קרן אורה מנחות סה

דמחמץ ברוב המנחות דתחלת לישתן הוא עם תערובות שמן צ"ל כיון דנילושין בפושרין יש בהן חימוץ גמור ועי' בש"ג בפסחים שם ובד' הרא"ש והר"ן ז"ל. ולשיטת הרמב"ם ז"ל נראה וודאי דבתערובות עם מים חמץ גמור הוא אע"פ שנילוש בשמן ודבש וא"ש חימוץ דמנחות וחימוץ דמנחת נסכים לריה"ג אלא דהאי פלוגתא דמחמיצין בתפוחים קשה לדידיה במאי קמיירי אי בלא מים הא מי תפוחים ג"כ אין מחמיצין כמ"ש הוא ז"ל ואי עם מים דת"ק דאמר אין מחמיצין והוא ז"ל לא הביא האי דינא כלל בחיבורו וקצת י"ל דרחב"ג אזיל בשיטת ר"ג אביו דאמר בפסחים עיסה שנילושה בשמן ודבש ישרף מיד וס"ל דמי פירות מחמיצין. ולשיטתו דפסק דמי פירות אין מחמיצין לא הוצרך לכתוב עוד הא דאין מחמיצין בתפוחים אלא דאית תקשי הא דאמרינן לרבנן דנוקשה מיהא הוי ואי בלא מים לא הוי חמץ כלל ועדיין צ"ע בהלכה זו ועי' שיטת הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה:

דף נד תוס' בד"ה תפוח שריסקו כו'. הביאו דברי הירושלמי דר' יוסי מתיר משום דאין חימוצו ברור משמע דס"ל דנוקשה לא כלום הוא ולעיל אמר ר' יוסי שראן בחומץ מותר שהחומץ צומתן משמע דבשאר מי פירות אסור וי"ל דלענין פסח מודה דאפילו נוקשה אסור דמ"מ חמץ הוא אבל לאסור בתרומה משום מחמץ ס"ל דאין לאסור כיון דאין חימוצו ברור ולרבנן הוי איפכא דלענין פסח לא הוי חמץ ולענין תרומה מ"מ ריח איסור יש בו כמו מתבל דאוסרין בכ"ש דעבידי לטעמא ודו"ק:

שם גמרא לימא בהא קמיפלגי מר סבר כמו שהן משערינן כו'. פרש"י ז"ל דאקומץ קאי אם עבה היא חסר נפחה והוי יתר דיש בקומץ הזה יותר מאלו הי' קומץ סולת ואם רך הוא נתרבה נפחו וחסר סולת בהקומץ ולכאורה הוי מצי לפרש במנחה עצמה אי מגבלה במים נמצאו חסר או יתר העשרון אלא דא"כ בכל המנחות הנילושות בפושרין וגם עם שמן ע"כ מודד תחלה עשרון סלת ואח"כ נותנה בכלי גדול ונותן השמן עם הסולת ומגבלה במים וה"נ במנחת חוטא הוא עושה כן אבל בקומץ שפיר איכא למיתלי בהא אי כמות שהן משערינן דבשלמא כל המנחות האפויות דמצות קמיצה היא לאחר אפיה כך אמרה תורה ולא איכפת לן אפילו אם הי' הקומץ סולת הי' בו יתר או חסר אבל קומץ מנחת חוטא דהוי כמו מנחת סולת צריך שיקמוץ סולת ואי לכמות שהן משערינן הוי הקומץ חסר או יתר אם יקבלה במים והיינו דקאמר לימא בהא קמיפלגי אבל בלא זה מסתברא ליה להש"ס דמותר לגבלה במים דחריבה ושמן קאמר רחמנא ומסיק דכ"ע כמות שהן משערינן וליכא למיחש משום חסר או יתר ומאן דאסר ליתן מים הוא משום דס"ל חריבה מכל דבר וכיון דמסתברא ליה להש"ס למאי דקאמר לימא כו' דלכ"ע חריבה משמן קאמר פסק הרמב"ם ז"ל כהאי מ"ד אפילו להתר דמסיק דפליגי בזה ועי' בה"ז ז"ל:

שם גמרא תנן התם בשר העגל כו' משתערין לכמות שהן. ופליגי בזה אי לכמות שהן כמו שהי' מתחלה ובשר העגל טהור ובשר זקינה טמא או כמות שהן עתה והוי איפכא ופריך מברייתא בבשר העגל שיתפח טהור לשעבר וטמא להבא אלמא דמשערין כמות שהן השתא אע"ג דבתחלה לא הוי בו כשיעור ומשני דמודו שמואל ורשב"ר ור"ל דלחומרא משערינן כמות שהן מדרבנן ופריך מברייתא דבשר זקינה שנתמעט דטהור להבא אלמא דלקולא נמי משערינן כמות שהן ומסיק רבה היכא דמעיקרא הוי ביה והשתא לית ביה ר"ע מוד' דכמות שהן משערינן וטהור היכא דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי בי' שנתפח משערינן ג"כ כמות שהן אבל מדרבנן ופירש"י ז"ל דלאו איסור הוא אלא מיא בעלמא שיתפח ע"י והקשו התוס' ז"ל בד"ה מעיקרא לא הוי ביה כו' מהא דפרק המצניע דאמרינן פחות מגרוגרות שתפחה ונמלך לאכילה חייב ואמאי הא מדאורייתא לכמות שהן משערינן ולפי פירש"י ז"ל אין כאן תימה כ"כ דהכא לאו איסור הוא אלא מיא וליכא איסורא אלא פחות מכשיעור אבל לענין שבת הא איכא כגרוגרות בהדי הדדי אלא דלענין טומאת אוכלין משמע נמי דלא הוי אלא מדרבנן ואמאי לא יצטרפם המים לשיעור כביצה אלא נראה (דהתרמחה) ל"ד ממיא אלא כך דרך בשר עגל לתפוח ונעשה ספוגי כמו עיסה דמתני' אם רכה היא גדול' יותר מאם הי' סולת ובכה"ג ליכא באמת אלא פחות מכשיעור אלא שנתפח ע"כ גם לענין טומא' לא הוי כשיעור מה"ת ומ"מ לענין שבת חשיב שפיר שיעור הוצאה כיון דאיכא כגרוגרו' השת' ואזלי' בתר דעת ב"א דהוי שיעור חשיב ואין כאן תימ' כ"כ. והנה התם בעוקצין תנן כה"ג על בצים אם יש בהן ריר משערין כמו' שהן ואם יש חלל ממעך את חללן פת ספוגנית משערין כמות שהוא ואם יש חלל ממעך את חללו ובתר הכי תנן בשר העגל כו' וא"כ משמע דהני נמי דמשתערין כמות שהן אינו אלא מדרבנן דבחד בבא תנא להו אבל בני בצלים שיש בהן ריר משמע דשיעורן הוא מדאורייתא וכן פת ספוגנית כיון דאין בו חלל אלא שהוא ספוגי ונפ"מ לענין איסור אם אכל כזית חמץ פת ספוגי אטו לא לקי משום דאין בו שיעור וכן לענין אכילת מצוה כמו כזית מצה דליכא כזית קמח בכזית אפוי דלישתו רכה נימא דלא יצא בו ידי מצוה זו לא שמענו אלא וודאי כיון דאין בו חלל רק שהוא ספוגי חשיב כזית פת דבר תורה ועיין בא"ח סימן תפ"ו בדברי רמ"א שם ובדברי המ"א שנראה מדבריהם דאין צריך אלא למעך חללו כמתניתין דעוקצין ואפילו במצה דאורייתא ועי' באהי"ט שם שהביא לספק לענין כזית מרור אם הניח בגשמים ונתפח בשם יד אהרן ונראה דלא מספקא ליה אלא לענין מרור דרבנן וכיון דמדרבנן משערין כמות שהן אפשר דיוצא בו ידי כזית ותשובה זו אינה אתי לעיין בה עכ"פ נראה מדברי הרמ"א ז"ל ומדברי המ"א ז"ל דפת ספוגנית מדאור' משערינן כמות שהוא וא"כ מתניתין דעוקצין לאו בחד גוונא מתני' דבפת ספוגנית משערין כמות שהוא מדאורייתא ובשר העגל שנתפח משערין כמות שהוא רק מדרבנן (שהי' אפ"ל דכמתניתין). ויתבאר לקמן מה שנראה לחלק בזה והא דלא ניחא ליה לרבה למימר דכלא הוי ביה ונתפח פליגי רב כו' ס"ל משתערין כמות שהן מדאורייתא ושמואל כו' ס"ל משתערין כמות שהן ומדאורי' אין בו שיעור דמשמע דפליגי בתרווייהו בבשר עגל ובשר זקינה. ומסיק דכי פליגי כגון שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח רב כו' ס"ל דחזר לשיעורו אע"ג דנתמעט בנתיים ושמואל כו' ס"ל כיון דשעה אחת לא הי' בו כשיעור ע"י שנתפח אח"כ אינו חוזר לשיעורו אע"ג דנחסר שיעורו ע"י צמיקה אינו חוזר לשיעורו הראשון והוי כמו שלא הי' בו שיעור מעולם דהשלמת התפיחה אינו משלים והא דקאמר הש"ס לישנא דיש דיחוי באיסורין נראה דלאו מתורת דיחוי דעלמא קאמר כמו דיחוי בקדשים ומצות דמהיכי תיתי לן דין דיחוי באיסורים כיון דהשתא איכא שיעורא אלא בסברא פליגי כיון דכבר נתמעט מנצמק ס"ל לשמואל דשוב אינו חוזר לשיעורו הראשון ומה שנתפח לאו כלום ורב כו' ס"ל כיון דהי' בו כשיעור ונתמעט יכול לחזור לשיעורו הראשון ועיין בפ"ד מה' אבוה"ט שדקדק הר"י קורקוס ז"ל מהא דלענין הוצאת שבת מיבעי' לן אם נתמעט בין עקירה להנחה וסלקא בתיקו והכא קי"ל דאין דיחוי ע"ש. ולפי הנ"ל אין ענין זל"ז כלל דהתם שייך שפיר דחוי דהי' שעת פטור על הוצאה זו אבל הכא לאו משום דחיה אתיין עלה ודרך אגב ראיתי שם בפ' המצניע לדרשא זו שדקדק אמאי לא מיבעי' להך בעיא דיש דיחוי בבעיא קמייתא שם הוציא חצי גרוגרות לזריעה ונמך לאכילה ואח"כ תפחה אי יש דיחוי וכ' משום דאין דרך לימלך לאכילה בפחות מגרוגרת אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם בה' שבת לא משמע הכי שכ' שם להאי דינא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ונמלך לאכילה פטור ואם תפחה ואח"כ נמלך לאכילה חייב ולא כתב דאם נמלך קודם שתפחה הוי ספק משמע דס"ל דהתם ג"כ פטור הוא כיון דנמלך לאכילה בטלה מחשבתו הראשונ' וליכא עקירה כלל ודוקא בצמק מאילי' הוא דמיבעי' ליה אי יש דיחוי אי לא ואין כאן מקומו להאריך בזה. ופירש"י ז"ל דבשר העגל שנפתח אסיפא קאי שחזר לכמות שהי' ובשר זקינה שנתמעט אמיצעי' קאי הכריחו לזה דמשמע דאמתני' פליגי וצריך לפרש מתניתין בכה"ג ועלה פליגי ושמואל כו' אמר משתערים לכמות שהן לענין טומאה דאורייתא. וקשה לפ"ז מאי קמ"ל בתרתי דקתני בשר עגל ובשר זקינה הא בחדא נמי הוי אשמע לן האי דינא ונראה דלמסקנא באמת לאו אמתני' פליגי ומתניתין אתיא כפשטי' ומשערין כמות שהן ופלוגתייהו הוא מילתא אחריתי ביש דיחוי אי לא ופריך הש"ס ממתניתין טהרות דתנן בפירוש דאם חזר ונפתחו חזרו לשיעורן מדאורייתא ומסיק בתיובתא ויפלגו קצת אמאי לא עמדו התוס' ז"ל הכא כמו שעמדו התוס' ז"ל לעיל ד' ט' כי מותיב לר"ל ממתניתין והכא נמי תקשי על שמואל וחברייהו הא מתניתין הוא אלא דהש"ס שקיל וטרי עוד ובעי למידק מברייתא