קרן אורה מנחות עד

פסל כלל אי נימא דבעינן שימה כנתינה ולכאורה אמאי נהי דמלקות ליכא אבל ליפסיל משום דלא חריבה היא וצ"ל דפחות מכזית שמן לאו כלום הוא והוי בכלל חריבה ור"ל דאמר לעיל הוא עצמו משכשכו כשירי הלוג משמע דפשיטא ליה דמשהו שמן נמי פסל דאי דווקא כזית היכי מייתי ראיה מהא דמשכשכו בשירי הלוג הא כתבו תוס' ז"ל שם היכי משכשכו בשירי הלוג הוא שמן מיעוטו מעכב את רובו ותי' דלא ניתנה תורה למה"ש וא"א בלא שירים ואי איכא כזית אמאי לא יעכב המיעוט הזה ואטו זה בכלל לא ניתנה שישאר כזית שלם זה וודאי לא מסתבר והרמב"ם ז"ל לא ביאר בפי"ב מה' מעה"ק לענין לאו דלא ישים דבעינן דוקא כזית:

דף ס תוס' בד"ה מי בעינן שימה דומיא דנתינה. וכ' לישב בין אליבא דר"מ דיליף נתינה מסיכה בפ"ק דכתובות ובין לר"י דלא יליף ע"ש והא דהתם יליף ר"מ נתינה מסיכה דבכל שהוא והכא אמרינן איפכא דשימה בנתינה בכזית ולא אמרינן דנתינה כשימה בכ"ש צ"ל דהכא מסתבר כן למימר דבשמן ג"כ בעינן כזית דמשהו לאו כלום הוא וק"ל:

שם תוס' בד"ה ר"ש אומר כו'. ע"ש שדקדקו דר"ש דאמר כל שאין בהן קמיצה לאו עיקר טעמא הוא וכ' דלסימנא נקטי' ע"ש ועיין פי' המשנה שכתב דכל שאין בהם קמיצה הכוונה להתיר השירים לכהנים וכולי' חד טעמא וכן פי' הרע"ב ז"ל ע"ש:

שם תוס' מנחת חוטא מנין כו'. ע"ש באורך ומסקנת דבריהם ז"ל דמאת המנחה מרבינן כל המנחות כולן בכלל וכדאמר ר"ש לקמן דהייתי מרבה שתי הלחם ולחה"פ ומנחת נסכים ומנחת כהנים אבל ר"ש ס"ל ג' מיעוטי מאלה והקריבה והגישה למעט הני תלת שתי הלחם כו' ומנחת נסכים ומנחת כהנים ות"ק דלא ממעט מנחת כהנים ע"כ לא ס"ל אלא תרי מיעוטי לשתי הלחם כו' ולמנחת נסכים וא"כ משמע דממיעוט לא ממעטינן אלא חדא שמסתבר יותר ואי לא הוי כתיב אלא חד מיעוט לא אימעוט אלא שתי הלחם כו' שאין מהן לאישים וא"כ הא דאיצטריך קרא למנחת העומר ולמנחת סוטה ולא מרבינן להו מריבויא דאת המנחה אע"ג דליכא אלא ג' מיעוטי לר"ש וב' לת"ק צ"ל דאי לאו קרא דוהבאת והקריבה הוי אמרי' איפכא דמיעוטי אתי למנחת העומר ומנחת סוטה דשניהם מן השעורים ומסתבר טפי למעוטי משתי הלחם ולחה"פ וע"ז הקשו התוס' ז"ל בריש פירקין דגבי מחמץ משמע איפכא דרבויא איצטריך ללחם הפנים ומנחת נסכים אבל מנחת העומר וסוטה בכלל כל המנחות הם וי"ל דמכל המנחה שם איתרבו הכל והא דאיצטריך לרבות מנחת נסכים לאשמועינן דמותר לגבלה במים ולחה"פ איצטריך לאשמעינן דתנור מקדש ועי' מ"ש לעיל בזה. ומ"ש התוס' ז"ל דת"ק לא דריש ה' דוהגישה הי' נראה יותר דת"ק היינו ר' יהודה דדריש מאלה שלא יביא חמשתן דכל זה דברי ר"י הם ר"י אומר והבאת לרבות מנחת סוטה להגשה או אינו אומר והבאת אלא שיחיד מתנדב ומביא מנחה אחרת כו' ת"ל מאלה וכן איתא דברי ר' יהודה בת"כ אלמא דר"י לא דריש מאלה למעוטי מהגשה ולדידי' ליכא אלא תרי מיעוטי והקריבה והגישה חד לשתי הלחם וחד למנחת נסכים דאינו באה בגלל עצמה אבל מנחת כהנים ומנחת כהן משיח לא אימעיט. ולר"י דדריש והבאת למנחת סוטה דמנחת יחיד הוא שפיר איכא למימר או אינו אלא שיחיד מביא מנחה אחרת ואיצטריך אלה מאלה לדרשא דר"י אבל ר"ש דריש והבאת למנחת עומר שהיא מנחת צבור אליביה לא שייך למימר או אינו אלא שיחיד מביא נדבה ועיין רש"י ז"ל ולא איצטריך אלה מאלה לדרשא דר"י אלא למעוטי לחה"פ ושתי הלחם ואיכא ג' מיעוטי ואימעיט נמי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח והא דאיתא בש"ס בדברי ר"ש את המנחה לרבות שאר מנחות כגון מנחת עכו"ם מנחת נשים בת"כ לא גרס לה. וכבר כתבתי לעיל דלא איצטריך לרבויא הני אלא מנחת חוטא קאמר וכדאיתא בשמעתין ועיין בפי' המשנה להר"מ ז"ל שכתב דיש מהן מה"ת ויש מהן מדרבנן וסמכוהו אקרא האי מדרבנן לאו דרבנן ממש קאמר דלא אשכחן מאן דאמר הכי אלא כשיטתו דכל דבר שאינו מפורש בתורה ד"ט קרי לה ודו"ק:

שם גמרא ר"ש פריך מה להנך שכן מצויין ור"י אדרבה האי מצוי טפי דחובה הוא עי' בזבחים פרק כל התדיר דמייתי התם ברייתא אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא המילה שהיא תדירה ובעי למיפשט מיצה דמצוי הוי כתדיר ומשני מילה תדירה במצות שנכרתו עליה י"ג כריתות ואב"א מילה לגבי פסח הוי כתדיר דפסח אינו אלא פ"א בשנה ומילה שכיחי אע"ג דאין לה קביעות ונראה דהני תרי שינויא שייכא בהא דר"י ור"ש דהכא דלר"י ליכא למימר דמילה תדירה לגבי פסח דהא קאמר הכא מנחת העומר הוי מצוי טפי כיון דקביע לה זמן והא זימנין דלא משכחת לה כלל ומילה נמי זימנין דלא משכחת לה וע"כ צריך לומר אליביה דתדירה במצות היא ונפ"מ למי שיש לפניו שתי מצות האחת חובת היום והשני' אינה חובת היום אבל מצוי' היא להאב"א דאמרינן שם בזבחים צריך להקדים המצוי' דחשיב תדיר אבל למאי דאמרי' בשמעתין דר"י ור"ש פליגי בהא ולר"י דבר שהיא חובה ליום חשיב מצוי טפי משום דאינך זימנין דלא משכחת לה כלל והלכה כר"י לגבי ר"ש וא"כ דבר שהוא חובה ליום קודם למצוי ובש"ע ה' ר"ה כתב דתקיעת שופר ומילה מילה קודמת והוא מהג"א פ"ק דר"ה ולפי הנ"ל אליבא דר"י דשמעתין הי' צריך להקדים תקיעת שופר למילה דזה חשיב מצוי יותר כיון דזמנו קבוע ואפשר מילה חשיב מצוי גם לר"י ולא דמי למנחת חוטא וסוטה דאינן מצויין כ"כ אבל מ"מ בלא"ה הי' נראה להקדים שופר למילה דשופר מקודש הוא וזמנו בר"ה ומילה לא הוי מקודש ולא דמי לתמידים ומוספים דאמרינן דקדושת היום אהני גם לתמיד להיות מקודש ג"כ משום דתמיד של ר"ה זמנו בר"ה וחלה קדושת היום גם עליו אבל מילה לא קביעא זימנא בר"ה ולא שייכא לקדושת היום וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל:

דף סא משנה ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהם. עיין בברייתא בגמרא דמניח האימורים על פיסת היד וחזה ושוק עליהם. והרמב"ם ז"ל כתב דשתי הכליות ויותרת הכבד מניח על חזה ושוק וכתב הכ"מ ז"ל דמשמע ליה הכי מדכתיב על אשי החלבים משמע דאימורין היינו חלב לחוד אבל הרמב"ם ז"ל לא ממשמעות כתב כן אלא דכן מבואר בהדיא בת"כ פ' צו ע"ש:

שם משנה תנופה הוי במזרח. עיין פירש"י ז"ל שכתב דאף במזרח קאמר וכ"ש במערב ומסקינן בגמרא אע"ג דגבי הגשה אמרינן דלפני ה' במערב הוא ה"מ מנחה דמיקרי חטאת וטעונה יסוד כו' ויש לדקדק הא במנחת סוטה ג"כ כ' בתנופה לפני ה' ואפ"ה תנופתה במזרח וצ"ל דדוקא לענין הגשה אל המזבח שייך לומר דמנחה הוי כחטאת דטעונה יסוד אבל תנופה דלאו במזבח תליא שפיר הוי במזרח גם במנחה אלא דמהא גופא אמאי לא מוכח הש"ס דלפני ה' במזרח דהא כתיב במנחת קנאות והניף כו' לפני ה' והקריב אל המזבח היינו הגשה אלמא דתנופה במזבח ואחר כך הוא מגישה דאי במערב א"כ כבר קיים ההגשה והתנופה תהי' אחר הגשה והתורה אמרה התנופה קודמת ונראין בזה דברי הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו ז"ל דתנופה דוקא במזרח ובהני דטעונים הגשה ג"כ פשיטא דתנופה במזרח המזבח ואח"כ מגישה למערב אלא אפילו אלו שאין טעונין הגשה תנופת כולן שוה וכשיגיע למזרח המזבח צריך להניף ולא יעבור על המצוה להניף במערב דחובת תנופה חלה עליו מיד וזה מודה הרמב"ם ז"ל אם עבר ולא הניף במזרח הניף במערב אבל מצותו להניף מיד במזרח ודוק ועיין תוס' ז"ל:

והא דחשיב בכורים בכלל אלו דטעונין תנופה ולא הגשה צ"ע קצת דהא הי' הנחה בבכורים ג"כ בקרן מערבית דרומית כמבואר בירושלמי בכורים ופסק כן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' בכורים והיינו הגשה דמנחות ועדיפא מינה דבמנחות א"צ אלא הגשה ובבכורים הוי הנחה ועיין בתוס' מכות דף י"ח ע"ב שכתב דראב"י לא ס"ל הנחה כלל אלא דלכל לתנופה ושתי תנופות הי' וכדברי הספרי וא"כ א"ש דלראב"י אין כאן הגשה אלא תנופה אלא דא"כ מאי פריך ולימא נמי כר' יהודה הא לר"י בעי נמי הנחה ולא א"ש ולא הגשה אליביה אלא דווקא קא כראב"י קאמר ועיין מהר"מ ז"ל שם:

ע"ב גמרא שם מאי קאמר ה"ק אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה ותנופה עצמה בישראל אבל לא באחרים מפרש"י ז"ל נרא' דה"ק דקרבן נשים וכותי טעונין תנופה ככהן אבל הם עצמן אינן מניפין ור' יוסי אמר מצינו שחלק הכתוב בסמיכה דקרבן כותי ונשים אין טעון סמיכה יכול נחלוק בתנופה שלא יטענו תנופה כלל אפילו הכהן לא מה לי סמיכה דאינה אלא בבעלים ונשים וכותי