קרן אורה מנחות ס

לעיקר מצות חביתין דדחי שבת ואכתי איכא מכשירי' לישה ועריכה ואפיה וטיגון דר"ע קרי להו מלאכה שא"א לעשות מע"ש ור"ה ס"ל דאופה ואח"כ מטגנה וא"כ נהי דטיגון במחבת א"א מאתמול משום פסול לינה אבל האפיה בתנור יאפנה מע"ש וגם הלישה ועריכה יהי' מע"ש דתו ליכא חשש חימוץ כיון דנאפת היא להכי קאמר טעמא משום דאינשפא לה ורבא ס"ל מטגנה ואח"כ אופה וסבירא ליה משום פסול לינה לחוד ויש ליישב בזה קצת דברי הרמב"ם ז"ל שכתב לשני הטעמים לטעמי' דר"ה ולטעמי' דרבא (וכמבואר בדבריו בהל' מעשה קרבנות פרק י"ב) ועי' לח"מ ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דתרווייהו צריכי טעמיה דר"ה איצטריך לאפיה בתנור דקדם לטיגון דאין בזה פסול לינה מדרבא לטיגון דעיקר מצוה היא וכיון דעיקר מצוה דחי שבת להכי לא עבדינן לאפיה ג"כ שום תקנתא היינו כבישא בירקא:

ואיכא למידק עוד בהאי ענינא מאי דכתיבנא דתנור אינו מקדש לדברי הרמב"ם ז"ל א"כ הא דתנן במעילה שתי הלחם ולחה"פ מועלין משהוקדשו קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמח"כ ובלינה ולא גרס רש"י ז"ל התם ובלינה מסתמא דלקמן שתי הלחם נאכל לא' ולב' כו' לחה"פ נאכל לשמונה ולתשעה ולא כ' בי' לינה והתוס' ז"ל כתבו שם דגרסינן שפיר ובלינה כיון דאהני קרימת תנור ליפסל בטבול יום ומח"כ אלמא דס"ל דתנור מקדש א"כ ה"ה דנפסל בלינה וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל קשין אהדדי דמהאי פיסקא דאין דוחין את השבת ע"כ נראה דס"ל דאין התנור מקדש ואלו בפ' י"א מאבות הטומאה דטומאת קדש לא שייכא אלא בקדש המקודש כמו בשר הקרבנות והמנחות משקדשו בכלי ולחם הפנים וב' הלחם משקרמו בתנור משמע דע"י קרימת תנור חלה עלייהו קדושת הגוף והתנור מקדש וא"כ אמאי לא יפסל בלינה כיון דחל עלייהו קדושת הגוף ועי' פ"ה מה' תמידין מ"ש הלח"מ ז"ל שם דהתנור מקדש קצת ומש"ה אפייתן בפנים אבל אינו מקדש לגמרי ליפסל בלינה וע"כ צ"ל כן גם לענין זה דנהי דתנור מקדש לחול עלייהו קדושת הגוף ולהיות קודש מקודש מ"מ אינו קדוש לגמרי ליפסל בלינה ומשמע ליה הכי כי היכי דלא תיקשי סתמי אהדדי דבמכילתין תנן הנאכלין לכמה ימים ולא פסיל בהו לינה ובמעילה תנן קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בט"י ובמח"כ וקשיין אהדדי אלא ודאי לענין חלות קדושת הגוף לכ"ע דתנור מקדש ולענין פסול לינה הוא דפליגי אע"ג דלא נתבאר טעמא דהאי מילתא מש"כ דחל עלי' קדושת הגוף ע"י קרימה דבתנור לכ"ע ולענין לינה הוא דפליגי וכן משמע בזבחים דף צ"ו דלכ"ע תנור כלי שרת היא ועבדינן ליה של מתכת משום לחה"פ וב' הלחם דאפייתן בפנים ועי' תוס' ז"ל שם ולפ"ז יקשה הא דאמר אביי לעיל דלרבי קדוש ואינו גמור ותפיס פדיונו אפילו לאחר שחיטה ואמאי תופס פדיונו כיון דקדיש קדושת הגוף כתנור לכ"ע דמיקרי קודש המקודש היכי שייך ביה פדיון הן אמת דבלא"ה תקשי לאביי היכי תפיס פדיונו לרבי הא ס"ל דתנור מקדש סוף פרק ר"י וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל לעיל דף מ"ז בד"ה ואיזו היא כו' ונראה מד' דנהי דאין לו פדיון לצאת לחולין אבל פדיונו יתפס ע"ש באריכות ולא שמענו כן בשאר דברים המקודשים בכלי למימר דאם פדה אותן נתפס הפדיון והדברים ארוכים בזה עוד יתבארו במכילתין בס"ד לקמן בפרק כל המנחות דף נ"ז:

שם תוס' בד"ה תעשה אפילו בשבת כו' היינו משום דגלי רחמנא כו'. ונראה דהי מינייהו מפקא ולא דמו לפסח עכ"ל ולא ביארו אמאי לא דמו לפסח ועי' בה"ז ז"ל שפי' משום דכבר גלי רחמנא בפסח אבל דברי התוס' ז"ל מגומגמין קצת שכ' דשקולים הם והי מינייהו מפקת והרי בפסח איצטריך קרא אחרינא לטומאה אלמא דלאו שקולים הם והי' נראה דלא דמי לפסח דאיצטריך קרא אחרינא לטומאה משום דבפסח איכא נמי אכילה בטומאה והא דטומאה אינה נדחית אבל בכל קרבנות דאין בהן אלא עבודה לחוד שקולין הם ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת ועי' תוס' פסחים דף ס"ו שהאריכו קצת בזה וכתבו שם דלקמן סוף פרק ר"י מרבינן מקר' שבת וטומאה ושתי הלחם והתם בפרק ר"י בעומר מיירי וכן איתא לעיל לענין מלח תקריב אפילו בשבת וטומאה ועי' תוס' לקמן סוף פ' ר"י ובאמת צריך לדקדק בזה למאי דאמרינן ביומא דשבת הותרה בציבור וטומאה דחויה א"כ לאו שקלים הם והיכן מצינן למילף לתרווייהו מחד קרא והתוס' בפסחים דף ס"ו כתבו דתנאי הוא איכא תנא דיליף טומאה מפסח דכתב אש נדחה כו' וילפינן תמיד מינה בגז"ש דמועדו ושבת כתיב בתמיד על עולת התמיד וילפינן פסח מתמיד ואם כן דמתרי קראי נפקא שפיר איכא למימר דשבת הותרה וטומאה דחויה אבל רבי דלקמן פ' ר"י ס"ל דילפינן תרווייהו מחד קרא במועדו אפילו בשבת וטומאה ואליביה הי' נראה דאין לחלק בין שבת לטומאה ושניהם הותרו כן הי' נראה אבל ביומא דף מ"ו משמע דאפי' למאן דיליף מבמועדו לתרווייהו ג"כ שבת הותרה וטומאה דחויה ע"ש ועי' תוס' ישינים שם:

דף נא תוס' בד"ה הרי היא לך כמנחת תמידין כו' ותימא דלמד מן הלמד הוא עי' בה"ז וצ"ק שכתבו דמנחת תמיד למדין מתמיד וחביתין ממנחת תמיד ואין זה מובן דהא כתיב על עולת התמיד ונסכה הרי נסכים מפורשין ג"כ דדחי שבת ודוחק לומר דונסכה היינו נסכי יין דאין בהם דחית שבת דלשיתין אזלי ועוד דהיכא מבואר הקישא מנחת התמיד לתמיד והי' נראה דקצת חסרון יש בד' ז"ל ופסח גמר מועדו מתמיד ותמיד גמר מועדו מפסח לענין טומאה וא"כ חביתין לטומאה היכי ילפינן מתמיד הוא למד מן הלמד הוא ואיכא פלוגתא אי דבר הלמד בגז"ש מלמד בהיקש לזה כתבו דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דדחי שבת דחי נמי טומאה וק"ל:

שם גמרא דנין תבש"ט מיגי"ל כך נראה מלשון רש"י ז"ל הגי' ואיכא ד' בהאי צד תדיר באה חובה שבת וטומאה ובאידך צד איכא ג' יחיד גלל עצמה לבונה וא"כ הוי מצי למימר הני נפישין וי"ל דשבת וטומאה חד הוא ועי' קרבן אהרן ז"ל שהאריך בזה:

ע"ב משנה לא מיני כהן אחר תחתיו כו' ר"ש אומר בשל צבור ר"י אומר משל יורשין. ופריך הש"ס ממשנה שקלים דאמר ר"ש דבתנאי ב"ד הוא דבאה מתרומת הלישכה לא מן התורה ומשני דשתי תקנות הוי תקנה ראשונה שיבא משל יורשין משום דמידחק' לישכה. ונראה דהיורשין צריך שימסרם לצבור כיון דמה"ת הם אינן מחוייבין אלא חובת צבור הוא אם אין כ"ג כי באה נמי משל יורשים צריך מסירה לציבור דאל"ה לא הוי משל עולם כיון דחזו דפשעי חזרו ותקנו כדין תורה לבא משל צבור ובירושלמי שקלים פריך נמי להאי פירכא ומשני התם דתקנה הי' שלא יגבו בתחלה משום דין הדין תרומת הלשכה לא באה אלא לצורך חובת ציבור הוקבע להם זמן כמו תמידין ומוספין אבל חביתין אין חובה על הצבור כ"כ מן הדין הי' צריך לגבות בתחלה אבל משום פשיעה תקנו שיבא מתרומת הלשכה כן נראה מלשון הירושלמי שם בשקלים וכן פי' הק"ע אבל בשקלים אשר בתלמודין הגירסא כמו הכא בתלמודין ע"ש ור"י פליג התם ג"כ ואומר דמשל יורשים היא באה לטעמיה אזיל דאמר הכא דחובה היא על היורשים ד"ת ולא על הציבור א"כ ליכא למיחש לפשיעה ולתקוני דיבא משל ציבור כיון דאינה חובה על הצבור כלל ועי' תוס' לקמן דף נ"ב בד"ה דשמעינן ליה לר"ש כו' שכתב דר"י נמי חושש לפשיעה דס"ל משל יורשין ולא אשכחן דנפלוג אתקנות והוא פלאי דהא ר"י פליג שם במתניתין וכנ"ל ועי' תוי"ט בשקלים דמסתבר ליה למ"ד משל יורשים דאין חייבים אלא מירושתם מכ"ג אבל לא משל עצמן ולדידי לא נראה דא"כ אם לא ירשו מכ"ג אביהם בטל מצות חביתין ולא כן אמרינן לקמן דכ' סלת מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין שאינו בטל לעולם עכ"פ פשטא דמתניתין כולן ודשקלים נראה דר"י ור"ש לטעמייהו אזלי וכנ"ל דלר"ש דהחוב הוא על הציבור מה"ת א"ש תקנתא אחרניתא מיורשין לצבור ואוקמוה אדאורייתא כדאמרינן בגמרא אבל לר"י דליכא חוב על הציבור לא שייך תקנתא זו להטיל על הציבור כיון דאין מחוייבין בדבר וחובת יחיד הוא ודוקא בעכו"ם וגר שמת הוא דתקינו להביא הנסכי' משל צבור דא"א בענין אחר אבל משום חשש פשיעה של יחיד אין להטיל על הצבור ועוד כיון דמחוייבים הם נראה דיכולין למשכן אותו ע"ז כמו חייבי עולות אבל הרמב"ם ז"ל פסק הכא כר' יהודה בפ"ג מהל' תו"מ דמשל יורשין היא באה ובפ"ד מה' שקלים כתב להא דר"ש דבתנאי ב"ד באה משל צבור והכ"מ ז"ל כתב שם דאגב גררא נסבא והוא דחוק ונראין בזה ד' הלח"מ ז"ל בפ"ג הנ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלאו חד פלוגתא היא אלא הכי פליגי בדאורייתא והתם בחוששין לפשיעה פליגי וכדאמרינן לקמן בשמעתין דר"ש חייש לפשיעה משמע דר' יהודה לא חייש לפשיעה אבל אי הוי חייש לפשיעה הי' צריך