קרן אורה מנחות סא

לתקוני לבא משל צבור אע"ג דמדאורייתא משל יורשים אלא דא"כ קשה קצת למה פסק כר' יהודה בפר העלם כו' דמתחלה מגבין להם כיון דפסק כר"ש דחייש לפשיעה ור"י לא חייש לפשיעה. ועי' בכ"מ ז"ל פ"ד מה' שקלים שלא כ' מוצא דין זה וצ"ל דלמסקנא משמע דטעמא דר"ש לאו משום פשיעה היא דבמילתא דאית להו כפרה לא שייך פשיעה אלא טעמיה דר"ש מקרא הוא ור"י פליג ולא דריש לקרא והלכה כר"י לגבי יורש בכללא דתלמודין בינייהו כתב דמתחלה מגבין להם ועי' תוי"ט ז"ל שם שכ' לסיוע לדברי הכ"מ דאגב גררא נקטא מהא דעכו"ם ששלח עולתו ולא הביא דמי נסכים יביאו משל צבור משמע דאם שלח בא משלו והוא ז"ל פסק דאין עכו"ם מביא נסכים ילפי הנוסחא אשר לפנינו בדברי הרמב"ם ז"ל וכן מי ששלח עולתו ממדינת הים כו' נראה דל"ד עכו"ם קאמר אלא ה"ה ישראל אם שלח מארץ רחוקה עולתו מביא נסכים משל צבור אין כאן קושיא ודו"ק:

שם גמרא כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה. ופירש"י ז"ל לחד לישנא שלא יעשה לה שיריים. ופי' התוס' ז"ל דלר"ש דאמר משל עולם היא דנצרכה אבל לר"י דאמר משל יורשין לא איצטריך דבכלל כל מנחת כהן כליל כו' הוא ודינו דבעי לקמן לר"י כליל תקטר מאי עביד ליה. ולפ"ז אינו מובן הא דאמרינן לקמן אין לי אלא תחתונה בלא תאכל עליונה מנ"ל אלמא דאי לא כתיב כליל תקטר לא הוי ידעינן מנחת כ"ג ממנחת כהן הדיוט וא"כ שפיר איצטריך כליל תקטר לגופיה והיכי כ' ז"ל כיון דהוי מנחת כהנים פשיטא דכולה כליל וי"ל דליורשים שהם כהנים הדיוטים לא איצטריך קרא דכליל תקטר דבכלל כל מנחת כהן הוא ולקמן דאמרינן לר"י דאיצטריך כליל לגז"ש ליתן את האמור של זה בזה היינו לכ"ג גופיה דלא שמעי' מכל מנחת כהן דמיירי בהדיוט אלא דא"כ אמאי לא אמרינן לקמן דאיצטריך כליל תקטר לר"י לגופיה דמנחת כ"ג כולה בהקטרה כיון דלא ילפינן מכהן הדיוט ע"כ נראה יותר כלישנא אחרינא שאינה קריבה לחצאין ושפיר פריך לר"י למה לי דהא יליף לה מאותה ולא חציו:

ואכתי איכא למידק בקושית הש"ס לר"י כליל תקטר למה לי משמע דמיותר הוא ואמאי הא איצטריך לגופי' לחביתי כ"ג שיהי' כולן בהקטרה ואי משום דהוי שמעינן לה מכל מנחת כהן כו' א"כ מאי משני ליתן את האמור כו' לא לכתבי' כלל ויהי' הכל בכלל כל מנחת כהן וצ"ל דכליל תקטר איצטריך למצוה להקטיר כולה מזה לא שמעינן מכל מנחת כהן כליל תהי' דלא אלא שיהי' נשרף ולא יאכל אבל לא ידעינן דמצותה בהקטרה על המזבח והיינו דקאמר מנין ליתן את האמור כו' כיון דגבי מנחת כ"ג כתיב עשה דהקטרה ובמנחת כהן הדיוט לא נאמר אלא לאו דלא יאכל אע"ג דכתיב נמי כליל תהי' היינו דנשרפת אבל לא נאמר עשה דהקטרה מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל כליל לגז"ש ועיקר שינויא הוא דאיצטריך למצוה בהקטרה. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' ז"ל בד"ה אף כאן כו' אמאי לא שמעינן לאו אליבא דר"י ולאמר דדריש לאו אמור. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא אמר ר"י לאו אמור אלא בלאו הבא מכלל עשה דלא נאמר העשה אלא בשביל הלאו כמו נדבה תעשה אותו ולא בע"מ בכה"ג אהני קרא דלאמר לאו אמור וכמ"ש התוס' ז"ל בפסחים שם אבל הכא דהעשה איצטריך לאפיה דמצוה להקטיר כולה אין בה בכלל לאו אמור אלא דלא משמע הכי בפסחים שם דאמרינן דלר"י איכא לאו בצלי מבעוד יום דכ' ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא וכתיב לאמר לאו אמור אלמא דאפילו איצטריך העשה לגופיה הוי בכלל זה דהא עשה דואכלו את הבשר איצטריך לגופיה. ועוד קשה לר"י למה כתב רחמנא גבי מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הא בכליל תהי' לחוד ג"כ שמעינן דאיכא ל"ת מלאמר לאו אמור ועי' צ"ק ואין דבריו ז"ל מובנים:

שם תוס' בד"ה חטאת היא וכו' ותימא הא קדשי ב"ה היא ופשיטא דמועלין בה ותי' דאיצטריך דיש בה מועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכ"ש ויש לדקדק דטעמא מאי יש מועל אחר מועל בבהמה משום דקדושת הגוף היא ולא יצאה לחולין ע"י מעילה אבל פרה דאינה אלא קדושת דמים וכל שכן דקיימינן הכא לר"ש דאמר פרה נפדית ע"ג מערכתה אמאי יהי' בה מעילה אחר מעילה כיון דליכא עלי' אלא קדושת דמים והיכי ילפינן מחטאת היא דיש בה מועל אחר מועל כיון דאית לה פדיון ולא דמי לחטאת והא בהא תליא כיון דאית לה פדיון ואין עלי' אלא קדושת דמים ממילא להא נמי לא דמי לחטאת ואין בה מועל אחר מועל דכל קדושת דמים נפקא לחולין על ידי מעילה ונראין בזה דברי הכ"מ ז"ל שכתב על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' דיש בה מעילה אע"פ דקדשי ב"ה היא דקשה אטו קדשי בדה"ב אין בהן מעילה אלא דגם לקדשי בדה"ב לא דמיא לגמרי ואיצטריך קרא למעילה עצמה ע"ש וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פרה אע"פ שהיא כקדשי בד"ה ע"ש ועי' בה"ז ז"ל:

דף נב תוס' בד"ה ואין מועלין באפרה תימא תיפוק לי' דאפר הקדש מותר ולמאן דמוקי ניחא כו'. משמע מדבריו ז"ל דאיכא פלוגתא בזה ובאמת אין כאן פלוגתא דהנשרפים כמצותן כמו פרים הנשרפים משנה מפורשת היא במעילה דאין מועלין באפרן משום דאין לך דבר שנעשית מצותו והנשרפים מחמת פסולן כמו כל פסולי המוקדשין הוי בכלל הא דתנן כל הנשרפים אפרן מותר ולא אשכחן אפר הקדש דאסור או בעצי הקדש של שלמים דלא נפיק לחולין או ששרפן במזיד כדאיתא בפסחים דף כ"ו או באפר תה"ד לטעון גניזה וא"כ האי תי' שכתב דהכא אסור דכל מצותו לשריפה עומד אינו מובן דאדרבה דבר שמצותו לשריפה פשיטא דאין מעילה באפר דנעשית מצותה אלא העיקר כתי' בתרא דהכא לא נעשית מצותו דהאפר הוא עיקר המצוה ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מעילה שכתב וכן פרה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר ותנאי ב"ד הוא שלא ימעול אדם באפרה עכ"ל וקשה קצת למה הזכיר התנא ב"ד כיון דמן הדין אין בו מעילה ותקנה ראשונה בטלה ממילא אין בו מעילה וצ"ע:

שם גמרא כיון דחזו דקר פרשי מספק הזאות כו'. ובירושלמי שקליה איתא כיון דנגדרו ותו לא קא מזלזלי אוקמוהו אדאורייתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בשקלים שם ועי' בלשון הרע"ב ז"ל שם ולפ"ז איכא למישמע מינה דאם תקנו איזה דבר בשביל איזה טעם ובטל הטעם יש כח לבטל התקנה כיון דלא צריכי עוד. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ממרים ובד' הראב"ד ז"ל שם:

שם תוס' בד"ה גזרו כו' ואפר פרה נמי איקדש מדרבנן. עיין בה"ז וצ"ק. ובאמת ביומא דחי התוס' ז"ל לת' הר"ר חיים מאפר פרה דא"א לומר דרבנן איקדשוהו דא"כ היכי מזין ממנו על האדם ואין זה מוכרח כ"כ דישכח ביד ב"ב להקדיש ולא יעשה בו כ"א מצותו היינו הזיה ואין זה הניה מן ההקדש דמצוה היא ודוק:

ע"ב גמרא אילימא רבנן מ"ש לבונתה דהוכפלה ושמן לא הוכפל לכאורה לא דמי להדדי דבקומץ יש לומר דכל דהוכפל משום דלא אשכחן חצי קומץ דקרב לעשרון שלם והיכי דלא מייתי אלא עשרון אחד לא מייתי נמי אלא קומץ לבונה אבל אם מת כה"ג דמייתי ב' עשרונים מייתי ב' קמצים דחצי קומץ לעשרון לא אשכחן אבל שמן דבעלמא סגי בלוג לעשרון והכא הוסיפה תורה ג' לוגין י"ל דאפילו אם מביא ב' עשרונות סגי בג' לוגין וצ"ל דלא מסתבר להו להש"ס לחלק בזה ואם הי' כופל הלבונה הי' צריך לכפול גם השמן:

הדרן עלך פרק כל התכלת פרק כל המנחות שם גמרא מנין לכל המנחות שהן באות מצה כו'. ומסיק דלמצוה לא מיבעי' ליה אלא לעכב מנין ונראה מפשטא דשמעתין דמיבעי' ליה אכולהו מנלן מצה לעיכובא ולא חמץ או שאור או רבוכה ומשני ליה מדכתיב לא תאפה חמץ אלא מצה שמעינן מינה עיכובא ופריך אכתי לא שמעינן שאור לעיכובא ורנב"י פריך דמלא תאפה כו' לא שמעינן מיעוט לרבוכה ורבינא פריך דאפילו חמץ גופיה לא שמעינן לעכב דקרא לא אתי אלא למיקם גברא בלאו בעלמא אבל בדיעבד לא מיפסיל ומסיק דתהי' כתיב לעיכובא ואימעיטו כולהו חמץ ושיאור ורבוכה. והתוס' ז"ל בד"ה מנין תמהו הא מתניתין היא לקמן פרק כל המנחות כו' ומשמרן שלא יחמיצו דכ' לא תעשה חמץ ולא הבנתי תמיה זו הא מתניתין דלקמן א"ש דלכתחלה וודאי צריך לשמרן מחימוץ כדכ' לא תעשה חמץ וכי מיבעי' ליה הכא לעיכובא מנ"ל אלא אי קשיא לי הא קשי' לי מאי מיבעי' ליה לעכב מנין תיפוק לי' מדכתיב