קרן אורה מנחות סו

דתורמין תאנים על גרוגרות דבצמקו לחוד ג"כ לכמות שהן משערינן אע"ג דבהדיא תנן במתניתין דטהרות הניחן בחמה ונתמעטו כמות שהן משערינן וכן תני לעיל בשר זקינה שנתמעט טהור מכאן ולהבא ע"כ י"ל דהש"ס שקל וטרי בהא עד דמסיק דפליגי תנאי בהך פלוגתא דרב ושמואל אי יש דיחוי דר' יוסי דהי' נוטל עשר גרורגות על תשעים תאנים ומסיק טעמא הואיל ויכול לשולקן ולהחזירן כמות שהן אלמא דאין דיחוי דאי יש דיחוי גם אם יחזרו לכמות שהן לא מהני כמו אם לא הי' בהן כשיעור ותפחו אלא ודאי אין דיחוי ונהי דלענין אכילת איסור כ"ז שלא חזרו כמות שהן משערינן ופטור אבל לענין תרומה לא הוי ממעט במעשר כיון דיכול לשולקן ות"ק דאמר דתורם דוקא במודה ולא מהני הא דיכול לשולקן כו' ס"ל דיש דיחוי ולא מהני אפילו יחזרו לכמות שהי' ושמואל וחברוהי כת"ק ס"ל ולא תקשי להו ממתני' אבל רב מצי אמר אנא דאמרי אפילו כת"ק ואע"ג דאין דיחוי ויכול לחזור כמות שהי' מ"מ השתא נצמק והוי ממעט במעשר. וראיתי בירושלמי פ"ב דתרומות כל סוגיא דשמעתין אך בסגנון אחר כמו שאבאר דמייתי התם הא דר"א בר"י אבא הי' נוטל עשר גרוגרות על תשעים תאנים ר' ירמי' סבר מימר את רואה את הצמק כאלו תפח ונסב סלין כמה דאינון דלא איכפת לן במת שנצמקו רואין אותן כאלו תפח ר' יונה ור' יוסי אמרין דרך התפוח לצמוק ואין דרך הצמק לתפוח ונסב סלין רברבין כתאניא אבל אין ליקח מן הצמוקים כי משערין אותן כמו שהן כיון דאין דרכן לתפוח תמן תנינן כביצה אוכלין שהניחן בחמה כו' הרי אלו טהורין ירדו עליהם גשמים ונתפחו טמאים דרומאי אמרי והוא שיהא כזית מעיקרו וסיפא חזרו ונתפחו ארישא דוקא קאי שהי' בהן כזית מעיקרו ר' יוחנן ורשב"ל תרוויהון אמרי ואע"פ שאין כזית מעיקרו כיון דנתפחו ויש בו כשיעור אזלינן בתר השתא משמע דמוקי פלוגתייהו לחומרא אי מעיקרא לא הוי ביה והשתא יש בו דרומאי אמרי דמשערין כמו שהי' ור"י ורשב"ל אמרי דמשערין כמות שהן מדאו' וכמ"ש לעיל תמן תנינן אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתרה פעמים שהשאור יפה ואלו סולת היתה צמוקה ועכשיו הוא תפוח ואת רואה התפוח כאלו צמק ונראית חסירה פעמים שהשאור רע והוא צמק ואת רואה את הצמק כאלו תפוח ונראית יתירה ע"ד דר' ירמי' דאמר את רואה הצמק כאלו תפח ברומאי ור"י ורשב"ל שלשתן אמרו דבר אחד ביתירה וכולהו מודו בזה דנראית יתירה ע"ד דר"י ור' יוסי דאמרי איפכא רואין את התפח כאלו צמק שלשתן אמרו דא' בחסירה כולהו מודו בהם חששא דנראית חסירה דהותפח רואין כאלו צמק ולא תיקשי ר' יוחנן אמאי מחייב אפילו לא הי' כזית מעיקרו כיון דרואין הקפח כאלו צמק דלר"י ור' יוסי אפי' הי' כזית מעיקרו לא אהני כ"כ כיון דכבר נצמק ואין דרך הצמק לתפוח ואפ"ה כי חזר ותפס חייב אע"פ שדרכו לצמוק ה"ה כשלא הי' בו כזית מעיקרו דחייב דלענין אכילה מ"מ איכא כזית ושיטה זו הוא דלא כשיטת תלמודין דלשיטת תלמודין כשלא הי' בו כזית מעיקרו כ"ע מודו דלא חשיב שיעור מה"ת משום דדרך התפח לצמוק ולחזור לכמות שהי' ומבואר משיטת הירושלמי דאמרו לו דמתניתין שייכי לפלוגתא זו אלא דיש לחלק בין חסר ליתר ואיכא מאן דס"ל חששא דחסרון משום דדרך התפח לצמוק ואיכא מאן דס"ל חששא דיתרון דדרך הצמק לתפוח ועיין תוס' ז"ל בד"ה בשר זקינה כו'. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' טומאת אוכלין כתב להאי דבשר עגל שנתפח משתערין כמות שהן בסתם דומיא דפת ספוגנית ולא ביאר דאין זה אלא מדרבנן אבל בפ"ד מה' אבות הטומאה לענין טומאה חמורה כתב להאי דינא דנתפח אינו מטמא אלא מדרבנן וכ"כ לענין איסורים בפי"ד מה' מאכא"ס דאם נתפח אסור ואין לוקין עליו וצ"ע קצת מאי קמ"ל דאסור הא ר"ש ג"כ אסר וי"ל דנפ"מ לענין דבר שצריך להאכיל פחות מכשיעור טוב יותר להאכיל ח"ש מכזית שנתפח אבל פת ספוגנית נראה דחשיב בכזית אכילה מה"ת וכמש"כ לעיל לענין אכילת מצוה אבל לענין איסור כמו חדש יש להסתפק דהא ליכא כזית איסור חדש אם לישתו רכה ומשום דטועם טעם איסור בכזית הא אין לוקין על טעם לחוד וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל ועי' בפ"ה מה' תרומות מש"כ הרמב"ם ז"ל דאין תורמין פת על החטים לפי חשבון ובכ"מ הביא נוסחת התוספת' אלא לפי חשבון ועי' בר"ש ז"ל בעוקצין שם שכ' במתני' דבשר העגל כו' דפליגי במנחות אי כמות שהן אי לכמות שהן ולמסקנא דהכא ליכא פלוגתא בהא ולכ"ע כמות שהן משערינן ולא פליגי אלא ביש דיחוי וגם זה איתותב ממתניתין דטהרות:

שם גמרא אלא הכא בתרומת מעשר ואבא אליעזר בן גומל היא דהכל ניטל מאומד משמע למסקנא דכמות שהן משערינן אסור לתרום גרוגרות על תאנים במנין דאין כאן שיעור תרומה ואם תרם הי' נראה דצריך להשלים כמו אם תרם אחד מששים ואחד ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה שם נראה דאם תרם בכה"ג גם כן תרומתו תרומה ואין צריך להוסיף כמבואר בלשונו שם הלכה י"ט אין תורמין גרוגרות על התאנים במנין כדי שיתרום בעין יפה משמע דאין בזה אלא משום עין יפה וא"כ במעשר נמי הוי מעשר כה"ג וכר' יוסי ס"ל והיינו דלא ביאר לענין מעשר דאם] עישר מגרוגרות על תאנים הוי מיעט במעשר ומתאנים על גרוגרות במנין הוי מרבה במעשר דהא לא קי"ל כאבא אלעזר בתרומת מעשר דניטל באומד וכמש"כ בפ"ג שם אלא ש"מ דלא חשיב מרבה במעשרות כיון דהגרוגרות נמי יכולין לחזור לכמות שהן ובאותו ענין יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דלענין אומד פסק דלא כאבא אלעזר דתרומת מעשר איתקש לתרומה וכ' בפ"ג שם דתרומת מעשר אינו ניטל מאומד ואלו לענין זה דבעה"ב יכול לתרום תרומת מעשר כ' שם דיש לו רשות לתרום וזה כאבא אלעזר דדריש ההיקש וכדאיתא בגיטין דף ל' וצ"ל דדוקא לענין אומד לא מקיש כיון דהתורה פירשה שיעור וכמש"כ הוא ז"ל שם ובדברי התוס' ז"ל שהאריכו בהאי ענינא דאומד ומחשבה עיין בד' בגיטין שם ובבכורות דף נ"ח בד' שם ומ"ש שם בחי'. שוב ראיתי בבה"ז שהרגיש בזה ובהלכה י"ב שם מפורש הדבר ואין צריך לדייק מהל' ט"ו:

דף נה גמרא ולא גרוגרות על תאנים אפילו במקום כו'. ופרש"י ז"ל ולא גרוגרות על תאנים במנין כו' ולא הבנתי דבמנין אפילו ליכא בהן אסור והיינו דתניא לעיל גרוגרות על תאנים במידה וע"כ היינו דליכא כהן דאי בדאיכא כהן תופס מן היפה ואפ"ה אינו תורם אלא במדה דאל"ה ממעט במעשר הוא אלא פשיטא דכל חד כדיניה קאמר ואפילו במדה היכא דאיכא כהן אין תורמין גרוגרות על תאנים דבמקום שיש כהן תורם מן היפה וכן נראה מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

שם משנה כל המנחות כו' ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שירי' עובר בל"ת. הי' נראה לדקדק מלשון המשנה דפתח בלשון רבים ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה כו' תנא לה בלשון יחיד משום דעיקר לאו דחימוץ איתא בכל המנחות הן במנח' סלת הן במנחות הנאפו' במחבת ומרחשת ומאפה תנור אבל לאו דשירים לא שייכא אלא במנחת סלת דנקמצת כשהיא סלת ושייך חימוץ בשירים אבל שאר מנחות דנקמצות כשהן אפויות לא שייך לאו החימוץ בשירים כיון דכבר אפויות הם ופשטא דקרא דייק הכי דבויקרא שנאמרו שם כל המנחות כתב רחמנא כל המנחות לא תעשה חמץ ואזהרה זו היא על כל המנחה קודם קמיצה ומשום קומץ וכמש"נ בסיפי' דקרא כי כל שאור וכל דבש כו' אבל לא נא' שירים שם משום דלא שייכא בכל המנחות כנ"ל ובפ' צו נא' וזאת תורת המנחה כו' ופשטיה דקרא שם הוא במנחת סלת כמש"נ וקמץ מסלתה כו' בזה נאמר לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם היינו שירים לא תאפה חמץ. וכן משמע מדברי הראב"ד ז"ל בפי"ב מהל' מעה"ק שכתב על הא דתבלה בקצת ובכל מיני תבלין דכשרה מיירי בשירי מנחות האפויות ליכא חימוץ וזה שנאמר בפרשת צו מצות תאכלו במקום קדוש משום דבמנחות האפויות לא צריך קרא על אכילת השירים מצה דכבר נעשו מצה באפייתן ושם בויקרא נאמרה העשה גם כן על עצמותה מצה תהי' וממילא השירים נאכלין מצה אבל בפרשת צו דמיירי קרא במנחת סלת חזר וכתב מצות עשה על אכילת השירים דתאכל מצה וכדאיתא בפ' החולץ מצות תאכל מצוה ולא חלוט ג"כ. ולפ"ז הא דמעטינן חלוט היינו רבוכה בריש פירקין ממצה תהי' לאו בחד גוונא הוא עם הא דהחולץ דבריש פירקין אימעיט עשייתה כולה קודם קמיצה דאלו שלא נאמר בהן רבוכה אסור לעשותן רבוכה ובהחולץ מיירי קרא בשירים לחוד דמצוה לאכלן מצה ולא חלוט אלא דבר"פ מייתי מהא קרא דזאת תורת כו' מצות תאכל למילף מינה עיכובא לכל המנחות דבאות מצה אלמא דילפינן מהאי קרא לכל המנחות האפויות ג"כ והיינו דמייתי התם קרא דלא תאפה חמץ למילף מינה עיכובא ולא מייתי קרא דלא