קרן אורה מנחות סח

ליה ואפה דלא עשה שום עריכה והקשו בעצמם גם על שיטתם ועוד לשיטתם גם תקשי מאי פריך מהא דקרי לה מעשה יחידי דהא דרך לעשות עריכה קצת ג"כ בשעת אפיה הא אמרינן יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם ועל עריכה לא יתחייב משום דכבר נפסלה כנ"ל לא תאפה ושמעינן שפיר דחייב על מעשה יחידי היינו אפיה אע"ג דכבר נפסלה וממילא שמעינן דעל עריכה ג"כ חייב בפני עצמה והשתא איכא תרתי באפיה העריכה קצת והאפיה. והרמב"ם ז"ל לא הביא כלל למימרא דר"פ וכמו שתמה הכ"מ ז"ל ועיין בלח"מ ז"ל ועוד קשה לי בדברי הרמב"ם ז"ל דבמנין המצות במספר הל"ת לא חשב אלא לאו דאפי' בשירי מנחה וכן בה' סנהדרין במספר לאוין שלוקין עליו לא חשיב אלא האופה שירי מנחה מחמץ ואמאי לא חשיב נמי לאו דל"ת חמץ דכתיב במנחה גופא ולחייב על כל מעשה יחידי שבה וכמו שכתב בה' מעה"ק. וקצת נראה דהלך אחר לשון המשנה ואם החמיצו שירים עובר בל"ת אבל מתניתין רבותא קמ"ל דאפילו שירי עובר וכ"ש מנחה עצמה וכדאמרינן בכולי' שמעתין עכ"פ הא שמעינן מדברי הרמב"ם ז"ל דלאו דלא תאפה לא הוי לאו אחר לחייב על אפי' לחוד אלא הכל בכלל לאו דלא תעשה חמץ דאל"ה הי' לו ז"ל למנות הני תרי לאוי בתרתי חד על כל עשיות וחד על אפיה ועדיין צ"ע בזה:

שם תוס' בד"ה ר"ש אומר כו'. עיין בזה מ"ש בח"ל בכורות באורך קצת בביאור דבריהם ז"ל שם:

ע"ב גמרא א"ר חב"א א"ר יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב האי לישנא משמע דמחמץ אחר מחמץ הוא כמו מסרס אחר מסרס ומטיל מים בבע"מ שחזר וסרסו או חזר והטיל בו מום ה"נ מחמץ אחר מחמץ היינו שהוסיף להחמיץ אבל באמת נראה דלא דמי לאינך אלא כל שנתחמץ נאסר לטפל בהכשר אפייתו בכל מעשיו מלישה ועם אפי' אע"ג דלא נוסף החימוץ וכך אמרה תורה אלא דא"כ אי לא כתב רחמנא לא תאפה ה"א דמחמץ אחר מחמץ פטור היינו דליכא חיובא אלא חימוץ הראשון היינו שחימצה בשאור ועשה החימוץ אבל אם חימצה אחר תו ליכא חיובא אם מטפל בה ועושה מעשי' ולא משמע לישנא דברייתא לעיל יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולן ולפי הנ"ל אינו חייב כלל על המעשה בחמץ שנעשה כבר אלא המחמץ לבד הוא דחייב. ולפי מש"כ לעיל ניחא דאי לאו קרא דלא תאפה ה"א דאינו חייב אלא אם עשאה לגמרי בכל מעשיו דמש"נ לא תעשה חמץ היינו שיעשנה כתיקונה מלישה ועד אפי' ולא העושה מקצתה השתא דכתיב לא תאפה ילפינן דעל כל מעשה יחידי שבה חייב. ומלשון רש"י ז"ל בד"ה הכל מודים כו' כלומר כל המסייעים בחימוץ כו' משמע דחיובא הוא בכולן משום מסייע להחמיץ ודו"ק:

שם תוס' בד"ה אלא למעוטי פה"מ כו'. הוי מצי לאוקמי למעוטי בזה"ז כו'. ונר' דלא ממעט מתמים אלא תמים ולא בע"מ וילפי רבנן מינה דמטיל בבע"מ פטור ור"מ דלא אימעיט ולא בע"מ אלא לאחר שנפדה אבל קודם פדיון חייב אבל פסול אחר כמו בזה"ז לא שייך למעוטי ממיעוטא דתמים וק"ל:

שם גמרא ומעשה שבת כי ה"ג מי מחייב כו' היפך בה אין לא היפך בה לא אמר מאי חייב כמעשה צלי של שבת ופירש"י ז"ל הכא בהנחה לחוד חייב כמו במעשה צלי גמור דלא שייך לחלק הכא בין היפך אי לא ולפ"ז מאי קא' במעש' שבת כיון דלא דמי למעשה שבת והתוס' ז"ל פי' מאי חייב דקאמר במעשה צלי של שבת היינו לגמרי כר"י דהכא נמי ע"י הנחת שאור אינו מתחמץ אלא אותו צד שנוגע בו השאור וגם זה הצד אינו מתחמץ לגמרי אלא דומיא דמאכל בן דרוסאי בשבת והכא ג"כ אינו חייב אלא אם נתן השאור בצד השני כן נראה בד' ז"ל וכ"כ הצ"ק ז"ל ויש לדקדק בדבריו ז"ל דבשלמא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת שיהי' המלאכה בשלימות שפיר איכא למימר דכל מצד אחד כמאכל ב"ד לאו כלום הוא ולא חשיב בישול אבל לענין חמץ של מנחה כל שנתחמץ אפילו כזית ממנה נפסלה וחייב משום לאו דמחמץ ואי משום דלא הוי חימוץ גמור אכתי תיקשי ממ"נ אי מצד אחד הוי עכ"פ חמץ נוקשה למ"ד דחמץ נוקשה הוי חמץ לענין מנחות סגי בהאי חימוץ מצד אחד ואי כמ"ד דחמץ נוקשה לא הוי חמץ או דאפילו נוקשה לא הוי א"כ אפילו היפך בה ונעשה כן משני צדדים לא הוי חמץ ע"כ נראה כפירש"י ז"ל והא דקאמר במעשה שבת נראה דמילתא אחריתי אתי לאשמעינן דיש לדקדק עוד מה הוסיף רבא ואמר כמעשה צלי של שבת הא רבי אמי ג"כ אמר כמעשה שבת אלא אתי לאשמעינן אף ע"ג דיש לומר דהנחה בעלמא לאו מעשה הוא ולא דמי לבישול בשבת דניכר מלאכתו דנותן מים בקדירה ומעמידה על האש וכן שאר מלאכות הבישול להכי קאמר כמעשה צלי של שבת דהתם נמי לא עביד אלא הנחה בעלמא ומאילי' היא נצלה ואפ"ה הוא חייב ה"נ הנחת השאור חשיב מעשה. ועוד נראה דהתוס' ז"ל ג"כ הכי ס"ל דבהנחה לבד חייב אלא דקשה להו הא דפריך ומעשה שבת כי האי מחייב הא וודאי חייב כמו הדביק פת בתנור ור"י מיירי בגוונא שאינו נצלה כל צרכו וכדמסיק להכי כתבו דהכא הנחת השאור ג"כ כהאי גוונא הוא דאינו מתחמץ אלא מצד אחד ולהכי פריך מעשה שבת כי האי מי מחייב ומשני כמעשה צלי של שבת דעיקר הדמיון הוא לצלי של שבת דלא עביד אלא הנחה בעלמא אבל בהאי גוונא לא דמיין להדדי דבשבת בעינן דוקא היפך בה והכא חייב בהנחה ראשונה וחייב אע"ג דאינו מתחמץ אלא מצד אחד. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דבהנחה לחוד חייב עי' בפי"ב מהלכות מעה"ק ודו"ק:

דף נז גמרא א"ל רבינא לר' אשי במקום אחד אין בב' או בג' מקומות לא והתנן הקודח כ"ש כו' אלא לאו בב' או בג' מקומות דחזי לצירוף. יש לדקדק הא תנן התם הבונה כ"ש המסתת והמכה בפטיש הקודח כ"ש והאי כ"ש קאי אכולהו כמו שפי' רש"י ז"ל שם ואם כן היכי בעי למימר דכ"ש הקודח היינו בב' או ג' מקומות דחזי לצרוף א"כ לא דמי להני דתנן בהדיא דכ"ש סגי ועוד דא"כ ליכא שיעורא כלל במתניתין דהאי חזי לצרוף לא ידעינן לאיזה שיעורא חזי לצרף דבשלמא לענין צלי איכא שיעור כגרוגרות ובב' או בג' מקומות חזי לצרף כגרוגרות אבל בקודח לאיזה שיעורא מצרפינן ולזה י"ל דס"ד דכ"ש לא חזי לשום דבר אלא איכא שיעור לתקוע בו יתד כפי המצוי כ"א כדרכו וע"ז תנן אפילו לא קדח במקום אחד כשיעור היתד הנצרך אלא קדח בב' או ג' מקומות כ"ש ובצירוף כולם יש כדי שיעור היתד שנצרך לו. ורש"י ז"ל פי' דחזי לצרף כדרך הנגרים כו' דקודחין ג' קטנים זבצ"ז כו' משמע דבעינן דוקא שיהא סמוכים זל"ז וא"כ מאי פריך מינה ורבא דאמר לענין צלי דבב' או ג' מקומות אין מצטרפין מהא דקודח כ"ש דילמא התם שאני דדרך הנגרין לעשות כן וגם הם סמוכין זל"ז משא"כ בצלי דאין דרך צלי בכך והתוס' ז"ל הקשו ג"כ למאי דפטר הכי בב' או בג' מקומות מהא דהוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חצי גרוגרות דחייב וצ"ל דמקשו מת"ק דר' יוסי שם דמחייבי אפילו לשתי רשויות ואין כאן קושיא כ"כ דמשמע התם דרבא כר"י ס"ל התם דבשתי רשויות פטור ולד' ז"ל דהכא מחוסר מעשה יותר איכא לאקשויי איפכא לאיכא דאמרי דחייב אפילו בב' או ג' מקומות ואלו התם בשתי רשויות פטור והתוס' ז"ל בשבת דף ק"ד ע"ג הקשו להאי לישנא דמחייב מכותב ב' אותיות ואין נהגין זה עם זה דפטור וכתב דהכא לא מחוסר קריבה כ"כ מכ"ז נראה דס"ל דטעמא הכא משום דחזו לצרפן ממש וא"כ קשה היכי מדמי צירוף דגרוגרות לצירוף דקודח וכנ"ל ע"כ הי' נראה דהכא לא לצרף ממש קאמר אלא ה"ק מלאכה שנאמר בה שיעור אי לא מחייב אלא דוקא במקום אחד או אפילו בב' וג' מקומות כיון דבכולן יחד איכא שיעורא כגון הכא שנצלה כגרוגרות בב' וג' מקומות ומדמי לה להקודח כ"ש דס"ד דאיכא שיעורא ואפ"ה חייב בב' או ג' קבים כ"ש כיון דבצירוף כולן איכא שיעורא אע"ג דאין עומדים לצרף ורחוקים הם זמ"ז אין זה ענין להא דמחוסר קריבה וכן פלוגתיה גבי הוצאה לשתי רשויות לאו במחוסר קריבה פליגי אלא בסברא פליגי ר"י ס"ל דאין מצטרפין אלא אם מוציא ב' החצאין לרשות אחת ות"ק ס"ל אפי' לב' רשויות ודו"ק:

שם גמרא בעי רב מרי חימצה בראשו של מזבח מהו אשר תקריבו והא אמר רחמנא אקרבה כו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' מעה"ק חימצה בראשו של מזבח אינו לוקה שנאמר אשר תקריבו וכבר קרבה והיא כשרה עכ"ל. ויש לדקדק בלשונו ז"ל והיא כשירה אמאי הא משמע דמיבעי' לי' בראשו של מזבח קודם הקטרה וכדאמר או דילמא מחוסר הקטרה כו' וא"כ אם חימצה אסור להקטירה כדכתיב כי כל שאור לא תקטירו והרי היא פסולה וצ"ל דה"ק וכבר