קרן אורה מנחות סז

תעשה חמץ דקדים בויקרא משום דקרא דלא תאפה כו' כתב אחר קרא תורת המנחה דמיירי בתורת כל המנחות וא"כ משמע קצת בלא תאפה חמץ חלקם קאי אכל המנחות אפי' האפויות קודם קמיצה אבל מ"מ נראה כמש"כ דבאפויות ליכא חימוץ כי היכא דמותר לבשל האפוי ולא חיישינן דיתחמץ ע"י הבישול וכן מסתבר דלא תאפה קאי אמנחת סלת דאלו מנחות שנאפו כבר קודם קמיצה למה להו אפי' שני' לשירים ובשם גדול אחד שמעתי שלא כדברי הנ"ל אלא דאחר אפיה ג"כ אי מחזיר לסלתה ומחמץ אותה איכא שם חמץ עלי' ואולי סמך אמתניתין דתנן סתמא אם החמיצו שירי' עובר בל"ת קאי אכל המנחות אפילו האפויות קודם קמיצה ול"נ כמש"כ ועיין משנל"מ ז"ל בפי"ג מה' מעה"ק הלכה יו"ד שכתב שם במנחת סלת ונ"ל שאם רצה הכהן לאכול אותה בלי שום בישול הרשות בידו לפי שלא נזכר במנחה זו אפיה כלל עכ"ל והוא פלאי דהא כתיב במנחת סלת והנותרת כו' מצות תאכלו במקום קדוש הרי מפורש דמצותה לאוכלה מצה אפויה וכדאיתא במס' יבמות בהחולץ שם דאפילו חלוט אסור ופשיטא דאסור לאוכלו בלא אפיה כלל:

שם תוס' בד"ה כל המנחות נילושות בפושרין כו'. ודקדקו הא בפסחים מסקינן דוקא במקום זריזין הוא דמותר ללוש בפושרין וא"כ לחם הפנים דלישתו בחוץ כדתנן לקמן היכי נילוש בפושרין ואף על גב דלהאי תנא דלישתו בחוץ משום דמדת יבש לא נתקדשה ליתא לאו דחימוץ בלחם הפנים כדאמרינן לקמן היינו דלא עבר בלאו כ"ז שאינו קדוש קדושת הגוף אבל מ"מ מצותו שיהי' מצה וצריך שימור שלא יחמיץ ותי' דציבור שאני והקשו עוד ממאפה תנור דנילוש בחוץ למ"ד חלות בוללן ולא בעיא שמן עד אחר אפיה (ולא כן פירש"י ז"ל לקמן דף ע"ד) ובחלות אין כאן קושיא כ"כ דהא חכמים אמרו סלת בוללו אבל מרקיקין איכא לאקשויי ותי' דהאי תנא סבר מדת יבש. (ועי' צ"ק ז"ל שנר' מדבריו ז"ל דלמ"ד אכתי יבש נתקדשה איתא בזריזים היינו בכהן וז"א דזר כשר לכ"ע ומאי דקשיא להו אמאי לא מסיק כו' היינו דלא מסיק שם במתניתין ס"ל דמדת יבש נתקדשה דלא תיקשי ממנחת מאפה נתקדשו ובלחה"פ נמי לישתו בפנים אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן שכתב דמנחות כל מעשיהם בפנים משמע אפילו מנחת מאפה ולחם הפנים כתב דלישתו בחוץ ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד):

ע"ב תוס' בד"ה אף אני אביא כו'. והקשו ז"ל אי בהתראה אכל חדא אפילו אפה ואפה חייב תרתי ואי בלא התראה אמאי חייב אכל חדא כיון דליכא אלא התראה אחת ותירץ דאיצטריך קרא הכי אפילו בהתראה על כל או"א דהא דפטור משום דכבר נפסלה והוי כמחמץ מנחה פסולה ומש"כ ז"ל אפי' אפה ואפה חייב תרתי. לדידי צ"ע כיון דאפילו שני' שלא לצורך הוא וכבר עשה כל מלאכת האפיה מנ"ל דחיוב על אפיה שני' שהיא שלא לצורך וגם אחר אפיה תו ליכא משום מחמץ וכמש"כ לעיל ובעיקר דבריהם ז"ל שכתבו דקרא אתי לאשמעינן שלא יפטר משום מחמץ את הפסולה. יש לדקדק דא"כ מאי קאמר רבינא לעיל בריש פירקין ואימא לא תאפה חמץ למיקם בלאו אבל איפסולי לא מיפסיל אי לא מיפסיל למה לי לא תאפה כלל ללמוד דחייב על כל או"א פשיטא דחייב בהתרו בו על כל או"א כיון דהמנחה כשירה. ועוד מאי פריך הש"ס אימא אפי' דבעט בה רחמנא ליחייב אינך ליחייב חדא אכולהו מהיכי תיתי למימר הכי כיון דכבר שמעינן מאפיה דמחמץ אחר מחמץ חייב ולא הוי כמנחה פסולה ממילא ה"ה לכל המלאכות ע"כ נראה לפרש דאיצטריך קרא דלא תאפה לגלויי דחייב על מעשה יחידי ואי לא כתב רחמנא לא תאפה ה"א דאינו חייב אלא אם עשה כל המעשים כולם דלא תעשה כתיב היינו כל עשיית הפת אבל על מעשה יחידי היינו לישה לחוד או עריכה לחוד פטור כיון דלא גמר העשיה כתב רחמנא לא תאפה דחייב על אפיה לחוד ומלמד על כל מעשה יחידי דחייב והשתא פריך שפיר אימא על אפיה לחוד חייב אבל אינך לא ליחייב אלא אם עשה את כולן ומשני משום דהוי דבר שהי' בכלל כו':

שם גמרא ואימא כולי' להכי הוא דאתי אשירים לחוד ואינו חייב בשירים אלא באפיה אבל בעיקר המנחה לא ליחייב אלא חדא אכולהו וזה קשה קצת למה שפירשתי דא"כ שירים חמורים מעיקר המנחה דשירים חייב על אפיה לחוד ובעיקר המנחה לא יתחייב אלא אם עשה כל המלאכות אלא די"ל דאפיה באמת נילף עיקר המנחה ושירים דחייב עלי' בפ"ע אבל שאר עשיות ליכא לאו אלא במנחה כולה ודוקא בכל העשיות וא"כ היינו כמו קושית הש"ס ואימא אפיה כו':

והתוס' ז"ל ג"כ כתבו כן דלהאי קושיא בשירים אינו חייב אלא על אפיה אבל אקומץ נאסר כל העשיות. ולשיטתם ז"ל צ"ל הא דנאסר בכל העשיות היינו בעשייה זו שנתחמץ על ידה כגון אם נתחמץ בשעת לישה או שנתחמץ בשעת עריכה אבל אם כבר נתחמץ אינו חייב דהוי מנחה פסולה ולדידהו נמי תיקשי במנחה עצמה פטור אם כבר נתחמצה ובשירים חייב על אפיה אע"ג דכבר נתחמץ ונפסל אם לא שנאמר דמנחה פסולה לא אימעיט אלא בקומץ דלא קרינן ביה אשר תקריבו אבל שירים איכא לאו דמחמץ אע"ג דנפסל לאכילה אבל לא משמע הכי מסתמא דשמעתין ולשון רש"י ז"ל אינו מדוקדק ונראה דצ"ל ולישה ועריכה ואפיה דליהוי חייב על כל אחת בקומץ ובשירים מהיכא ילפת. ובאמת יש לדקדק למסקנא ג"כ מנ"ל לחייב בחלקם היינו בשירים גם על לישה ועריכה הא לאו כתב בשירים אלא לאו דלא תאפה וצ"ל כיון דבחד קרא כתיבי ילפי מהדדי ואיכא לאו דלא תעשה גם בשירים ודו"ק:

שם תוס' בד"ה הואיל ואיתרבי בסמיכה כו'. וכתב כיון דבהאי קרא גופא דכתיב סמיכה כתיב נמי שחיטת צפון ה"א דאיתרבי מדשעיר נמי להא ע"ש וזה קצת דלא כמשמעות הש"ס לקמן דקאמר וכי תימא תיתי בבנין אב כו' הא למאי דס"ד ג"כ ס"ל דלא מצינן למילף בבנין אב דשעה מדורות לא ילפינן אלא דס"ד דמהשעיר מרבינן צפון ולא הוי צריך מר זוטרא למימר אלא דילמא למאי דאיתרבי כו':

דף נו אלא אותו בצפון ואין השוחט בצפון. כל סוגיא זו איתא בזבחים דף מ"ח ג"כ ועמ"ש שם:

שם גמרא אמר ר"פ אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה. ופירש"י ז"ל דאפי' גמר עריכה היא ועבה באפי' לחוד שני מלאכות האסורות ולוקה שתים וצ"ל אע"ג דלא עבה אלא מלאכה אחת עבר בתרי לאוי משום לא תעשה ומשום לא תאפה דנהי דאפיה יצא מן הכלל ללמד מ"מ גם היא בכלל ל"ת וא"כ כי התרו בו על אפיה בהני תרי לאוי ל"ת ולא תאפה לוקה שתים אלא דא"כ למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאפי' גמר עריכה היא הא בלא"ה לוקה שתים על אפי' עצמה כיון דאית בה תרי לאוי ולשון הש"ס אחת על עריכתה כו' משמע דתרתי מעשה איכא באפי' עריכה ואפי' וכן משמע מהא דפריך הש"ס והתניא מה אפי' מעשה יחידי ואם נאמר דר"פ מחייב תרתי באפי' עצמה משום תרי לאוי אין כאן קושיא דשפיר קרי לה מעשה יחידי למילף מינה דלא בעינן דווקא כולן כאחת והא דחייב תרתי הוא משום תרי לאוי אלא ודאי משמע דר"פ אתי לאשמעינן דאית בה תרתי עריכה ואפי' וכפירש"י ז"ל אבל קשה לי ממ"נ אי התרו בו משום תרתי לאו ל"ת ולא תאפה אמאי לא ילקה שתים על אפיה עצמה אע"ג דליכא עריכה בהדה ואי לא התרו בו אלא משום לאו אחד ל"ת או לא תאפה למה ילקה שתים כיון דלא עשה אלא מעשה יחידי נהי דגמר עריכה היא מ"מ לא עשה אלא מעשה אחת ולא התרו בו אלא משום לאו אחד וע"כ צ"ל דאפי' יצא מן הכלל לגמרי ואינה בכלל לאו דל"ת אלא בלאו דלא תאפה וא"כ אי לאו דאפיה גמר עריכה היא אפילו התרו בו משום תרתי לאוי לא הי' לוקה אלא אחת משום לא תאפה וקמ"ל ר"פ דגמר עריכה היא והרי היא ג"כ בכלל לאו דל"ת משום עריכתה ולוקה שתים אבל קשה מאד לומר כן דאפיה אינה בכלל לאו דלא תעשה דלא יצא מן הכלל אלא ללמד דחייב גם על מעשה יחידי אבל לא שלא יהי' בכלל לאו דל"ת ולפירש"י ז"ל הא מסיקנא דאי ערך הוא ואפה לא מיחייב תרתי אאפיה דנהי דגמר עריכה היא הרי גמר זה בכלל בעיקר עריכ' וחייב תרתי אתרווייהו אבל ערך חברי' ואפה הוא מיחייב הוא תרתי אאפיה וגמר עריכה והקשו התוס' ז"ל אכתי אמאי קרי לה מעשה יחידי כיון דאית בה תרתי ע"כ פי' ז"ל איפכא ערך הוא ואפה הוא הא דאמר ר"פ דלוקה שתים היינו שעשה הוא גם גמר העריכה שבשעת אפייה והא דקרי לה מעשה יחידי דערך חברי' לגמרי ויהיב