קרן אורה מנחות מה

אי לא אבל בדיעבד ליכא מאן דאמר דצריך לחזור ולהטיף דם ברית ומידי דהוי אנולד מהול דא"צ להטיף דם ברית אלא משום שמא ערלה כבושה היא אבל בלא ספק זה לא הי' צריך להטיף דם ברית כיון דאין לו ערלה. וכבר כתבנו בזה בחי' יבמות פ' החולץ ובשבת פרק ר"א דמילה לענין מילה שלא בזמנה קודם יום הח' ושם הארכתי קצת בזה ובטור וש"ע בה' מילה מבואר מחלוקת הראשונים בזה ודעת הסמ"ג ז"ל דצריך להטיף דם ברית אם מל כותי ולפי הנ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל צ"ע לשונו ז"ל שם בפ"א מל משעלה עמוד השחר כשר משמע דבלילה ממש פסול ולמאי נ"מ ע"כ צ"ל דצריך הטפת דם ברית ועוד נראה דמפלוגתא זו גופה אי מילה בכותי כשר אי לא משמע הא"א לחזור ולתקן האם אפשר לתקן מ"ט דמאן דמכשיר בכותי כיון דמצוה אצל האב ושליחות ליכא הכא דאין שליחות בעניני אמונה לא"י ובמה נפטר ממצותו אלא ש"מ דאין לו תקנה עוד ומאן (דמכשיר) ס"ל כיון שהגיע זמנו למול צריך לקיים מצוה זו אפי' ע"י כותי דהסרת הערלה הוא עיקר המצוה על מי שהוא ומאן דפסל ס"ל דמוטב להשהותו בערלתו מלמולו ע"י כותי. ובאמת לא מצינו מ"ע חיובית שיוכשר בעובד כוכבים רק מילה והיינו משום דעיקר מצותה הוא הסרת הערלה ולא דמיא לכל המצות שהמעשה עצמה היא חובת הגוף והא דאיצטריך קרא ליפסול כותי בציצית ואיכא מאן דמכשיר נראה ג"כ דאין זה אלא למאן דס"ל חובת גברא הוא ועשייתה לאו עיקר המצוה היא בזה איצטריך קרא ליפסול אבל למ"ד חובת טלית והתלי' בבגד היא עיקר המצוה פשיטא דאם עשאה כותי דפסולה וצריך הישראל לחזור ולקיימה כיון דאפשר לקיים אם לא לפמש"כ לעיל דאפי' למ"ד חובת טלית מ"מ עיקר המצוה גם חובת גברא הוא א"כ י"ל דמ"מ מותר ללבוש בגד זה כיון שהוא בציצית אע"ג דלא קיים מצות התלי' בבגד ולא מצאתי כעת מבואר דין מזוזה אם נקבעה בבית ע"י כותי מה דינו ולפי מש"כ רש"י ז"ל לעיל דף ל"ג דגמרינן מזוזה מציצית לענין תעשה ולא מן העשוי נראה דלהא נמי גמרינן מציצית וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל ונראה עוד לצדד דלמ"ד ציצית חובת טלית קטן ואשה נמי פסולין להטלת ציצית כיון דלאו בני חיובא נינהו וכבר מבואר בש"ע בדברי הרמ"א ז"ל דעה אחד מהראשונים שהחמירו באשה אפילו לדידן דס"ל דחובת גברא הוא. ובציצית יש מקום לומר דדרשינן כל שישנו בלבישה כו' או דיש לחוש דשמא קי"ל דחובת טלית היא וכמש"כ לעיל אבל בכל המצות כמו סוכה לולב אין שום מקום לפסול אשה לעשות תקוני והכשר המצוה ובפרט באלו שא"צ כוונה בעשייתן והרי הביאו הראשונים ז"ל מסוכת גנב"ך דמבואר בהדיא דכשירה א"ע דאין ראיה משם לציצית דפסולה בכותי וא"כ י"ל דנשים נמי פסולות ודרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל כקושית המ"א ז"ל בסי' י"ד. ועוד דבעשיית ציצית אינו מצוה מדבעינן לשמה אבל סוכה ולולב ליכא סרך מצוה כלל אלא כל שנעשית לסכך מיקרי סוכה ובלולב ג"כ אפילו למאן דס"ל דצריך אגד. נראה דאפילו אגדו כותי כשר דאגודה היא ומה מקום להחמיר באשה בזה וגם בציצית לא תיקשי קושיית המ"א כ"כ דלא מסתבר למעוטי נשים מהכשר מצוה כיון דליכא חובה ומצוה בעשיית ההכשר ונהי דפטרה רחמנא מגוף המצוה שהזמן גרמא אבל מעשיית הכשירה לא אימעיטא דהרי היא כאיש לכל דברי' אבל בקשירת תפלין על זרוע אפשר לצדד דפסול ע"י נשים דהא הקשירה עצמה מצוה היא כמש"נ וקשרתם כו' והוי כמו תלי' הציצית בבגד למאן דאמר חובת טלית דיש מקום לומר דאשה פסולה כמש"כ לעיל. וגם בזה י"ל דהקשירה לאו עיקר המצוה היא אלא ההנחה על הזרוע וכבר הביאו הראשונים ז"ל מהא דהיתה קושרת לו תפלין. אבל קטן בטוי' דבעי לשמה ודאי אין מעשה קטן כלום אבל בתלי' לד' הרמב"ם ז"ל דלא בעי כוונה כשר ע"י קטן. וכבר נתבארו דינים אלו בדברי הראשונים ז"ל אך יש לי מקום עיון בדין קטן בעשיית מצוה דמבואר בטור וש"ע דקטן פסול משום דבעינן עשי' לשם מצה וקשה לי בזה דברי הירושלמי שהביאו התוס' ז"ל גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בסוכה ישנה דב"ש פסלי משום דבעינן עשיה לשמה ואמרו שם מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה לב"ש פסולה ולב"ה כשרה ומסיק דלב"ה נמי פסולה מחשש חימוץ עכ"פ שמעינן מינה דלב"ה לא בעינן עשיה לשם מצוה וכמו בסוכה דכשרה אפילו לא נעשית לשם מצוה אפילו מצת מצוה דבמצת רשות לא שייכא לפלוגתא דב"ש וב"ה וזה דלא כמבואר בטור וש"ע דלדידן נמי בעינן שימור לשם מצוה אשר ע"כ נראה דמחשבה לשם מצוה לא בעינן כלל במצה אלא שימור לשם מצה היינו שלא יבוא לידי חימוץ וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' חומ"צ מקרא דושמרתם את המצות ע"ש וא"כ דמחשבה לא בעינן אלא שמירה מחימוץ א"כ אפילו קטן כשר אם גדול עומד על גביו וכן כותי דדוקא היכא דבעינן כוונה לשם מצוה בזה אמרינן דכותי אדעתיה דנפשיה קעביד אבל במצוה דלא בעינן כוונה לשם מצוה אלא שימור מחמץ שפיר מהני גדול וישראל עומד ע"ג ושיעור מעליא היא והשתא א"ש דברי הירושלמי דלב"ש דס"ל דבסוכה בעינן עשיה לשמה ה"נ במצה בעינן עשי' לשם מצוה וצריך לדקדק עוד מהא דאמרינן בפסחים חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן חובת מצה אם עשאן לשם תודה ויליף מקרא דושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה ולא המשתמרת לשם זבח משמע דבעינן שימור לשם מצות מצה יצאו אלו שנשתמרו לשם לחמי תודה דאי לא בעינן אלא שימור משום חימוץ לחוד א"כ מאי איפכת לן אם נשתמרו גם לשם לחמי תודה וצ"ל דגזה"כ הוא שלא יהי' שימור אלא למצה לחוד אבל לא למצוה אחרת ג"כ ולפי"ז לב"ש דבעינן במצה ג"כ שיעשנה לשם חג א"כ חלות תודה שנעשו לשם תודה ולא לשם חג פשיטא דאין יוצאין בהם ויקשה לפ"ז הא דשאלו את ר"א מהו שיצא אדם בחלות תודה והשיב לא שמעתי ואמאי לא השיב לפי שיטתו דגבי סוכה ס"ל כב"ש דבעינן סוכה לשם חג וכדמוכח שם בסוכה וא"כ במצה ג"כ בענין עשיה לשם חג ולחמי תודה לא יעשו לשם חג אלא לשם תודה. וי"ל דמה שאמר לא שמעתי הוא על החילוק בין עשיה לעצמו או למכור בשוק כדמשמע התם בפסחים דע"ז אמר הן הן הדברים כו' ע"ש. והוא דרך פלפול אבל זה נראה עיקר דשימור דמצוה לאו שימור לשם חג בעינן אלא שימור מחימוץ ודוק היטיב. ודרך אגב ראיתי מי שהעיר למ"ד ימול כותי מילה אמאי דחי שבת הא אפשר ע"י כותי ואין כאן קושיא הא עיר שאין בה רופא ישראל קתני אבל עיקר מצוה בישראל ולא מיקרי אפשר לקיים ע"י אחר אם יקיים אותה מי שאינו מחוייב בדבר כמו כותי או ח"ש. וזה פשוט. [או י"ל הואיל ואם אין רופא כותי אזי וודאי מותר לישראל לימול וממילא גם כשיש כותי מותר לישראל מדאורייתא מטעם הואיל ע"ש בסוגיא דהואיל. נ"ה]:

ע"ב גמרא ובציצית בהא פליגי כו'. פירש"י ר"נ ורב חסדא ומדברי הרי"ף ז"ל נראה דקאי אר"נ וראב"ע דראב"ע דמברך ס"ל חובת טלית ור"נ ס"ל חובת גברא ע"ש:

שם גמרא אמר רב עשאן מן הקוצין כו'. וכתבו התוס' ז"ל בשם רש"י ד"ה פסול משום תעשה ולא מן העשוי וברש"י לפנינו איתא משום עשי' לשמה וכן פירש"י ז"ל בסוכה אבל מן הסיסין כשרה דטוי' לא בעינן לשמה ולפ"ז צ"ל דרב נמי דריש קרא דגדילים תעשה לך לשם חובך היינו אתלי' בבגד אבל לא בטוי' ושמואל אמר מן הסיסין ג"כ פסולה דבעינן טויה ג"כ לשמה ופסקו ז"ל כשמואל ויש לדקדק דילמא רב ושמואל לטעמייהו אזלי רב דס"ל דציצית חובת גברא הוא והתלי' בבגד ג"כ לאו עיקר מצוה היא אלא הכשר מצוה וגלי קרא דגדילים תעשה כו' לשם חובך היינו על התלי' שהוא הכשר מצוה הקרוב יותר אל המצוה אבל טויה לא שמעינן ושמואל לטעמיה אזיל דס"ל חובת טלית ותלי' היא עיקר המצוה וא"כ לא איצטריך קרא דגדילים כו' לשם חובך להכי כיון דעיקר המצוה היא ובא לכלל זה אי מצות צריכות כוונה אי לא. וע"כ קרא אתי להכשיר הטויה שיהי' ג"כ לשמה וכיון דקי"ל דלא כשמואל בהא אלא חובת גברא היא הלכתא נמי כרב בהא דלא בעינן לשמה אלא בתלי' אבל לא בטויה אבל הרמב"ם ז"ל פי' הא דמין הנימין כו' פסול לאו משום שלא לשמה הוא אלא משום דאין זה צמר חשוב וכמש"כ הכ"מ ז"ל ותלי' לכ"ע לא בעינן לשמה ובטויה לחוד הוא דפליגי רב לא בעי לשמה ושמואל ס"ל דבעינן לשמה א"ש דפסקינן כשמואל דבעינן טויה לשמה. ומה שדקדקתי לעיל בטעמא דמילתא לדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש דתלי' לא בעינן כוונה ובטויה בעינן לשמה נראה דס"ל דכל דבר שנעשית בו מצוה צריך לעשותו מדבר המזומן לאותו מצוה כמו חוטי הציצית שיהי' נטוין לשמן אבל לא יקח חוטין מעלמא דאין זה כבוד המצוה וכן עור ס"ת ותפלין יהי' מעובד לשם זה אבל