט להא דנתכפר בשניה וכבר עמד הלח"מ ז"ל ע"ז וכדבריו נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלמסקנא דנמצאת כחושה בבני מעיים פטור על השני' דבתר מעשיו אזלינן ה"נ נתכפר בשני' אלא דבשלמא לפירש"י דנמצאת כחושה בבני מעיים דהראשונה לא נפסלה לגמרי אלא דאיגלאי מילתא דהשניה שמינה היא לגבי הראשונה ואמרינן בזה דהוי מעשה השני' בהיתר ופטור שפיר איכא למילף לנתכפר בשני' דהוי גם כן מעשה בהיתר אע"ג דהי' אפשר בלא מעשה השני' דה"נ בזו שנמצאת כחושה אלו לא שחט השניה הי' יוצא בכחושה ואפ"ה קרינן למפרע מעשה בהיתר אבל הרמב"ם ז"ל כתב להאי דינא בנמצאת הראשונה טריפה דפטור על השני' א"כ מנ"ל בנתכפר בשניה דחשיב מעשה בהיתר הא לא דמי לנמצא טריפה דפסולה לגמרי ומעשה הראשונה לאו כלום היא ואינו יוצא אלא בשני' שפיר הוי מעשה בהיתר אבל נתכפר בשני' הוי גם מעשה באיסור דהא אפשר הי' בראשונה ולפי דבריו ז"ל שכתב להאי דינא דנמצא בבני מעיים על האי בבא דשחט שמינה ואח"כ כחושה דחייב הוכרח לפרש כן דנמצא טריפה בבני מעיים דאי נמצאת כחושה אכתי לא מיפטר משחיטת השניה דהשני' נמי כחושה הואי אבל אם נמצאת הראשונה טריפה שפיר הוי מעשה השני' כהיתר אבל ליכא למילף מינה לנתכפר בשני' ועוד קשה לי בנמצאת טריפה היכי בעי למימר בלישנא קמא דלכ"ע אזלינן בתר מחשבתו וחייב חטאת והכן מצינו כזאת דאמחשבה לחוד שנתכוין לדבר איסור ועלה בידו היתר דליחייב חטאת נהי דצריך כפרה וסליחה אבל חיוב חטאת ליכא והכא היתר גמור הוא דשחיטת ראשונה לאו כלום הוא כיון דנמצאת טריפה ולא דמי ללא שמע מתינוק והעלה דגים ותינוק דהתם נעשה מעשה רשות ג"כ היינו צידת דגים והעלאת תינוק לא פטר דלא נתכוין לזה אבל הכא בנמצא הראשונה לא עשה איסור כלל אלא נתכוין לחוד לדבר איסור בזה ודאי לא מיחייב וכן יקשה גם לאיכא דאמרי דלמאן דמחייב בהעלה דגים ותינוק ה"נ חייב ולא מצינו חיוב חטאת בזה אבל פרש"י ז"ל א"ש קצת דנהי דנמצאת הראשונה כחושה מ"מ כיון דבדיעבד כשירה היא אזלינן בתר מחשבתו לחייב חטאת על שחיטת השניה כיון דמחשבתו לאיסור הוי והמעשה ג"כ אין התירה ברור כ"כ מדמי לה הש"ס להעלה דגים ותינוק אבל לדברי הרמב"ם ז"ל קשה היכא מדמינן להו להדדי ועיין בירושלמי פסחים ריש פרק אלו דברים דאיתא התם בטעמא דמתני' לר' ישמעאל דס"ל מובחר דוחה שבת מובחר מן המובחר אינו דוחה וא"כ לכ"ע אומרים לו הבא שמינה ושחוט דזה מובחר הוא ע"ש ודוק בכל הנ"ל:

שם תוס' בד"ה שתים מייתינן כו'. עיין בחי' שבת פרק ר"א דמילה מ"ש שם בדבריהם ז"ל באורך קצת:

ע"ב משנה מצות העומר להביא מן הקרוב כו'. ומפרשינן בגמרא אי משום כרמל תקריב וכמו שפירש"י ז"ל אי משום דאין מעבירין על המצות ולכאורה נפ"מ בין הני תרי טעמי אם עבר וקצר מן הרחוק ויש מן הקרוב לטעמא דאין מעבירים כו' אם עבר כבר א"צ לחזור ולקצור מן הקרוב אבל לטעמא דכרמל תקריב אפילו כבר קצר מן הרחוק יחזור ויקצור מן הקרוב כיון דאפשר לקיים מצות כרמל וי"ל דע"כ הא דאיצטריך לטעמא דכרמל או אין מעבירים כו' לאו לרחוק ממש קאמר דהא בלא"ה מצותו לקצר בליל ט"ז וזה א"א ברחוק ממש אלא ע"כ רחוק מקרוב היינו באותו הזמן גופא באותו הלילה בזה גם מצות כרמל אין כאן כ"כ ואם כבר קצר מרחוק א"צ לחזור ולקצור מקרוב והא עובדא דגגות צרופין למ"ד דקצירה בלילה מעכב צ"ל דלא היה רחוק כ"כ ויתבאר לקמן בזה בס"ד:

דף סה גמרא והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן. עיין מהרש"א ז"ל בח"א שדקדק מנ"ל דמרדכי בלשן חד שמא הוא דילמא תרתי הוי ע"ש. ונראה דמוכח כן מהני תרי קראי דבחד נאמר מרדכי בלשן אחרי ארבעה ובאידך קרא נאמר מרדכי בלשן אחר חמשה ואמרינן עלה במגילה גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות דאלו מתחלה בתר ד' ואח"כ בחר חמשה והשתא אי בלשן גברא אחרינא הוא א"כ מאי נפחת הוא ממדריגתו בתחלה בתר חמשה ולבסוף בתר ו' אלא ש"מ דחד שמא הוא אבל בתחלה ובסוף דקא' הש"ס קשה קצת דהני תרתי קראי חדא מילתא היא עלייתם עם עזרא בימי כורש וצ"ל דעזרא כתב ספרו בימי כורש דקד' לאחשורוש ועדיין לא הי' מרדכי מן הקרובים למלוכה אבל נחמי' כתב ספרו בימי דריוש אחר אחשורוש כתב במנינו אחר חמשה ועיין רש"י שם במגילה:

שם משנה בא השמש כו' מגל זה כו' קורה זו כו' כ"כ למה מפני הבייתוסים כו'. ונראה דלא הי' עושין זה הפירסום אלא בבית שצצו האפיקורסין ולאו דינא הוא והרמב"ם ז"ל כתב לכל הני דמתניתין משמע דדינא הכי גם כשיבנה בב"י. ולכאורה לא יצטרכו לזה כמאמר הכתוב ובריתי כו' אבל נודע דרכו ז"ל כי כתב הלכותיו בכל עת שיבנה ואולי לא יתבערו עדיין כו' ע"כ כ' מנהג