קרן אורה מנחות סד

ע"י כנס"י בשלימות עבודתם יקודש שמו הגדול בעולם וגם עתה בכח ובחיוב על האדם השלם לעבדו באמת ביראה ואהבה ותורה ומצוה הכל ביחוד וע"י הכשירו יתקדש ויתוודע שמו הגדול בכל פעולותיו הטובים ואז יהי' השם שלם כו' כי"ר והבן:

ולזה סמך מאמרו של ר' יצחק בשעה שחרב בהמ"ק מצאו הקב"ה לאברהם כו' כי בעונותינו נחרב ביהמ"ק ותהי להיפך בעוה"ר כי בא לידי חילול שם הגדול ע"כ בא אברהם אבינו ע"ה ראש למודיעים שמו הגדול לידע מדוע נעשה ככה ואומר לו הקב"ה בניך חטאו כי החטא גרם את זאת והמליץ עבורם שמא בשוגג חטאו כו' עד שהודיע לו הקב"ה כו' לעומת שלימות העבודה אשר הם ד' מדריגות זו למעלה מזו כאמור למעלה ככה הי' להיפוך כי ירדו ד' מדריגות אחורנית והחטא גבר עד שרחוקים הי' מהתשובה ע"כ נחרב הבית ותופר האהבה וצעק אבינו שמא ח"ו כו' ונתפרדה החבילה חלילה השיב לו זית רענן כו' כך ישראל אחריתן בסופן וסתירה זו צורך בנין הוא כי ממנה יבנו עדי עד:

ע"ב גמרא ונישקול פורתא מאבראי כו'. ופירש"י ז"ל ב' לשונות בזה ועל לשון אחר קשה היכי אפשר לצמצם לישת השאור בזה בשוה עם הראשון ועוד דלמה כולי האי כיון דר"י ע"כ ס"ל כמות שהן מעשרינן וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן דף נ"ד בד"ה ת"ש דלא איכפת ליה לר"י במעט חסרון או יתרון הזה ועשרון סלת קרינן ביה ויותר נראה בלשון ראשון דפריך אתרווייהו והתוס' ז"ל כתבו דלשון שני עיקר ולא כתבו למה ועי' בפי' המשנה להר"מ ז"ל שכתב דאין הלכה כר"י וכן נראה קצת דתני רבי להני דפליגי בלשון רבים וכדתנן אמרו לו כו' ורב חסדא ורבה ורב יוסף מפרשי טעמייהו אבל בחיבורו פסק כר"י וכהאי כללא ר"מ ור"י הלכה כר"י:

שם תוס' בד"ה אין מחמיצין בתפוחים. רחב"ג אמר מחמיצין והאריכו ז"ל בזה דהכא משמע דיש חימוץ על ידי מי תפוחים דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי ובסוף כל שעה קאמר רבא במי פירות אין מחמיצין כלל ומסיק ר"ת ז"ל דמי פירות לחוד אין מחמיצין כלל והכא מיירי בתערובות מים וכדאמרינן לקמן גבי מנחת נסכים דאיתרבי לחימוץ והא מי פירות אין מחמיצין ומשני אומר הי' ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים והיינו מימרא דר"ל בכל שעה עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבים על חימוצה כרת אבל לאו איכא ומיירי בתערובות עם מים דלא הוי אלא נוקשה ע"ש וקשה לי לשיטה זו א"כ להאי תנא דס"ל דלא לקי על נוקשה ולא הוי בכלל חמץ א"כ לא אשכחן חימוץ במנחות דהא כולן נילשין בשמן עם מעט מים ולא הוי אלא נוקשה ונהי דריה"ג י"ל דס"ל כמ"ד נוקשה בלאו אבל האי תנא דאמר דנוקשה בלא כלום מה יאמר על לאו דלא תאפה חמץ הא לא אשכחן חמץ במנחות דרוב המנחות צריכין יציקת שמן תחלה ואפילו לש אחר כך במים פושרין הרי מעורב הוא עם שמן והשמן רוב ולאו חמץ הוא והתוס' ז"ל כתבו בפשיטות בחמץ נוקשה הוי חמץ לענין מנחה וכדאמרינן לעיל מדלקי עלה כו'. וכבר כתבתי לעיל דזה תליא בפלוגתא דנוקשה לענין פסח ובפסחים ל"ה כתבו דנוקשה הוי חמץ מהא דאמרינן לעיל שאור דר"י לר"י פסול למנחות וזה וודאי אינו מובן דנהי דלר"י פסול הוא משום דלאו מצה היא אימעיט ממצה תהי' אבל חמץ ג"כ לא מיקרי ולא לקי משום לא תאפה חמץ לר"י ועיקר ההכרח לזה הוא מדאמר ר"ל דאין חייבין על חימוצה כרת אבל לאו איכא ואי מיירי בלא מים למה הוצרך ר"ל לומר לריה"ג לקמן דמגבלה במים אלא ע"כ עם מים קאמר דהוי נוקשה וכרת ליכא:

והרמב"ם ג"כ ס"ל בשיטה זו דמי פירות אין מחמיצין כלל כמש"כ בה' חו"מ פ"ה וכ' שם דאפי' מי רימונים ותפוחים אין מחמיצין כלל אפילו עמד כל היום ומותר באכילה ע"ש במפרשי דבריו ונראה דלא דייק להאי ודוקא דאינו חייב על חימוצו כרת אבל לאו איכא אלא ס"ל דליכא איסור כלל ועי' ש"ג בפסחים שם ולשיטתן שפיר איכא למימר דעם מים הוי חמץ גמור וכדמוכח מדבריו ז"ל בה' מעה"ק שכ' לענין מנחת נסכים ליכא לאו דחמץ דלגבלה במים אסור ומי פירות אין מחמיצין ואי לא הוי אלא נוקשה אפילו גבלה במים ליכא לאו דמחמץ דהוא ז"ל ס"ל בנוקשה ולא כלום ולא הוי בכלל חמץ אלא דלפ"ז יקשה הך דשמעתין במאי פליגי בהאי חימוץ בתפוחים אי בלא מים מ"ט דרחב"ג הא אינו מחמץ כלל ואי עם מים מ"ט דרבנן הא חמץ גמור הוא. ובאמת פשטא דשמעתא הכא משמע דהחימוץ הוא בתפוחים לחוד בטבעה להחמיץ כדתנן תפוח שריסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה אטו מיירי דוקא עם מים וודאי לא משמע הכי וכבר כתב הש"ג ז"ל דמי פירות החמוצים שפיר מחמיץ כמו שהביאו המ"א ז"ל בסי' תס"ב והמ"א ז"ל כתב דהכא לא מוכח כן בגמרא ובתוס' ז"ל אמת הוא דהתוס' ז"ל לא כתבו כן אבל בגמ' משמע פשטי' דהש"ס דחימוץ בתפוחים לאו בכלל מי פירות הם ועיקר החימוץ נקרא ע"ש. ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב לדינא דמתניתין דתרומות דהיינו דתנן כל המחמץ אוסר בכ"ש כגון תפוח שנתנו לתוך העיסה וחימצה אלמא דחימוץ גמור הוא ואוסר בכ"ש וכן משמע דעיקר החימוץ הוא מחמת התפוח דאי משום צירוף מים הוי ליה כזו"ז גורם. הן אמת דיש לדקדק אמאי אוסר בכ"ש הא הוי מין בשאינו מינו ותנן בפ"ב דערלה דלא אמרו בכ"ש להחמיר אלא במין במינו. וכבר האריך בזה הפר"ח ז"ל בי"ד סימן צ"ח והביא ראיה מכאן דהאיסור הוא משום חימוץ ולא בנותן טעם מדמסיק לרבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי ולא קאמר טעמא מיהא איכא אלא ש"מ דמשום מחמץ הוא דאסירא ועי' בשנות אליהו מהג' ר"א ז"ל שהביא שם דברי הירושלמי בתפוח שריסקו היא מיתניי' ע"ש ואין כאן מקומו להאריך בזה עכ"פ משמע מסוגיא דשמעתין דתפוח הוא דבר המחמץ וחמץ נוקשה עכ"פ הוי וכדברי הש"ג ז"ל ולא מצאתי מבואר כעת בדברי האחרונים ז"ל מחלוקת זו בין שיטת התוס' ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל ונפ"מ טובא דלד' התוס' ז"ל אפילו בתערובות עם מים אינו אלא חמץ נוקשה וקי"ל דאפילו מלקות אין בו וכתבו התוס' ז"ל כאן דאפשר אפילו איסור דאורייתא ליכא לר"י ולהאי צד דלר"י ספיקא הוי אי חמץ אי מצה וודאי איכא איסור דאורייתא מספיקא וע"כ לא כתבו כן אלא אי לר' יהודה בריה הוי לא מצה ולא חמץ בזה י"ל דאפילו איסור דאורייתא ליכא. ומה שהבאתי לעיל מהא דלר"י שאור דידיה לאו מצה ושאור דר"מ מצה היא אע"ג דשאור דר"מ ג"כ אסור באכילה וא"כ אפילו שאור דידיה אי לא הוי אלא מדרבנן דילמא מצה היא צ"ל לדברי התוס' מדאחמור בי' ר"י ואמר דישרף ע"כ מוכח דמצה וודאי לא הוי דאי מה"ת מצה היא אמאי אחמור בה יותר מהכסיפו פניו דאינו אסור אלא באכילה ומ"מ ליכא איסור דאורייתא באכילתן דאיסור תורה מנין לן דהא דכתיב ז' ימים תאכלו מצות לא אתי למעוטי אלא חמץ גמור ויש להביא ראיה לזה דאי אסור לר"י מדאורייתא מדכתיב ז' ימים תאכלו מצות ולא שאור דלא חמץ ולא מצה הוא אם כן אמאי האוכלו פטור לר"י הא כתב לאמר בההיא פרשה לאו אמור כדאמרינן בסוף כל שעה דלר"י לוקה עליו מבעוד יום מלאו הבא מכלל עשה ואכלו את הבשר בלילה הזה וכתיב לאמר באותו פרשה א"כ ה"נ אי ז' ימים מצות תאכלו הוי לאו הבא מכלל עשה ולא שאור מילקי נמי ילקה דבההיא פרשה כתבא תרווייהו בלילה ולא ביום ומצות תאכלו ולא שאור אלא וודאי ליכא איסור דאורייתא כלל בשאור לר"י אלא כיון דלאו מצה היא אחמור בה רבנן דנשרף ג"כ וכבר כתבתי לעיל דמשמעתין לעיל מוכח דרב חסדא פשיטא ליה דברי' הוי וא"כ מסתבר כן דלדידן ליכא איסור דאורייתא בנוקשה וכמש"כ התוס' ז"ל הכא וכמשמעות דבריהם ז"ל בפסחים כמו שהבאתי לעיל. שוב ראיתי לאחי הגאון ז"ל בספרו משכנות יעקב שאלה קמ"ג שתמה על הפוסקים שלא ביארו דבשאור איכא איסור דאורייתא גם אי ברי' הוי מקרא דתאכלו מצות. ובאמת לפ"ז בכל נוקשה איכא איסור דאורייתא דעכ"פ מצה לא הוי ולפי מש"כ נראין דברי התוס' ז"ל דכל נוקשה לא הוי אלא מדרבנן וא"כ אפי' מי פירות עם מים ליכא אלא איסורא דרבנן לדידן דקי"ל נוקשה בלא כלום ור"ל דאמר דאינו חייב על חימוצה כרת משמע אבל לאו איכא צ"ל דס"ל כהאי תנא דנוקשה בלאו אי האי דיוקא לאו דווקא וכמש"כ התוס' ז"ל למר כדאית ליה כו' ועי' צ"ק ז"ל מ"ש בזה ודבריו נפלאים והכי משמע התם למאי דבעינן למימר טעמא דר"ל דכתוב ז' ימים תאכלו מצות לא תאכלו חמץ כל שיוצא בו ידי חובת מצה חייב על חימוצו כרת אין יוצא בו ידי חובת מצה אין חייבים על חימוצו כרת וכיון דדריש להאי הקישא לאו נמי ליכא דהקישא בלאו כתיב וה"ל למסקנא לאו נמי ליכא ומאי דקשיא לי' לשיטה זו היכי אשכחן לאו